מחוץ לקהילה

בעת שהמעצמה הגדולה בעולם מכירה בחוקיות ההתיישבות ביו"ש ובשאר חלקי ארץ ישראל, צריך להזכיר שהחשוד יונתן אוריך זומן לחקירה על כך שמסר תצהיר כוזב ערב הבחירות האחרונות. מה היה "התצהיר הכוזב"? שמסיבת העיתונאים שבה הודיע רה"מ נתניהו על כוונתו להחיל את ריבונותה המלאה של מדינת ישראל על בקעת הירדן במלוא רוחבה ואורכה, כולל צפון ים המלח, היתה אירוע "מדיני" ולא "פוליטי". זו היתה טענתו של שופט ביהמ"ש העליון חנן מלצר. 

ברשותו של השופט מלצר, יש מקום לשאלה: ומה היתה הצהרת פומפאו השבוע, שמתכתבת באינטנסיביות רבה עם הצהרת נתניהו שאליה התייחס אוריך? גם היא היתה מאוד פוליטית - במשמעות האמריקנית ובמשמעות הישראלית. בעבר, המושג "פוליטי" כלל בלקסיקון הישראלי גם את מה שמכונה כיום "מדיני". אפשר לבדוק במסמכי מודיעין משנת 1973. ביקוע האטום המדיני לשני חלקיקיו - "מדיני" כביכול ו"פוליטי", הוא עניין של העשורים האחרונים. 

פוליטי, מדיני או מה שזה לא יהיה - הצהרת פומפאו היא תולדה של סדר יום שנתניהו מוביל לא רק מאז נבחר לראשות הממשלה, אלא עוד הרבה לפני כן. פעילותו של ממשל טראמפ ביחס לישראל נובעת במידה רבה ממאמצי נתניהו במערכת הפוליטית האמריקנית ובדעת הקהל שלה מאז תחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת. נתניהו אף פעם לא נטה להסתמך על הקהילה היהודית, ופעל ליצירת בסיס תמיכה מקרב השמרנים והמפלגה הרפובליקנית. 

מי שקרא את מסמך האסטרטגיה שכתב הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, יודע שהוא התייחס בו גם לנושא יהדות אמריקה. משום מה, תפיסתו של איזנקוט היא שהיהודים הם נדבך אסטרטגי חשוב ביחסי ישראל־ארה"ב. אלא שבמקרה הטוב מדובר בהשקפה מיושנת; במקרה הגרוע מדובר בתפיסה "פוליטית" סמויה. מה שמכונה "הקהילה היהודית" זה בעצם המפלגה הדמוקרטית. סביר מאוד שחלקים גדולים בקרב יהודי אמריקה יצביעו בשנה הבאה לנשיא טראמפ, 30 אחוז ואולי יותר; אבל הם סתם יהודים ולא "הקהילה היהודית". 

כבר בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 היה מדינאי ישראלי, השגריר בוושינגטון יצחק רבין, ששילם ביוקר על נטייתו המוזרה לבסס את יחסי ישראל־ארה"ב על אינטרסים ועל מגע ישיר עם הממשל הרפובליקני של ניקסון; המקובל בממסד הישראלי עד היום הוא שהיחסים בין המדינות מנוהלים באמצעות המפלגה הדמוקרטית, ובאופן ספציפי על ידי ממסד של יהודים בעלי השפעה במפלגה. 

המצב הזה כבר אינו קיים. מי שרוצה להשליך את יהבו על הדמוקרטים נדרש לשלם במטבע "מדיני" וביטחוני. המועמדים הבולטים לנשיאות מטעם הדמוקרטים מבהירים זאת שוב ושוב.

תגובתו הפושרת של בני גנץ להצהרת פומפאו מלמדת שהוא נמצא במקום שבו נמצא איזנקוט, וכמובן כך גם שותפו יאיר לפיד, וכוכבת העבר ציפי לבני.

תזכרו את דה גול

ליברמן ניצב על מדרגה גבוהה במנהיגות הלאומית, ויכולתו להכתיב תנאים משחקת לטובתו גם לאורך זמן

שני האנשים ששולטים במערכת הפוליטית הם רה"מ בנימין נתניהו ומנהיג ישראל ביתנו איווט ליברמן. זה מגדיל את הסיכוי שבסופו של דבר הם ימצאו אחד את השני. 

עם תחילת הפרק של הלא־נודע בתהליך הרכבת הממשלה, לאחר שפקע המנדט של בני גנץ, נתניהו וליברמן נוטים לחשוב שגנץ אינו מקרה אבוד, ואילו התנגדותו של לפיד לממשלת אחדות בראשות נתניהו היא קטגורית. נראה שנתניהו וליברמן מאמינים שגנץ יהיה מוכן לפרק את "כחול לבן" ולהצטרף לאחדות עם מספר מצומצם של חברי כנסת. איילת שקד, שנמצאת בקשר עם שניהם, ובעיקר עם ליברמן, לא מאמינה בכך. היא טוענת שגנץ יישאר בכחול לבן מאוחדת ולא ילך לאחדות.

מצב שכזה יחזיר את ליברמן לנקודת ההתחלה של המשא ומתן אחרי סבב הבחירות של אפריל. הפעם הוא חזק יותר, ונמצא על מדרגה גבוהה יותר במנהיגות הלאומית. יכולתו להכתיב תנאים גדולה בהרבה, וחזרתו לתיק מרכזי ביותר תעניק לו כוח משמעותי יותר מול ראש ממשלה חבול ממתקפה פרקליטותית ולאחר כישלון יחסי בבחירות.

משבר פוליטי קשה מצמיח מתוכו בדרך כלל גם מנהיג מסוים. משבר דומה בצרפת ב־1958 הביא להתמוטטות הרפובליקה הרביעית הבלתי יציבה שהחליפה ממשלות כמו גרביים, ומתוכו צמח שארל דה גול. משבר אהוד ברק והאינתיפאדה השנייה העלה מנהיג שנחשב כמי שזמנו עבר, אריק שרון. ליברמן עוד לא הוכיח שהוא שם, אבל הוא מתקרב לזה; אם יגאל את עם ישראל מייסוריו ויצטרף לממשלת ימין, הוא יציב את עצמו בעמדה טובה מתמיד להנהגת הימין בעתיד הלא רחוק. 

בני גנץ היה מועמד לתפקיד המנהיג הצומח מהמשבר, ולכל ברור שזה לא קורה. לעומתו, בנימין נתניהו מוכיח שגם תוך כדי משבר פוליטי חמור הוא בליגה גבוהה יותר. דוגמאות לא חסרות מהזמן האחרון: נאומו לאחר השבעת הכנסת כאשר מסר לעם ישראל התרעה רצינית לגבי מלחמה בשער. המבצע המזהיר נגד הג'יהאד האסלאמי - הוא השיג באמצעות צה"ל מהלומה צבאית נקודתית אבל מאוד משמעותית; הוציא כרטיס צהוב לקאסם סולימאני וליחיא סינוואר, שלא יכול יותר לישון בשקט; הבהיר שממשלתו מסוגלת לתפקד במישור הביטחוני; ופוצץ את אשליית הקואליציה השמאלית עם הרשימה משותפת. קצת קשה לחבר בין "פושעי מלחמה" לתומכי טרור. אבל גנץ ממשיך לנסות.

ביום הזיכרון לרבין ז"ל הופיע נתניהו פעמיים, והתגלה כמי שאינו מבקש לעצמו חסדים כמוכה אשמה. הוא העמיד את הוויכוח המדיני בין רבין לבינו על בסיס של אמת, ולא על הנחות יסוד תעמולתיות, כנהוג מאז הרצח. והשבוע, הצהרת פומפאו. 

גנץ עומד כבר יותר מחודשיים מול מכשול פוליטי שמציבים לו שני מנהיגים מפלגתיים זוטרים, יעלון ולפיד, אך הוא ניצב משותק כאילו מדובר במחסום בלתי עביר. בהיסטוריה הצבאית פריצות מזהירות רבות בוצעו בשטחים שסומנו על המפות כ"בלתי עבירים". לא בבית ספרו של גנץ. 

עבור יעלון וחבריו, לא משנה איזו הזדמנות מדינית נקרתה לפתחה של ישראל; העיקר להרחיק את נתניהו לא רק מההגה אלא מכל אפשרות להיות בקרבת ההגה. תגובת גנץ לפומפאו מוכיחה שיש הבדל גדול בין הליכוד לכחול לבן: "גורלם של היישובים ביהודה ושומרון צריך להיקבע בהסדרים העומדים בדרישות הביטחון ושיוכלו לקדם את השלום". אפשר לשמוע כאן פינוי "לקידום השלום". 

כשטיבי ישב בשולחן ממול

זיכרונותיו של עמוס גלעד מלמדים דבר או שניים על ריבוי המסכות של אחמד טיבי

בספרו של הפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר, "המתריע", מדווחים אינספור סיפורים מדהימים מפיו של אלוף (מיל') עמוס גלעד. בכמה מהם מככב ד"ר אחמד טיבי, שאותו גלעד מגדיר כמסית בכל הזדמנות נגד מדינת ישראל.

היו לעמוס גלעד לא מעט שעות ערפאת, כולל מפגשים במשרדו בתוניס. "היו לי איתו כמה קטעים שאני לא שוכח עד היום", אמר לשיפר. "למשל?"

"למשל, בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי", המשיך גלעד. "בפגישות טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני היושב ראש... יש לי שאלה אליך". "בבקשה, בבקשה", אומר ערפאת. "האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה זה אחמד טיבי, יושב לצידך מולי כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?" גלעד מתאר את ערפאת מגלגל את עיניו בערמומיותו, ושואל מה הוא רוצה שיעשה. גלעד ביקש לסלק את טיבי. ערפאת אומר לטיבי: "תישאר". 

"זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינים מולנו. עד היום זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת". גלעד אמר לערפאת, "אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך". בסוף ערפאת אמר לטיבי: "צא החוצה". "טיבי כמעט מת", נזכר גלעד.

זה סיפור לא נעים, אבל אחמד טיבי לא אמר לציבור הישראלי מתי הפסיק לייצג את הפלשתינים. הוא אדם מעולה ואיכותי, אבל כשמספרים את האמת ומעבירים את המסר בעוצמה הדרושה, זה מרגיז אפילו את הנשיא ובוודאי כמה כותבי מאמרים. צעירים ברמת האספסוף קולטים את זה בצורה לא טובה. בטרמינל של שדה התעופה החדש ליד אילת שמעתי בחור צעיר, אולי חייל בחופשה, אומר לחבריו: "ראיתם מי זה שם? זה אחמד טיבי. נשבע לכם. כשנהיה על המטוס אני אכנס בו".

לא היתה שום תקרית על המטוס וגם לא בנחיתה. אבל אזרחים נורמלים חושבים גם היום שזה מטורף שאזרח ישראלי מייצג את הפלשתינים.

ניקיון זה לא הכל

עופר ברקוביץ' מאשים את משה ליאון בבריחה מהאתגרים בירושלים, ומתריע מפני היום שבו מתחם התחנה ייסגר בשבת

זה היה לפני שנה. עופר ברקוביץ', המועמד הצעיר לראשות עיריית ירושלים, מנהיג תנועת התעוררות, הפסיד למשה ליאון במהלך לילה רב־תהפוכות, בהפרש של 3,000 קולות. זה מזכיר משהו? כך קרה גם בבחירות הכלליות בחודש אפריל. כ־1,400 קולות הפרידו בין הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד לבין אחוז החסימה. 

עופר ברקוביץ'. "אני רואה שליאון בורח מאתגרים" // צילום: נועם ריבקין פנטון

אולי זה סתם מקרה, שהציונות הדתית על בחירותיה השגויות מעורבת בשני הכשלים. בנובמבר שעבר היה ליברמן שותף במסירת העיר לחרדים. מאפריל ועד להודעה חדשה, הוא דואג לחילונים. בירושלים, אמר לי עופר ברקוביץ' השבוע, עוד לא התרחש האסון: משה ליאון לא עשה את הנורא מכל ולא סגר את מתחם "התחנה" בשבתות.

"משה ליאון דחק את 'התעוררות' מהקואליציה העירונית", אומר ברקוביץ'. "היום אין מקום לתנועה ציונית, יצרנית ומחברת בקואליציה, בניגוד לימי ניר ברקת".

המפלגה שאיתה רץ משה ליאון לעירייה לפני שנה לא קיבלה אפילו נציג אחד בעירייה. לירושלים אין היום ראש עיר ייצוגי, שהוא הפנים של הבירה, כפי שהיה משך עשור שלם ניר ברקת. "אני רואה ראש עיר שנעדר חזון ותוכנית רחבה", אומר ברקוביץ'. "הוא עומד בראש מערכת של עשרת אלפים פקידים, אך אינו מנצל זאת לצורך התמודדות עם אתגרים חברתיים וכלכליים, בעיקר לא באזורים חרדיים וערביים". עם זאת, ברקוביץ' מעניק לליאון ציון לא רע בעניין ניקיון העיר, נושא שהיה איזה מין ספחת שליוותה את ירושלים משך שנים ארוכות. 

"אתה לא רואה איזו אסטרטגיה מול גוש עציון, מול מבשרת ציון, מול תל אביב. למרות שליאון שומר על הסטטוס קוו התרבותי. בסוף, כשהחרדים יחליטו שהם רוצים לסגור את העיר, הם יעשו את זה. הוא נסמך לחלוטין על ש"ס ודגל התורה". במכתב ליועמ"ש לעיריית ירושלים, מציין ברקוביץ' שורת מינויים ש"חשודים בהיותם מכרזים תפורים". המינוי המעניין הוא של "אבי אבוחצירא, יועץ בכיר של ליברמן, למתן שירות ייעוץ לענייני חרדים ללשכת ראש העיר והעיריה". המינוי אושר למסירת עבודות בפטור ממכרז ב־13 בפברואר 2019.

מי שחי בירושלים יודע שיש במרכז העיר וגם בשכונות מרוחקות אזורים מלאי תסיסה תרבותית וחברתית. אחד מהם זה מה שמכונה מגרש ורבורג בקריית יובל, שניר ברקת השיג עבור הציבור הכללי. "שם אמורים להיות מקומות כמו מועדון הצוללת הצהובה, מכינה קדם־צבאית ועוד. גם את זה משה ליאון תקע", הוא אומר. "האצת העברת משרדי הממשלה לירושלים זה עוד אלפי מקומות עבודה בעיר עם שכר ממוצע גבוה. זו דחיפה כלכלית אדירה. אבל הוא לא עושה את זה. 

"אני רואה שהוא בורח מאתגרים, דוגמת שכונת עיסאוויה (הסמוכה להר הצופים). הוא לא נוקט צעדים מנהיגותיים. אני חושש שירושלים תרד לאשכול סוציו־אקונומי נמוך יותר ממה שעכשיו. בישיבות מועצה הוא לא נותן לנו רשות דיבור (התעוררות היא הסיעה הגדולה עם שבעה נציגים). פוצצו לו איזה טקס בשוק מחנה יהודה; ליאון מאשים את התעוררות במעשה". ברקוביץ' מכחיש כל אחריות לאירוע. הוא מסתכל קדימה, לבחירות של 2023. אבל אז יעמוד מולו ראש עיר מכהן.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו