בשנת 1964 נפרצה בפיצוץ מבוקר כספת גדולה במרתף אחוזת משפחת נגלר במרומי הכרמל. לצד זוג רובי הציד, שאיגנץ נגלר המנוח הביא עימו מברלין, נמצא גם הסכם מסחרי שערך בנו, פליקס נגלר, עם יחזקאל סטימצקי, מייסד רשת חנויות הספרים הידועה. השניים הפעילו יחדיו בשנות ה־20 של המאה הקודמת חנות ספרים בעיר התחתית של חיפה, שרק ישישים מופלגים בימינו עדיין זוכרים מימי ילדותם.
עבור צבי ברסקי, שהתחקה בעשור האחרון כבלש אחר קורותיהם של מוכרי הספרים בארץ ישראל לפני קום המדינה, ההסכם הכמוס הזה היה סוג של אוצר. גם התוויות שנגלר הבן הדביק באדיקות על פנים כריכות הספרים שמכר, ומעט מידע משלים מעיתון "דואר היום", סיפקו לברסקי קצה חוט, שעימו טווה בספרו החדש "חנות ותווית" (הוצאת "מִנֶּגֶד") את סיפורה המפותל של משפחת נגלר וחנויות הספרים שלה.
לכל הכתבות, הדעות והפרשנויות של "ישראל השבוע"
הנגלרים עזבו את ברלין לארץ ישראל, ייבשו את ביצות כבארה (ליד נחל תנינים של היום) ולבסוף בנו את ביתם על הכרמל, בדמות בקתת הציד שהותירו ביער השחור, בקצה הדרום־מערבי של גרמניה.
ברסקי, פנסיונר בן 83 מירושלים, מהנדס כימאי בעברו, הקדיש עשר שנים מחייו לכתיבת ספר דוקומנטרי יוצא דופן, העוסק במוכרי הספרים בארץ ישראל בין השנים 1870 ל־1948. הוא מתעד שם עולם הולך ונעלם שרק שרידים מעטים ממנו עדיין מהלכים בינינו. ברסקי ראיין את בניהם, נכדיהם וניניהם, נבר בארכיונים ובגנזכים, עיין בעיתונות התקופה ובחן את תוויות הנייר הפרסומיות שהודבקו בצידן הפנימי של כריכות הספרים. אלה שימשו עבורו לא פעם נקודת מוצא למחקר ואיסוף מידע על כ־200 חנויות ספרים שפעלו בארץ באותה תקופה, בעיקר בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה.
ברסקי גילה, למשל, בעזרתה של ישישה כבת 100 מקיבוץ מזרע, כי אלברט (אברהם) פופר, "הצבעוני והיצירתי ביותר מבין מוכרי הספרים בירושלים", כדבריו, בעליה של חנות הספרים המיתולוגית "דיואן", החל את דרכו בארץ כחלוץ בקיבוץ חפציבה שבעמק חרוד. אחר כך מצא שאותו פופר, טבעוני שתרגל יוגה, עבד תחילה בספרייה הלאומית ואף היה מוציא לאור.
"מוכרי הספרים התגלו כבעלי עולם פנימי מגוון: אספנים, למדנים, והיו גם שאחזו בספר ככסות להברחת מטבע זר". צבי ברסקי // צילום: אורן בן חקון
חנות הספרים "דיואן" שכנה בבית מאני בכיכר ציון בירושלים ולידה הפעיל פופר, יוצא המבורג, גלריה שבה הוצגו תערוכות של מיטב אמני הארץ. אחת מהן התיישבה היטב עם השקפותיו הפוליטיות של בעליה, שהיה חבר ב"ברית שלום": תערוכת יחיד של הצלם הלמר לרסקי, "דיוקנות של טיפוסים פלשתינים (יהודים וערבים)", אשר הוכתרה על ידי העיתון "פלסטיין פוסט" כתערוכה "המעניינת ביותר, בכל מדיום שירושלים ראתה".
"דיואן" היתה פעילה ומקובלת בקרב קהילת יוצאי גרמניה וכן בקרב אנשי הממשל והצבא הבריטים. סר רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים, היה בה בן בית. כשהחנות נסגרה (לאחר פשיטת רגל), נפתחה במקומה "איגרתא". פופר ניהל גם אותה. ל"איגרתא" הודפסה תווית חדשה, ונדמה היה כי השיער הפזור של הדמות בתווית מרמז על פופר עצמו, שהיה דמות ססגונית עם רעמת תלתלים פרועה.
מחמאה מעגנון
לצד חנויות של ספרי חול עם אווירה קוסמופוליטית, הוכתרו באותן שנים חנויות רבות כ"בית ועד לחכמים" (משנה אבות, א',ד'), או בלשונו של עגנון שהתייחס ספציפית ל"דרום" של מיכֵל רבינוביץ: "בית כינוס לגדולי תורה". רבינוביץ, שחנותו שכנה ברחוב בן יהודה בירושלים, לא היה סתם מוכר ספרים. ברוסיה, מספר ברסקי, רבינוביץ למד בישיבה, שלט בעברית, ועבודתו הספרותית והעיתונאית הפגישה אותו עם סופרי הדור, ובהם ביאליק. ב־1921 התמנה לפרופסור ללשון עברית באוניברסיטת מינסק, אחר כך נאסר בשל פעילותו הציונית וב־1925 הפליג מאודסה עם משפחתו לארץ ישראל והפך למרצה מבוקש בענייני יהדות, ופולקלור.
רבינוביץ הוציא לאור יותר מ־30 ספרים, בעיקר בתחום מחשבת ישראל וידיעת הארץ. ביאליק כתב עליו ש"מוחו היה חזק כמרמר", עגנון התרשם כי היה "למדן מופלג, וכי ספרים ישנים וחדשים היו פתוחים לפניו תמיד בכל עת ובכל שעה". באשר להתנהלותו כמוכר ספרים עגנון היה מרוצה פחות. הוא העיר כי "כל ספר טוב זכה בו לעצמו ולא מכרו לאחרים". ברסקי זיהה ברבינוביץ את אותה "חולשה" שאפיינה מוכרי ספרים ידועים נוספים.
החנות "דרום" נחרבה כליל בפיצוץ משאית תופת שביצעו חיילים בריטים עריקים שהצטרפו לכוחות עבד אל־קאדר אל־חוסייני, בבוקר 22 בפברואר 1948. הפיצוץ גרם לנפגעים רבים - כ־50 הרוגים וכ־200 פצועים. בניינים שלמים קרסו, וכך גם חייו של מיכל רבינוביץ, שמת כמה חודשים לאחר מכן. עיתון "דבר" הקדיש לחוקר ומוכר הספרים דברי הספד בעמודו הראשון.
ברגע הלפני אחרון
אלא שלא תמיד זכו מוכרי הספרים בכבוד שלו זכה מיכל רבינוביץ. חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום הגיע לירושלים ב־1923. קרוב לביתו, כך סיפר, "מהלך שתי דקות במורד הרחוב, נפתח רחוב מאה שערים שבו הצטופפו מוכרי הספרים. "תודה לאל", שח שלום, "לא הבינו בעלי חנויות אלה הרבה בערכם של האוצרות שלעתים ישבו עליהם ושקנו אותם בפרוטות מאלמנותיהם של תושבים שנפטרו..." עגנון (אך גם שלום) מצאו טעם לפגם בהתנהלותם של מוכרי הספרים מול האלמנות שירשו את ספרי בעליהן. עגנון תיאר אותם כ"עיטים היורדים על הפגרים, שכיוון שרואים שמת מת, מייד הם באים להתנכל לאלמנתו וליתומיו ומוציאים מידיהם כל ספר יקר בחצי חינם".
שנים רבות טרח ברסקי על מחקרו ב"עבודת נמלים" שקדנית. ההתחלה נבעה מתוך סקרנות. הוא הרבה לשוטט בחנויות ספרים, "לצוד ספרים וסיפורים" כהגדרתו. חתימות המחברים או ההקדשות, שאיתר מעת לעת בשולי הספרים, עוררו בו אסוציאציות והובילו אותו לעוד מידע וסיפורים. יחס מיוחד היה שמור בליבו ליפו, שבה גדל אביו מכונאי הרכב, ולחנויות הספרים שבה. עם הזמן, כך הוא מעיד, הפכה מלאכתו למעין חובה ושליחות: "הבנתי שאם אני לא אקבץ את המידע והסיפורים הללו, לא יהיה אחר שיעשה זאת; שזה הרגע הלפני אחרון".
במקרים רבים, מצא ברסקי, "הפכה החנות מעין 'עיר מקלט נפשית' לבעליה או מנהליה, ובעיקר למגדיר זהות בעבורם. כל חייהם סבו סביבה". בייחוד נכון הדבר באשר לבעלי חנויות שהגיעו לכאן מגרמניה או ממזרח אירופה. הללו מכרו לצד ספרים בעברית ובאנגלית גם ספרים בשפת ארצות המוצא שלהם, לאוכלוסייה שהגיעה לכאן מאותן ארצות. "זו היתה דרכם לשמר את עולמם הקודם ולתפקד עם הזהות החצויה בתוכם", מסביר ברסקי, "המניע של מוכרי הספרים הללו היה אז פחות מסחרי ויותר נפשי".
אם בעיתונאים חשדו פעם שהם סופרים מתוסכלים ובסופרים שהם עיתונאים מתוסכלים, הרי שאת רבים ממוכרי הספרים של פעם ברסקי מזהה בעיקר כמלומדים וחוקרים בזכות עצמם ולאו דווקא מתוסכלים.
הוא מגולל את סיפורם של בתי המסחר שנפתחו בירושלים אחרי 1933, בעיקר על ידי עולים מגרמניה: "לודביג מאיר", "במברגר את ווארמן" או "ראובן מס". חלק מהם העתיקו את בתי המסחר שלהם מגרמניה לישראל. מס, מספר ברסקי, העביר את בית הספרים שלו מברלין לירושלים אחרי שני מאורעות טראומטיים סמוכים שאותם חווה: ב־1933 יצאו ראובן מס ואשתו לצפות בחיזיון הנורא של שריפת ספרים בניצוחו הצעקני של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס; ובקיץ של אותה שנה, "שמחה מס, אחיו של ראובן, יחד עם השותף שלו בחנות הסדקית, נתפסו בידי הגסטפו ואולצו להכות באגרופים איש את רעהו עד ששיניהם נפלו ודם ניגר מפניהם". זה היה הרגע שבו החליט ראובן מס לעזוב את גרמניה. כשהגיע לארץ, הציג עצמו במודעה ב"דבר" לפני הציבור קורא העברית והמשיך למעשה את עסקיו בירושלים ללא הפסקה.
ב־1940 מס פתח חנות נוספת ברחוב אלנבי בתל אביב. קורות משפחתו נשזרו בסיפור תקומת ישראל. בנו, דני, הוא שהוביל בלילה שבין 15 ל־16 בינואר 1948 את מחלקת הל"ה מהרטוב לגוש עציון הנצור. מס וחבריו התגלו על ידי הערבים, ובקרב עקוב מדם נהרגו כולם. "מבצע דני", עשרת ימי הלחימה וכיבוש לוד ורמלה ביולי 1948, קרוי על שמו. כיום עדיין קיימת הוצאת "ראובן מס", בניהולו של נכדו, אורן.
דרישת שלום למר נוימן
אחד המיוחדים שבין בתי המסחר לספרים שברסקי מבקש להרחיב על אודותיו, הוא הוצאת "אמנות לארץ ישראל". "אמנות" נוסדה ב־1917 במוסקבה על ידי שושנה פרסיץ ואביה הסופר הלל זלטופולסקי. אחרי המהפכה הבולשביקית, עברה פרסיץ לפרנקפורט ומשם, בראשית 1926, לשדרות רוטשילד בתל אביב.
ספרי "אמנות" התייחדו בכך שהיו מנוקדים. רבים היו רגילים לראות בניקוד סימן מובהק של ספר לילדים, אבל הוצאת אמנות הבהירה שהיא רואה את הניקוד "עיקר חשוב, וחובה ראשונה בעבודתנו לתחיית הלשון ולתקנתה". העסק נדד לרחוב יהודה הלוי ומשם לרחוב שינקין ופתח תשעה סניפים בכל רחבי הארץ. הרשת הקטנה הפכה מוקד משיכה לילדים, לגננות ולמורים. היא הציעה, בנוסף לספרים, למשחקים ולעזרי לימוד, גם פרסים לאלה שהתמידו בקניית ספר מדי שבוע.
המהלכים השיווקיים החדשניים של שושנה פרסיץ עוררו עליה את חמתם של הסוחרים הזעירים. הללו יצאו נגדה בכרוז זועם וטענו שמפעלה "מרעיל את מוסרם הרך של ילדי בתי הספר ומביאם לידי ציפייה לזכות ברכוש גדול בלי לעבוד".
רבים מעולי גרמניה ואוסטריה שהתיישבו בתל אביב, בחרו לגור בבתים החדשים שברחובות הסמוכים ל"בן יהודה שטראסה", כלשונם, וכך גם מוכרי ספרים שהגיעו ביניהם. כזה היה, למשל, בית הספרים "לנדסברגר" במשך כ־70 שנה. מנהלו הראשון היה קורט לנדסברגר, שהחל את דרכו במחלקת הספרים בכלבו שוקן בקמניץ. בבן יהודה 28 פתח ולטר צדק ב־1940 את "לוגוס", חנות לספרי יד שנייה וספרות יפה. צדק היה צלם, שבהמשך הקריירה שלו פתח סטודיו לצילום וחנות ספרים בשם "ביבליון" בכיכר מגן דוד בתל אביב. בבן יהודה 37 שכנה גם חנות הספרים של ד"ר וילהלם זאב פרייהן, ממייסדי אגודת ישראל. אביו היה מנצח תזמורת וחבר בקהילה הרפורמית בברסלאו.
בנו חזר בתשובה. פרייהן הבן היה נגן ויולה ובקיא בספרות העולמית. הוא הגיע לארץ לאחר שסבל קשות. באחד הלילות במאי 1938, כשהיה כבר בן 52 ובעל משפחה, הוצא פרייהן בכוח ממיטתו והובל למחנה העבודה בוכנוואלד. שערו גולח, הוא הולבש בבגדי פסים, הועבד בפרך וסבל מתת־תזונה. את גלויות הדואר שהותר לו לשלוח הביתה אחת לשבועיים, סיים תמיד ב"דרישת שלום למר נוימן" - מנהל החברה קדישא בברסלאו. אשתו של פרייהן הבינה את חומרת המצב. היא פעלה נמרצות ורכשה עבורו סרטיפיקט לפלשתינה, שהבטיח את שחרורו.
בדרכו לארץ התעכב פרייהן במשרדי הג'וינט ומסר שם עדות מצמררת על אודות המתקנים, העינויים ושגרת החיים והמוות בבוכנוואלד. כשהגיע לארץ הפך לאחד מסוחרי הספרים המרכזיים והמכובדים בתל אביב. אחד מעמיתיו, הרב שלמה פפנהיים, איש העדה החרדית שברסקי שאב ממנו מידע רב, הגדיר אותו כ"אורתודוקס ייקה מכובד שהיום אין נמצא בארץ כמותו".
אתרוג בין הספרים
מטבע הלשון "וכל הדברים השייכים למסחר ספרים" מיוחס בין היתר למוכר ספרים תל־אביבי נוסף שומר מצוות, נפתלי ציילינגולד (טור זהב), שפתח את חנותו בשכונת נווה צדק. לצד ספרים מכר ציילינגולד גם טליתות, תפילין ומזוזות. עמיתיו לא פיגרו אחריו, שכן מספרים לבד קשה היה להתפרנס.
הם מכרו גלויות, מפות ועיתונים, צורכי כתיבה וציוד משרדי. לא פעם הם גם שילבו בבית העסק שלהם גלריה וסחרו באמנות, בעיקר בגרפיקה וצילום. אחדים מהם החזיקו לצד החנות ספריית השאלה והוצאה לאור, לרוב צנועה, שטיפחה אמנים, חוקרים וסופרים. שילובים נוספים, לעיתים מוזרים, חברו בעיקר בחנויות הספרים הראשונות. ברסקי מתעד חנויות ספרים עות'מאניות שבהן נמכרו סיגריות טבק, תרבושים, ואף כאלה שבהן הוצעו שירותי מספרה ותיקון שעונים.
במודעת בית המסחר למכירת ספרים של ב. פרנקל ביפו, פורסמו למכירה אפילו צמות תלתלים ופאות נוכריות לגברים ונשים. אצל בלומשטיין בתל אביב מכרו לצד ספרים גם כלי כסף וחרסינה.
סביב מוכרי הספרים התפתחו לא פעם מועדוני חברים ואפילו מרכזים קהילתיים. ביפו, לדוגמה, התכנסו המורים ב"קרוגליאקוב". בירושלים נפגשו קצינים אנגלים אצל "אימבר". בני הקיבוצים באו ל"אהל". ב"תרבות" התקיימו מפגשים בין־עדתיים וב"במברגר את וואהרמן" וב"דרום" התכנסו הפרופסורים והסופרים. "מוכרי הספרים עצמם", מציין ברסקי, "התגלו כבעלי עולם פנימי מגוון: אחד היה קודם לכל אספן. האחר למדן שלהוט להרביץ תורה, והיו גם שאחזו בספר ככסות להברחת אתרוגים, חפיסות קלפים ואף מטבע זר".
הזעם של רבי שמעון
בשנת תרפ"ט היתה בתל אביב חנות ספרים אחת לכל 2,000 תושבים. בשנים 1939-1935 עמד הגידול במספר חנויות הספרים בעיר על 214 אחוזים, לעומת גידול של 42 אחוזים בכלל החנויות ו־30 אחוזים באוכלוסייה. בראשית המאה ה־20 הפך רחוב אלנבי לרחוב חנויות הספרים, וב־32 מבין 132 בתיו שוכנו בתי מסחר לספרים.
ברסקי מסביר את הפופולריות של חנויות הספרים של אז, בכך ש"טיפחו זיכרון קולקטיבי; הן אצרו כלים בוני זהות ובלמו זעזועים במפגשי תרבויות. הם גם הציעו מרפא לזהות שסועה, בעקבות טלטולי הגירה או שינויים רדיקליים כמו נטישת דת. חנויות ספרים יהודיות וערביות אף שימשו בית מסביר פנים, ולמרות המתח הפוליטי והלאומי שיתפו פעולה והיה דו־קיום".
על היכולת שאפשרה לו לחשוף מוכרים וחנויות ספרים, ברסקי מכיר תודה לתוויות הספרים. בתוויות הללו, ש־150 מהן שולבו בספרו, הוא רואה "מצבות זיכרון למוכרים ולחנותם". התווית עבור ברסקי היא "נקודת מוצא, קוראת בשם, מוסרת עדות וחשוב מכל מספרת סיפור".
רק 12 בתי מסחר לספרים שפעלו בתקופת המנדט הבריטי עדיין פעילים. אליהם התווספו עוד כמה עשרות בכל רחבי הארץ. את הירידה החדה במספר חנויות הספרים הקטנות ברסקי תולה בשורה של תהליכי מודרנה כמו הטלוויזיה, האינטרנט, הספריות הציבוריות ובעיקר ברשתות הספרים הגדולות.
אך הוא משוכנע שהגלגל עוד יתהפך. "אנשים זקוקים לקשר הישיר עם המוכר, לחוויה הישנה והנשכחת הזאת", הוא אומר, "בארה"ב יש כבר ניצנים של תחיית בתי מסחר קטנים לספרים. הם ישובו גם לכאן, אולי לא מחר, אבל בעתיד".
אלא שגם אם ישובו, ספק אם ניתן יהיה לשחזר חלק מהמראות והנופים שברסקי תיעד. כזה הוא, למשל, סיפורו של מנחם שיינברגר, איש מאה שערים, שהקפיד להחמיץ פנים לרבים מקוניו ולא התיר להם להיכנס לחנותו אלא לעמוד בפתח ולהשמיע את מבוקשם. כזה הוא גם סיפורו של רבי שמעון מוכר הספרים מרחוב היהודים בירושלים, שספק אם הדגם שלו קיים עוד. עיתון "דואר היום" תיאר את "היהודי האשכנזי הזקן", "שדלת ביתו נפתחה רק כדי סדק צר". "צירים חלודים וספרים מגובבים" עיכבו "בעד פתיחתה לרווחה... ובין גלים ותלים של ספרים שהתרוממו עד הכיפה, עמדה מיטה דלה כמיטת אסיר, עליה נשען שולחן קטן ועליו מנורת שמן".
בין ערימות הספרים של רבי שמעון, מספר ברסקי, היו שלושה ארונות נעולים שבהם החזיק ספרים שלא רצה למכור, ספרים יפים, נקיים ושלמים, חלקם בכריכות עור נעולות באבזמי כסף או נחושת. "את ספריו הכפולים היה מערים לערמות ומתיר עצמו למוכרם בכדי שיוכל לקנות במחירים חדשים ספרים יפים. והמכירה אצלו לא הייתה מכירה סתם כדרך שהחנוונים ברחוב היהודים מוכרים את סחורתם... אלא מכירה בתנאי ובקושי... בהגיע קונה היה ר' שמעון 'מעמיד פנים זעומים' ומרשה לעצמו לשלחו בידיים ריקות משום שמובטח שיחזור כי הלא גם ברכישת ספרים יש מחלת התא(ו)וה ודווקא תא(ו)וה עזה מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו