עכשיו זה רשמי: המערכת הפוליטית בישראל הגיעה לעברי פי פחת. מאי של יציבות אזורית, לאי־יציבות ברמה עולמית. מי שחשבו שמערכת בחירות שנייה ברציפות היא טירוף מערכות, קיבלו אתמול הוכחה לכך שתמיד יש לאן להידרדר.
לשחקנים הפוליטיים המרכזיים שפעלו עד כה על המגרש - נתניהו, גנץ, ליברמן וחבריהם - עומד להצטרף, במהלך 21 הימים הבאים שנותרו לכנסת הנוכחית, שחקן נוסף ומשפיע: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. לוח הזמנים הפוליטי וקבלת ההחלטות של הפוליטיקאים נכרכים והולכים שלובי זרוע בלו"ז המשפטי יותר מאי פעם. לאחר החלטת היועמ"ש, כל הדיווחים וההדלפות הפכו לרשמיים - בקרוב יועמד נתניהו לדין, צעד שיביא לתקדים - לראשונה יכהן ראש ממשלה תחת כתב אישום. ההשלכות עלולות להיות דרמטיות: הן לאפשרות שתקום ממשלת אחדות ב־21 הימים הנותרים, שהפכה השבוע קלושה אף יותר, והן לתוצאות הבחירות, אם אכן תפוזר הכנסת.
אף שבאופוזיציה האשימו את נתניהו בהסתה נגד רשויות החוק, עד ההחלטה להגיש כתב אישום נזהר ראש הממשלה מלתקוף ישירות את גורמי האכיפה. הוא הצביע על ליקויים ותקלות הקשורים בחקירתו, אולם לא הרבה מעבר לכך. אתמול, לאחר ההחלטה הסופית של היועמ"ש, נתניהו כבר התחיל לעשות מה שרבים מאנשי מחנהו מצפים ממנו לעשות: להסיר את הכפפות לחלוטין, ולמתוח על גורמי האכיפה ביקורת חריפה באמת.
בלי לעורר יותר מדי תשומת לב, הפכה הסוגיה הזו לאחת המרכזיות במחנה הימין. תחושת הרדיפה הקבועה והמוכרת התחילה, למרות מיעוט הסיקור התקשורתי, להוציא אנשים לרחובות. נדמה היום שמחנה הימין מאוחד ומהודק כפי שלא היה מעולם. לא בכדי נצמדו איש אל אחיו בחודשיים האחרונים לבלוק משותף וסירבו להיפרד, גם כשאינטרסים אישיים ואחרים עמדו על הכף. ההרגשה היא שפורצת כאן מלחמה משותפת, שכולם צריכים להתגייס אליה. היום זה נתניהו, מחר זה אחר מתוך המחנה.
בפעם הקודמת לא הצליח ראש הממשלה לעורר את אנשי הימין, שנשארו בבית ביום הבחירות. הערבים "נהרו לקלפיות" באמת, מתוך תחושת נרדפות ומצוקה; הליכודניקים, אחרי עשר שנות שלטון רצופות, הרגישו שבעים ומדושנים. רבים לא הריחו את הסכנה ולא האמינו לנתניהו, שהצביע עליה בזמן אמת. אין שום ערובה שלא יקרה כך גם הפעם. אבל החודשיים האחרונים, ומה שעומד להתרחש בשבועיים־שלושה הקרובים בגזרת היועמ"ש, עשויים לחולל את התבהלה המתבקשת, שתכניס את הימין לתזזית; לחשש אמיתי שמנסים לגנוב להם את הבית בדרכים עקלקלות.
להסדיר את הנשימה
גם לצד השני, כמובן, יהיה מה לומר. מיצי השנאה לנתניהו ייעשו חריפים ורעילים יותר לאחר שהפך רשמית לראש ממשלה תחת כתב אישום. תרחיש זה, לצד גל אנטי־חרדי בליבוי לפיד וליברמן, עשוי להביא גם את מצביעי השמאל לקלפי בהמוניהם, כדי להבטיח שהפעם עושים את זה כמו שצריך. הם כבר כרסמו בכוחו של הימין: מ־61 מנדטים ב־2015 ל־60 מנדטים ב־2019 א', ועד ל־55 מנדטים בבחירות האחרונות. אם המגמה תימשך, ייתכן שבפעם הבאה כבר יגיעו לניצחון. מה שבטוח הוא שהתגייסות של שני הצדדים תביא - בעוד 21 יום פלוס שלושה חודשים - את כולם בדיוק לאותו המקום; שוב ידברו בליל הבחירות על מערכת בחירות נוספת.
גנץ. לברית עם לפיד יש פלוסים ומינוסים // צילום: גטי אימג'ס
בטווח הנראה לעין, המרוויח ממסיבת העיתונאים שקיים ליברמן שעות לפני סיום המנדט של גנץ - הוא נתניהו. מאז קיבל את המנדט, אי־אז לפני חודשיים, תרחיש ממשלת המיעוט מדיר שינה מעיניו. לכן החזיק בו במשך 27 יום ולא החזיר אותו בתוך כמה ימים, כפי שתכנן. לבחירות הבאות רצה להגיע כשכתב האישום כבר מאחוריו. לכן רצה להקדים את לוח הזמנים, כך שכל התקופות הקריטיות - המנדט שלו, המנדט של גנץ ו־21 הימים שבהם המנדט עובר לכנסת - יסתיימו לפני סוף נובמבר.
הסיבה היחידה שבגינה המשיך ראש הממשלה להחזיק במנדט, היתה ניסיונו למצוא פתרון לממשלת המיעוט שגנץ יוכל להרכיב כשההזדמנות תעבור לידיו. לשווא חיכה להצהרות של בכירי כחול לבן, ליברמן או הח"כים הערבים, שיורידו את האפשרות מסדר היום. כשלא סיפקו את הסחורה, נאלץ להחזיר את המנדט בחשש כבד.
מסיבת העיתונאים של ליברמן החזירה את הצבע ללחייו. "זה היה ערפל קרב", הסביר יו"ר ישראל ביתנו מדוע לא הכחיש עד כה כי הוא מסוגל לשתף פעולה עם הח"כים הערבים להקמת ממשלת מיעוט. אט־אט היה יכול נתניהו להסדיר את נשימתו.
גדול בתורת השקרים
אפילו דבריו הבזויים של ליברמן נגד שותפיו החרדים, לא הצליחו לגרום לנתניהו בישיבת הסיעה המשותפת של כלל חברי בלוק ה־55 להסתיר את שביעות רצונו. והדברים של ליברמן אכן היו בזויים. ושקריים. ליברמן שוחה היטב בנבכי הפלגים והזרמים החרדיים, כך שנדמה שדבריו הקשים לא נאמרו מבורות או מתום לב, אלא מתוך ניצול הבורות ותום הלב בקרב מצביעיו הפוטנציאליים. רובם, כנראה, לא יודעים להבחין בין חסיד לליטאי, בשעה שליברמן יודע להפריד בין חסיד ויז'ניץ לחסיד בעלז, ולהבדיל מרחוק בין בחור לאברך רק לפי הלבוש. כמעט לא היה פוליטיקאי שנכנס ויצא מלשכותיהם של רבנים ואדמו"רים כפי שעשה ליברמן, שקיים שורה של קשרים ענפים ומסועפים עם בכירי עסקני המגזר.
אחת היוזמות להכניס את ליברמן לממשלת ימין צרה היתה להוציא את דרעי ממשרדי הפנים והדתות // צילום: נעם ריבקין פנטון /פלאש 90
כשהשווה בין נציגי הסיעות החרדיות בכנסת לחסידי סאטמר, שהגיעו השבוע להסתופף במחיצת האדמו"ר שהגיע לביקור בארץ, מן הסתם ידע שמדובר בהשוואה מופרכת מאין כמוה. שהפער בינו לבין גפני הוא זעיר, לעומת הפער שבין אותו גפני לחסידות סאטמר. בעיני הסאטמרים, גפני הוא פרסונה נון גרטה, משת"פ של המדינה הציונית הנתעבת. והוא בכלל ליטאי, שרבניו מתנגדים לשיטת החסידות בכללותה (לא רק לסאטמר באופן ספציפי). ליברמן, כאמור, כנראה יודע זאת היטב. הוא גם יודע שמצביעיו לא מבחינים בדקויות הללו, ושיקנו כל שקר שבו ילעיט אותם, כפי שאכן קרה בבחירות האחרונות.
מי שעמלה רבות על הכנסת ליברמן לממשלה, מתוך כוונה לכונן ממשלה צרה של מפלגות הימין־חרדים־ליברמן, שתמנה יחד 63 ח"כים, היא איילת שקד. אחת היוזמות, שדווקא מצאה אוזן קשבת אצל ליברמן, היתה להוציא את אריה דרעי ממשרדי הפנים והדתות ולמנות תחתיו איש ישראל ביתנו. מבחינת ליברמן, היה כאן פוטנציאל גדול: שר הפנים יכול להשפיע על פתיחת מרכולים בשבת; שר הדתות יכול לבצע רפורמות בתחום הגיור. ההצעה עברה לליברמן, ששקל בחיוב, אולם זמן קצר אחר כך נודע הדבר לדרעי, שהדבר לא תואם איתו כלל. הוא רתח. נכון שלפי היוזמה היה מקבל שני תיקים כלכליים בכירים, שווים במעמדם; אולם די היה בעובדה שלא עודכן, ושהדברים נודעו לו במקרה מפי גורם שלישי, כדי שיטיל וטו ויטרפד את המהלך.
גיבור טרגי
הגיבור הטרגי של השבוע הוא יו"ר כחול לבן, בני גנץ, ששוב התגלה כבלתי כשיר. הוא אדם טוב מזג, איש נעים הליכות, אבל יכולת קבלת ההחלטות שלו כמעט לא קיימת. כשאיבד את המנדט להרכבת ממשלה, האשים את כל העולם ואשתו; בגלוי את נתניהו, ובשיחות סגורות - את חבריו למפלגה.
גם הם, בחדרי חדרים, לא חסכו ממנו את שבטם. הערכתם כלפיו שואפת לאפס, ולא בטוח שישאירו אותו להנהיג את המפלגה לסיבוב נוסף. לפיד לוטש עיניים לתפקיד היו"ר, וכמוהו גם אשכנזי.
השניים, לצד בוגי יעלון, עשו בחודש האחרון הכל כדי לסכל כל אפשרות שגנץ יהיה ראש הממשלה. בראש החץ עמד יאיר לפיד. מבחינתו, חבירה של גנץ לנתניהו פירושה הריסת כל מה שבנה בעשר אצבעותיו מאז נכנס לפוליטיקה ב־2013. חמש שנים מטפח לפיד את מפלגתו, שהצליחה כבר להכות שורשים בכנסת, בממשלה, ברשויות המוניציפליות ובסניפים בכל הארץ. כניסה לממשלת נתניהו היתה מחריבה את יש עתיד עד היסוד. אפשר לומר שהחיבור עם לפיד הביא את גנץ עד לעמדת מועמד לראשות ממשלה, אבל החיבור הזה הוא גם שהרחיק אותו מהתפקיד, אולי לבלי שוב.
בדיעבד נראה שחברי הקוקפיט, שהתנגדו לכניסה לממשלה עם נתניהו, הוליכו את גנץ שולל. לאורך כל הדרך העניקו לו את התחושה שממשלה אלטרנטיבית נמצאת בהישג יד. שאפשר לתפור את זה. שאמנם מדובר בממשלת מיעוט, אבל די בכך כדי לסלק את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ומהמעון הרשמי בבלפור. תחילה השליכו את יהבם על נפתלי בנט וחברי הימין החדש. לו היה בנט מצטרף, תמורת הבטחה למינוי שר בכיר והעברת חוק סיפוח בקעת הירדן, היתה בכך הלבנה מספקת של הממשלה הנשענת על חברי הרשימה המשותפת. שתי מפלגות ימין - הימין החדש וישראל ביתנו - היו יושבות עם שתי מפלגות שמאל - כחול לבן ומפלגת העבודה.
מינוי בנט לשר הביטחון היה בגדר מכה קשה למהלך, אבל בכחול לבן לא התייאשו. בהובלת לפיד ובאמצעות עופר שלח, התנהלו מגעים קדחתניים עם חברי הסיעות הערביות, אולם דבר לא היה יכול להבשיל. לא בגלל הביקורת הציבורית - מזה הם החליטו להתעלם ושעטו קדימה - אלא בגלל התנגדותם של צביקה האוזר ויועז הנדל; וגם בגלל ליברמן, שלא הכחיש לרגע שיש סיכוי לממשלת מיעוט שאליה יצטרף, אבל מעולם לא אישר סופית שכך אכן ינהג במקרה שנתניהו לא ייכנע וייפרד מהבלוק. כך פרפרו לפיד וחברי הקוקפיט בפול גז בניוטרל, עד לכישלון הבלתי נמנע.
מושל בכיפה
ויש עוד מרוויח צדדי מההתפתחויות האחרונות. נפתלי בנט, שהיה יכול השבוע לעזוב את משרד הביטחון שבועיים בלבד אחרי שהתמנה לעמוד בראשו, הרוויח כמה שבועות נוספים בתפקיד, ואולי כמה חודשים.
המבצע הראשון שנחשב כולו של בנט הוא ירי התגובה בסוריה // צילום: אורן בן חקון
בנט מכהן בתפקיד רק זמן מועט, אבל כבר אפשר לראות סימנים לשינוי שמתרגש והולך על משרד הביטחון. זה התחיל בפגישה הראשונה עם הרמטכ"ל. בנט סימן את כוכבי כבר בנאום כניסתו של הרמטכ"ל לתפקיד. כוכבי, בניגוד לקודמיו, דיבר במושגים של צבא קטלני, הכרעה וניצחון, מילים שבשנים האחרונות יצאו מהלקסיקון. אדוני הרמטכ"ל - אמר נתניהו לכוכבי בפגישה המשולשת הראשונה איתו ועם בנט - תכיר, זה שר הביטחון שלך. חיסול בכיר הג'יהאד האסלאמי בשבוע שעבר נעשה לפני כניסת בנט לתפקיד, אבל על סגירתו הסופית של האירוע כבר הופקד שר הביטחון החדש.
המבצע הראשון שנחשב כולו של בנט הוא ירי התגובה של מטוסי צה"ל על אדמת סוריה. נתניהו, שעסק בתסבוכת הפוליטית, הסמיך את בנט לנהל את האירוע מההתחלה ועד הסוף. הכימיה בין בנט לרמטכ"ל טובה, ומכיוון ששניהם רואים עין בעין בנושאים האסטרטגיים, נראה שיש כר פורה לשיתוף פעולה.
לא רק בנושאי ביטחון נראה שעומד לחול שינוי משמעותי בעידן בנט, אלא גם בנושאי התיישבות. עם כניסתו לתפקיד, ביקש שר הביטחון שיובאו בפניו כל סוגיות ההתיישבות שאינן מתקדמות, בין שבגלל ביורוקרטיה ובין שבגלל צרות משפטיות. בסביבתו של בנט מעריכים כי תקופתו, אפילו אם תארך חודשים ספורים בלבד, תהיה משמעותית מאוד מבחינת ההתיישבות ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן ובחברון. הוא מתכנן לשחרר כמה שיותר חסמים המונעים בנייה והרחבה של היישובים. במקרים רבים התוכניות תקועות כבר שנים ארוכות, ללא מחלץ. עכשיו בנט יצטרך להוכיח שמדיניות הימין יכולה למשול אפילו במשרד הביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו