מעשה בעו"ד ד"ר אמנון גולדנברג עליו השלום, שהכין פעם עֵד לחקירה נגדית. "היה וישאלו אותי בחקירה כך, האם אשיב כך או כך?", שאל את עורך דינו. עו"ד גולדנברג, בעל יושר ויושרה מקצועית, ג'נטלמן אמיתי ואחד הפרקליטים המיתולוגיים שהעמיד המשפט הישראלי לדורותיו, נעץ בלקוחו מבט נוקב ואמר לו בציניות: "תראה, גם האמת היא אופציה".
אמירת אמת היא לא רק אופציה, אלא מחויבות תמיד.
לא רק בעדות בבית המשפט אלא בכל תחומי החיים. כן, אפילו בתקשורת וגם בסיקור ענייניו של ראש הממשלה. הבעיה היא שלא אחת קיים פער גדול גם בעניין זה בין התיאוריה לבין המציאות.
אמר כבר מי שאמר: העובדה שהינך מוכה תסביך רדיפה אינה אומרת שלא רודפים אחריך. כך גם, להבדיל, אמירותיו החוזרות ונשנות של איש ציבור - וכידוע, רה"מ דנן ממש אינו הראשון שאומר זאת - "מכפישים אותי לשווא", שופכים את דמי" - ריבוי אמירות מסוג זה והפיכתן לשגרת חיים אינה אומרת שבמישור האמת כולן מופרכות מיסודן.
מסע ייסורים
המתבונן בעיניים אובייקטיביות (אם יש בעולם דבר כזה), במסע הייסורים התקשורתי שעובר רה"מ במשך עשרות שנים, מאז החל את דרכו הציבורית, לא יוכל שלא להבחין במשהו מיוחד בעוצמות, בהיקף, בסגנון ובתוכן.
אפילו יהיה יש מי שיטען - וכידוע, יש לא מעט כאלה - שרה"מ הוא האשם העיקרי אם לא היחיד בכל, וממש "הזמין" את כל הפרסומים האלה, במעשיו ובתכונותיו, ואפילו מנצל אותם מעת לעת לצרכיו, יהיה חייב בעתיד להודות - במבט היסטורי מעמיק לאחור - שמשהו כאן היה שונה.
התבוננות מעמיקה, מקצועית, מפוכחת, לא משוחדת, באירועי החודשים האחרונים, ובעיקר הימים האחרונים, מבליטה זאת עוד יותר. ההדלפות הבלתי פוסקות מחדרי החקירות, היקפן ומגמתיותן, מעלים שאלות קשות ביחס לקיומו של שלטון חוק בישראל ולדרכי פעולתה של מערכת אכיפת החוק. בלי קשר לראש הממשלה ולחקירות הנוכחיות, יש מקום לתהות אם לא הגיעה עת חשבון נפש גם בעניין זה.
זמן רב לפני פרסום כתב החשדות ומסירת חומרי החקירה לחשודים הפוטנציאליים, כבר פורסמו בתקשורת, הכתובה והאלקטרונית, אלפי מילים מתוכנם של חומרי חקירה חסויים. לצד תמלילי חקירות, יכול הציבור לדעת - כמעט "בזמן אמת" איזה פרקליט אמר מה, ומה עמדתם של המעורבים השונים.
אולי שכחנו, אבל ברובד המשפטי הצרוף, הדלפת חומרי חקירה ופרסום תוכנם של חומרי חקירה עולים כדי כמה עבירות פליליות שחלקן - דוגמת שיבוש מהלכי משפט - הן עבירות חמורות למדי ועשויות בנסיבות מסוימות להיחשב פשע חמור.
אכן, זה שנים רבות "עבירות משפחת ההדלפות", למיניהן ולסוגיהן, קלות וחמורות כאחד, אינן ממש נאכפות (פרט למקרים נדירים), אך עובדה זו רק מגבירה את הפגיעה בשלטון החוק.
אם יש הסבורים כי הן מיותרות - ואפילו מנוגדות - למשטר דמוקרטי, יש למחוק אותן כליל מספר החוקים. אך כל עוד הן קיימות, אך בפועל אינן נאכפות, הן מביאות לביזוי שלטון החוק בראש חוצות.
דומה שמיותר להוסיף ולהכביר מלים גם על אי אכיפתו המתמשכת של עקרון איסור ה"סוב־יודיצה". עיקרו: פרסום דברים במהלך משפט תלוי ועומד שיש בהם כדי להשפיע על בית המשפט. אכן, הלכה לחוד ומציאות לחוד. גם איסור פלילי מכווץ זה הפך ל"אות מתה" בספר החוקים.
ההתעלמות המוחלטת ממנו מביאה לכך שלא מעט אנשים, בעיקר אנשי ציבור ובראשם רה"מ, אך לא רק הם, זוכים למשפט שדה בתקשורת וברחובה של עיר, ולא בבית המשפט, כראוי וכנכון. עקב כך קיים חשש ממשי שדינם של לא מעט אנשים בישראל מוכרע למעשה ובסופו של יום, גם אם לא מתוך כוונה רעה, על פי דיני כיכרות ולא על פי דיני ראיות. גם תופעת האכיפה הבררנית - מרכיב שלילי ואיסור שהינו יסוד מוסד ואבן פינה בשלטון חוק ראוי לשמו - היתה כבר מזמן חזון נפוץ במקומותינו.
חשודים ונאשמים שונים, ובראשם אנשי ציבור ובעלי הון, זוכים ליחס שונה בעליל מרשויות אכיפת החוק השונות (משטרה, פרקליטות ובתי משפט) הן מעמיתיהם, והן - כך מקל וחומר - מאנשים רגילים, "מן היישוב".
כך באשר להחלטה על פתיחת חקירה, גם ביחס להליכי חקירה שונים, למקום החקירה ולעיתויה, כך באשר לשימוע ולניסוח כתב האישום, כך באשר לקביעת מועד המשפט והליכיו השונים, הכרעת הדין וגזר הדין, וכך באשר לענישה ואפילו לתנאי המאסר והליכי ביצוע העונש.
אכיפה בררנית
לבד מהיותה של אכיפה בררנית עומדת בניגוד מוחלט לעקרון השוויון וליסודות שלטון החוק, פגיעתה קשה ביותר באמון הציבור במערכות אכיפת החוק. למרבה הצער, חזונו של אורוול, "כולם שווים, אך יש כאלה ששווים יותר", מתגשם לנגד עינינו, יום־יום ושעה־שעה. מדובר במחזה אימים דמוקרטי, רע מכל רע, משחית ומושחת. אי הפסקתו בעודו באיבו עשויה להיות הרסנית לקיומה של חברה שוחרת צדק ומחפשת אמת, ותוצאותיו מי ישורן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
