סעיד אבו שקרה זוכר כיצד כילד באום אל־פחם של שנות ה־60 וה־70, הבחירות לכנסת הובילו בעיקר אכזבה. "השומר הצעיר ומפ"ם היו יוזמים פעילויות משותפות לערבים וליהודים, והמפלגות אמרו לנו - בואו נחשוב יחד על מה שאתם רוצים וחולמים", הוא נזכר, "אבל כשנגמרו הבחירות נגמרו גם החלומות, לפחות עד הבחירות הבאות".
52 שנים לאחר מכן ובתום שבוע היסטורי במעורבות הפוליטית של האזרחים הערבים במדינת ישראל, עם המלצתם של חברי הרשימה המשותפת על בני גנץ להרכבת הממשלה, אבו שקרה מפוכח כיום הרבה יותר. כמי שייסד ומנהל את הגלריה לאמנות באום אל־פחם, ונחשב לאישיות מובילה בגשר שבין יהודים לערבים במדינה, הוא כבר שנים פועל בעבודה הסיזיפית למעורבות של המגזר שלו בחיים האזרחיים בישראל.
למרות ביקורת שהוא סופג, אבו שקרה מתעקש לקיים קשר הדוק וטוב עם הממסד הישראלי ומקבל ממנו תמיכות. "יודעים שאני נלחם לקבל מימון על משהו שחשוב לכולנו", הוא אומר, "הרי אין היום בית ספר שלא מקבל כסף ממשרד החינוך". הביקורת כלפיו מגיעה, לדבריו, בעיקר מהעולם הערבי והפלשתיני שמחוץ לישראל. "כשניסיתי לגייס לגלריה תורמים בארה"ב והראיתי להם קטלוגים, חלק שאלו אותי למה כתוב בו גם בעברית ולא רק בערבית? עניתי להם שאני חי בתוך מדינת ישראל, לומד בה ואוכל בה, אז מובן מאליו שאדע לדבר את שפתה. המימון מהמוסדות בישראל משקף את המלחמה האמיתית שלי לקבל זכויות".
אבו שקרה לא זוקף את ההישג של הרשימה המשותפת בבחירות - 13 מנדטים - לזכות הפוליטיקאים, אלא מחמיא אך ורק לציבור הערבי. "המפלגות לא אמרו דבר, אלא קהל הבוחרים אמר לפוליטיקאים - אנחנו רוצים מעורבות פוליטית, ורוצים להיות חלק מההחלטות, מההתלבטויות ומהעתיד של המקום הזה. הציבור הערבי רוצה לראות את עצמו חלק בלתי נפרד מהנעשה במדינת ישראל".
היית רוצה לראות את הרשימה המשותפת יושבת בממשלה? לראות שר מהרשימה?
"תמיד רציתי לראות שר מהרשימה המשותפת או ממפלגה ערבית בממשלה. אני אומר היום את מה שאמרתי תמיד - אם אתה לא רוצה להיות חלק מהפתרון, תמיד תהיה חלק מהבעיה. וכדי להיות חלק מהפתרון אתה חייב להיות בפנים, לעבוד, לעשות ולהחליט. אי אפשר להיות חלק מכל זה אם נשארים בצד".
אבו שקרה סבור שהמציאות השתנתה. "היום אף אחד כבר לא יכול להשאיר את הציבור הערבי בצד ולהתעלם מהקיום שלו. זו קהילה מאוד חשובה בתוך מדינת ישראל, שמתחוללים בה כל הזמן שינויים גדולים והיא הופכת למגוונת ומשכילה יותר. אנחנו לא מסתפקים בלהיות חלק מהתוצר הסופי, אלא רוצים לקחת חלק בתהליך ההתפתחות, שבסופו של דבר מביא תועלת גם לנו".
אז יש חשבון נפש במגזר הערבי?
"אנחנו לומדים מטעויות העבר. אם פעם לא קיבלנו אחריות על הכישלונות שלנו ועל עתידנו".
"כוס קפה פותרת הכל"
אבו שקרה, יליד אוקטובר 1956, זכה לפני חודש בפרס ע"ש שולמית אלוני המוענק לאמנים בעלי זיקה לתרבות העברית והערבית המקדמים זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים. הוא נולד וגדל באום אל־פחם למשפחה שחיה באזור דורות רבים, למד אמנות במכללת בית ברל ובמקביל לפעילותו האמנותית היה קצין משטרה ועבד כמדריך חבורות רחוב.
הוא חלק ממשפחת אמנים נחשבת. אחיו הבכור ואליד, שהלך לעולמו לפני כחודש, יצר רוב ימיו באנגליה. אחיו האמצעי פריד גם הוא צייר ידוע. ובן דודו עסאם, שמת ממחלת הסרטן בשנת 1990 כשהיה בן 29 בלבד, נחשב לאמן פורץ דרך. הגלריה באום אל־פחם, שאותה הקים לפני 25 שנים, משתרעת היום על פני ארבע קומות, שבהן 1,500 מ"ר של חללי תצוגה, חדרי ארכיון ומחקר ואפילו מגורים צנועים לאמנים המציגים במקום ומגיעים לפתיחות תערוכותיהם ולעבודה עם הקהילה המקומית.
כשהוא מראה את האמנות בגלריה, שמציגה היום אמנים יהודים כגון אפרת גל־נור ודובי הראל לצד אמנים פלשתינים כמו עיסאם דראושה וסאהר מיעארי, ובקרוב תוצג בה תערוכה גדולה מיצירותיו של אחיו ואליד, אבו שקרה נרגש ותזזיתי כנער.
"תמיד רציתי לראות שר מהרשימה המשותפת או ממפלגה ערבית בממשלה". איימן עודה
הוא מראה בגאווה עבודה של ה"אמן־בנאי" מיעארי, המציגה קיר בטון שכמו נלקח ממקלט ולצידו דלי עם שאריות מלט ומדגימה את "חוסר הביטחון של הפלשתיני, שבונה מקלט עבור היהודי". ממנה הוא קופץ מייד לעבודה של האמן מיכה אולמן, המציגה ערימת אדמה צפופה בצבע חום כהה, המסודרת כמעין הר געש שהתפרץ כשבתחתיתה ניצבת כוס זכוכית.
"את האדמה הזאת הבאתי למיכה מאדמות הכפר א־לג'ון, שהיום שוכנות עליו אדמות המועצה האזורית מגידו", הוא מספר, "פעם כל האדמות האלה היו של אנשי אום אל־פחם והם היו הולכים לעבד אותן. בשנת 1948, כשהיה שם קרב, אמא חיכתה לאבא והכינה עבורו אוכל. כשהתחילה הבריחה הגדולה היא דאגה רק מה יהיה אם האוכל של אבא לא יישאר חם, אז היא עטפה אותו בשמיכה והשאירה בפינה, מתוך מחשבה שהם יחזרו בעוד שעה־שעתיים לאכול, אבל הם מעולם לא חזרו לשם. כשמיכה הציג את העבודה הזו אמרנו שאחד המסרים שלה הוא שלמרות שהאדמה מסביב רועשת וגועשת, אין דבר שכוס קפה משותפת לא יכולה לפתור".
את ההשראה להקמת הגלריה קיבל דווקא בתל אביב, אחרי האסון שפקד את משפחתו עם מותו בגיל 29 של בן דודו עסאם, אולי המפורסם באמני המשפחה. "עסאם, שהיה צעיר ממני בחמש שנים, נודע בציורי הצבר שלו שהפכו לדימוי חוזר ואובססיבי ביצירתו. אחרי שהוא מת, בביתן הלנה רובינשטיין תל אביב עשו לו תערוכת יחיד גדולה, ומבקרים הגיעו באוטובוסים מאום אל־פחם. כשראיתי שחצי מהעיר נמצאת במוזיאון, הרגשתי צביטה בלב. חשבתי לעצמי, למה לא אצלי בעיר? הייתי צריך לחכות לתל־אביבי שיציג אותי, וזה הציק לי. אז החלטתי להקים גלריה".
הגלריה, המנוהלת כעמותה ומציגה אמנים פלשתינים, יהודים ובינלאומיים, לוקחת חלק גדול גם בחיי הקהילה של אום אל־פחם. במקום מתקיימת סדנת קרמיקה בהדרכת האמנית רינה פלג, שבה יוצרות נשים ונערות מקומיות ויצירותיהן עומדות למכירה. פרויקט גדול נוסף שעשה סעיד בגלריה, יחד עם אוצר הצילום גיא רז, הוא ארכיון צילומי של אנשי ואדי ערה ואום אל־פחם, הכולל כ־600 ראיונות וידאו, כ־800 צילומי אנשים ואלפי צילומי נוף, בתים ומקומות באום אל־פחם ובוואדי ערה, שנאספו ממקורות בכל רחבי העולם.
"אנחנו עדיין חברת שוליים"
המטרה המרכזית שלו, לדבריו, היא ש"הגלריה לא תייצג את החולשה שלי, אלא את הגאווה שלי - ואני לא יכול להיות אדם גאה אם אני חלש או קורבן. אמרתי לעצמי שהגלריה הזו תוכיח שאני לא עוד קורבן בישראל, אלא יכול להתהלך כאדם גאה עם עוצמות אישיות. מבחינתי, היהודי לא רוצה ללטף יותר את הערבי המסכן והערבי מסרב להיות מסכן וחלש. מי שרצה אותנו שואבי מים וחוטבי עצים, מקבל אותנו היום רופאים ועורכי דין. שניהם, הערבי והיהודי, מסכימים על כך שאם מתייחסים אחד לשני בגובה העיניים, יכול לבוא שינוי".
יש כאלה שרואים את השילוב הזה באופן פחות לגיטימי, בלשון המעטה. אחד מהם הוא למשל בן דודך, השייח' ראאד סלאח.
"אני לא רוצה לסנגר עליו, אבל יש לו משפט שנמשך כבר ארבע שנים ועוד לא הסתיים, ואני לא ראיתי או שמעתי אותו קורא להשמדת מדינת ישראל. יש פרשנויות לדברים שלו. מה זה שאהיד? כל אחד שנופל בקרב נקרא שאהיד, וגם מי שהלך לעבוד ומת בתאונת דרכים נקרא שאהיד. אני חושב שיש יותר מדי עליהום על האוכלוסייה הערבית בישראל. המנהיגים שלנו סובלים מיחס בוטה מאוד. מזמן סימנו אותנו כעיגול, כמטרה, ואם ימחקו את העיגול הזה הדברים יכולים להסתדר".
זה קשור גם להבדלים התהומיים בטיפול באלימות. 68 בני אדם נרצחו מתחילת השנה האחרונה במגזר הערבי, שבעה מהם בשבוע האחרון. איך מוחקים את העיגול סביב המגזר בנושא הזה?
"האלימות בחברה הערבית היא בעיה אקוטית, אבל היא תמיד היתה כזו - פשוט במשך שנים התעלמו ממנה. יותר קל להגיד על ערביי ישראל, כמו שאמר ירון לונדון, שהם 'פראי אדם' או לקבוע שנולדנו ככה, במקום לומר שתפקיד החברה להציב גבולות ולהעניק ל'פרא' חינוך.
"מערכת האכיפה בישראל לא שמה מספיק דגש על הצבת גבולות לערביי ישראל. לא ייתכן שאדם שמחזיק נשק באופן בלתי חוקי ויכול להרוג בני אדם מקבל רק מאסר על תנאי. לא ייתכן שרציחות לא מפוענחות. אנחנו עדיין חברת שוליים בעייתית, אין לה אבא ואמא והיא ענייה, ככה שיש אנשים שהפתרון שהם רואים עבור עצמם הוא להיות שכירי חרב עבור פושעים ואפילו להרוג אנשים בשבילם. ישראל, כמדינה, צריכה לטפל ביד ברזל ולהנחית מכה חזקה על כל מי שמפר את החוק ופועל באלימות".
החלום הגדול הבא של אבו שקרה הוא הקמת המוזיאון לאמנות באום אל־פחם, שנמצא כבר בשלב תכנון מתקדם. "הוא ישלב אמנות בחינם, לכלל האוכלוסייה, ויציג אמנות איכותית מהאוסף שבנינו בגלריה", הוא אומר, "המוזיאון יהיה בית ראשון בישראל לתרבות פלשתינית, ישראלית ובינלאומית. אני מטבעי אדם אופטימי, שמאמין בכוחן של תרבות ואמנות לדלג מעל חסמים בנפשם של בני אדם. כל אדם מביא איתו פחדים והיסוסים, ואני מכבד אותם. יש בכוחו של המפגש לפורר את הפחדים האלה ולתת לאנשים תחושה של קשר וכבוד".
"הגלריה היום, והמוזיאון בהמשך, נוגעים בנושאים בעייתיים בליבה של מדינת ישראל. בגלל שאנחנו נוגעים בהם נכון, לקהל היהודי שמגיע לכאן נוצרת הזדמנות להסתכל אלי בגובה העיניים, על כל מה שמשתמע מכך. לראות אותי כשאני כואב וכשאני שמח, כשקשה לי וכשאני מפחד, וכשכולי תקווה. לגלות אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו