מה שלהם מותר

רגע אחרי שנחשפה יוזמתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להניע את המו"מ בין הליכוד לבין כחול לבן להקמת ממשלת אחדות, היה ברור שגם הסיבוב הזה לא יוביל לשום מקום.

הודעת היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבצרת את הצדדים בעמדותיהם הקודמות ומונעת מהם כל גמישות. בני גנץ ויאיר לפיד לא מוכנים לשבת עם ראש ממשלה שיש לו כתב אישום, ונתניהו לא יכול להרשות לעצמו לוותר על התפקיד ערב פתיחת משפטו. וכך חזרנו לנקודת ההתחלה, אל תוצאות ליל הבחירות 2019 סיבוב ב', אי שם לפני יותר מחודשיים. מצב של חוסר הכרעה, ובעיקר כאוס.

אל תוך האנדרלמוסיה הזאת נכנסת מערכת המשפט, שהופכת את עצמה בפועל למקבלת ההחלטות הכמעט־בלעדית בניהול ענייני המדינה. אחרי תהליך ארוך של סיפוח זוחל שבו החליפו לאט־לאט הדרגים הפקידותיים והמשפטיים את מקבלי ההחלטות הנבחרים, עשוי מה שמגדירים בימין "הכיבוש" להגיע לסיומו בקרוב. אין רלוונטיות לחוק, גם לא למחוקק. רק לאלה שנטלו לעצמם את החירות להוסיף ולגרוע נורמות ואמות מידה מומצאות כאוות נפשם, ולפעול להשתיק כל מי שמבקש למחות נגד ההשתלטות המשפטית.

על פי הנורמות המשפטיות, שלא כתובות בשום חוק, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את ראש הממשלה ואת השרים להתייחס לממשלה הנוכחית כאל ממשלת מעבר, כלומר אין לקבל בתקופה זו החלטות גורליות, למנות בכירים ועוד. קביעה הגיונית בסך הכל. עד שתקום ממשלה קבועה, קיים חשש כי ממשלה יוצאת, או כזו שעומדת להיכנס, תנצל את העובדה שמנגנוני הפיקוח והבקרה, ובראשם הכנסת, לא מתפקדים באופן מלא, ותקבל החלטות מהשיקולים הלא נכונים. החלטות כאלה, כך על פי ההיגיון, עשויות לשבש את האיזון שבין הכרעות שקולות לשיקולי בחירות.

עוד על מערכת המשפט והפוליטיקה:

• כך נחטף שלטון החוק על ידי אוכפי החוק

• היועמ"ש: "אני שומע שקרים"; שר המשפטים: "בריחה מהביקורת תביא להתרסקות"

• ראש הממשלה נתניהו: "אנו עדים לניסיון הפיכה נגד השלטון במדינת ישראל"

מערכת המשפט עובדת בציר מקביל למערכת הפוליטית, אבל ראשיה יודעים היטב כי בניגוד לכלל ההנדסי הידוע, מדובר בקווים מקבילים בעלי ממשק ישיר, שנפגשים לא פעם ולא פעמיים, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה, ומובילים להתנגשות ישירה ביניהם בצמתים המרכזיים. בפעם הקודמת התעקש היועץ המשפטי, בלחץ פרקליט המדינה, לפרסם את כתב החשדות בעיצומה של מערכת בחירות. לא הואילו המחאות והטרוניות מצד ראש הממשלה וראשי הליכוד. כך החליטו מלמעלה וכך היה. הכלל של ממשלת מעבר ותקופה רגישה לא חל על המשפטנים, רק על הפוליטיקאים. 

השיא הוא עכשיו. בעוד לנתניהו כראש ממשלת מעבר אסור לקבל החלטות גורליות, רואים את עצמם בכירי משרד המשפטים משוחררים מקביעה זו, שיש לה נגיעה ישירה למשא ומתן הפוליטי להרכבת ממשלה, והחליטו להקדים ולפרסם את כתבי האישום נגד נתניהו עוד בטרם הוקמה. 

מדוע אצה הדרך לפרקליט המדינה שי ניצן וליועמ"ש מנדלבליט לפרסם את ההחלטה על הגשת כתבי אישום דווקא עכשיו? הסיבה הפורמלית, על פי ההדלפות בתקשורת, היא הרצון להגיע להחלטה סופית טרם פרישתו של ניצן בחודש הבא. לא ברור מדוע סבורים בפרקליטות שמדובר בסיבה מוצדקת, הרי מה הקשר בין פרישתו של ניצן לבין ההחלטה על תיק משפטי שעליו אמורים לדון בכובד ראש ומתוך שיקול דעת? אם מערכת המשפט היתה מחילה על עצמה את אמות המידה שהיא כופה על הפוליטיקאים, היתה מכריזה שפרישתו של ניצן בעוד חודש מכניסה אותה לסוג של "ממשלת מעבר", שבה אסור לקבל החלטות דרמטיות. בוודאי לא כתב אישום ראשון מסוגו בעולם נגד ראש ממשלה מכהן. 

אבל אמות המידה כפולות. לא רק של המשפטנים אלא גם של התומכים במשפטיזציה. כי אפשר לקרוא ליועמ"ש "המבוגר האחראי", ולשבח אותו על הסדר שהוא עושה במערכת, אבל קשה לקרוא לכך שמירה על הדמוקרטיה. כי נטילת הכוח מהנבחרים, כלומר מהעם, והעברתו לפקידים, בכירים ככל שיהיו, או לשופטים, זה הכל חוץ מדמוקרטיה. 

מסובבים את הספינה

ועל זה יצאו אלפי אזרחים להפגנה השבוע. לתמוך בנתניהו האיש זה עניין אחד, אבל לתמוך ברעיון שהחל לייצג החל מהשבוע שעבר זה עניין אחר. הרב דרוקמן אינו ליכודניק ומעולם לא הצביע מחל. גם הרב טאו לא. ושניהם לקחו חלק פעיל בהפגנה. כי מבחינתם, לא נתניהו עומד פה על הכף אלא יכולתו של מחנה הימין, הכולל את המפלגות החרדיות, להיות מיוצג בציבוריות הישראלית על ידי נבחרי העם. וזה הסיכוי היחיד שעוד יש לחרדים להשמיע את קולם בעצמם, ולא על ידי טריבונל משפטי שמורכב רובו ככולו על ידי אנשים שהם לא הם, לא מייצגים את עמדותיהם, ובעלי סולם ערכים שהוא לרוב הפוך משלהם. 

ההרגשה בהפגנה היתה שאם שלטון הפקידים והמשפטנים הבלתי נבחרים יכריע עכשיו את נתניהו, יוכרע גורלו של מחנה שלם, שמכאן ואילך לא יהיה מסוגל עוד להעמיד מנהיג שיצליח להנחיל את ערכיו בלי שיטפלו עליו תיקים משפטיים להרתיעו ולהפילו. שנתניהו הוא רק הראשון. שכל מי שיגיע אחריו ולא יישר קו עם המערכת, יבולע לו. שעם האוכל בא התיאבון. כעת, כשהם למדו איך מפילים ראש ממשלה נבחר ופופולרי, הם לא יהססו להשתמש בידע הזה פעם נוספת. כך יצמיחו שליטים שהם למעשה בובות המובלות בידי האוליגרכיה המשפטית והסיכוי לשינוי יאבד, אולי לתמיד. 

הרבנים טאו ודרוקמן, כמו גם ראשי החרדים, היו שם הרבה לפני נתניהו. הרבה לפני הליכוד. ציבור המתנחלים, שומרי מצוות, חרדים וכיפות סרוגות, זועקים נגד בית המשפט ונגד החלטות שרירותיות ופוליטיות של פרקליטות המדינה כבר שנים רבות. כמה עשורים שהם סובלים מנחת זרועם, אולם בליכוד מיאנו לשמוע. כך היה כאשר נושאי דת ומדינה הוכרעו פעם אחר פעם נגד עמדת המגזר החרדי. כך היה כשמחלקת הבג"צים בפרקליטות היתה רצה להודות כי בתים ביהודה ושומרון ייהרסו בכל פעם שערבי מהאזור טוען שהקרקע בבעלותו בלי לבדוק, ועוד. 

מעטים ביותר במפלגת השלטון דיברו על נושא מערכת המשפט כמשהו שצריך לטפל בו. יריב לוין היה אחד הבודדים. בהמשך הצטרף אליו אמיר אוחנה. רוב מוחלט של חברי הכנסת מהליכוד נע בין חוסר התעניינות בנושא, לבין תמיכה נחרצת במוסדות אלה. נתניהו נמנע רוב הזמן על הקבוצה השנייה. יחד עם בני בגין, דן מרידור, בוגי יעלון, רובי ריבלין, מיכאל איתן ואחרים, טרפד נתניהו יוזמות שעלו על ידי שר המשפטים יעקב נאמן וח"כים בימין, להכניס סדר במערכת. אביגדור ליברמן, שתמך בכל מאודו ביוזמות אלה, כינה אותם באותם ימים "הפיינשמקרים". מאז החבורה הזאת כבר לא בפוליטיקה, ונתניהו שינה את עמדתו. נכון שזה קרה על רקע הפגיעה האישית שספג ממערכות אלו וזה אולי פוגם במניע שלו, אבל לא במהלכים עצמם. 

בשמאל, שמתקשה להבין מדוע שועלים פוליטיים ותיקים וממולחים כמו אריה דרעי, נפתלי בנט ואחרים הולכים אחרי נתניהו כעדר חסר בינה, אפילו שדרכם לממשלה הבאה כבר סלולה אם רק יתנתקו ממנו וימשיכו הלאה, מפספסים את העיקר. התמיכה בנתניהו ובצעדים שהוא מתכנן נועדו מבחינתם לנצל את ההזדמנות, אולי האחרונה בעשורים הקרובים, להבטיח את עתיד ההתיישבות ביו"ש, את מעמד בני הישיבות, ואת כל אותם ערכים שבג"ץ והפרקליטות מתכחשים אליהם ועוינים אותם. 

מה באמת רוצה סער

הדרישה של גדעון סער לפריימריז הייתה חריגה בנוף הליכודי, אבל עוד נחשבה לגיטימית. ההתבטאויות של סער אחרי שקיבל סירוב מנתניהו, הפכו לתמוהים עוד יותר, במיוחד נוכח העובדה שסער הוא פוליטיקאי מחונן היודע להלך על החבל הדק מבלי לקרוע אותו ולשלם מחירים כבדים על כך. הקריאה שלו לנתניהו להתפטר קרעה את החבל. זה כבר לא היה להלך על הגבול, אלא לחצות אותו ובגדול.

שרים בכירים בליכוד ופעילים מרכזיים משוכנעים כי למרות קולות התמיכה המעטים שנשמעו השבוע בתקשורת - שכמובן באופן פבלובי העצימה אותו כמו על כל אחד שקורא תיגר על נתניהו - ולמרות קומץ ראשי ערים מהליכוד שתומכים בו, סער ישלם מחיר פוליטי אם יהיו פריימריז להרכב הרשימה לכנסת. עד כה הוחלפו בליכוד ראשי ממשלה רק כשהגיעו לסוף דרכם. איש לא הודח. הדי.אן.איי הליכודי הוא שעצר זאת עד כה. בניגוד למפלגת העבודה, שם מהלכיו של סער היו זוכים לתמיכה וגיבוי של חברי המפלגה, בליכוד אין זה מהלך מקובל. 

בראיון בגלי צה"ל רמז השר ישראל כץ כי יתכן שכל המהלך של סער נועד לפצל את הליכוד. סער כמובן מכחיש אבל אין לדעת לאן יוביל את צעדיו אם יבין שבליכוד כבר לא יחזור להיות במעמד שהיה. על מנת לפצל את המפלגה ולהצטרף לממשלה, על סער להשיג 11 חברי ליכוד שילכו איתו. כרגע אין לו אפילו קרוב למחצית. סער יכול לפרוש מהסיעה, יחד עם עוד כמה, אבל אז לא יוכל להתמנות לשר ולא להתמודד לכנסת הבאה במסגרת מפלגה קיימת. כך שלא ברור לאן הוא חותר - האם הלך לשם במכוון או שנקלע לנתיב הזה מבלי ששם לב. בעוד שבוע וקצת מסתיים המנדט של הכנסת ומרבית השאלות יענו. 

הדרה בררנית

אחרי אירוע "משיח בכיכר" של חב"ד בכיכר רבין לפני כשנה וחצי, קבעה המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, כי אין לקיים אירוע בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי. בשבועות האחרונים סערה הארץ על אירוע ההתרמה של ארגון עזרה למרפא של הרב פירר, שבו היו אמורים להופיע אמנים גברים בלבד. אחרי שהאירוע התבטל, גילה חבר מועצת עיריית חיפה, מנחם קפלן, כי בעירו מתוכנן להתקיים ערב העצמה נשי המיועד לנשים בלבד. במכתב לזילבר תהה קפלן האם לא מדובר גם כאן באפליה מגדרית אסורה. 

במענה שקיבל ממשרד המשפטים נטען כי "בישראל לא קיימת תופעה של הדרת גברים מהמרחב הציבורי או הפליה של גברים במשאבים ציבוריים או בקבלת שירותים. זאת, בעוד הדרת נשים מהמרחב הציבורי היא תופעה רווחת שבה יש להיאבק". 

תגובת משרד המשפטים ארוכה ומפורטת. מוזכרות בה שתי החלטות ממשלה בנושא מניעת אפליית נשים וכן דו"ח משרדי שהוכן בנושא בשנת 2013. פורטו שלל מקרים של פסיקות בג"ץ נגד אפליית נשים, כמו בתחבורה הציבורית, בטקסים ממלכתיים, באזכרות בבתי עלמין ועוד. אולם מענה לשאלה כמה אירועים במימון ציבורי לגברים בלבד ולנשים בלבד לא היה בה. 

מאוד בלטה העובדה שכל המקרים שאליהם הפנו ממשרד המשפטים להוכיח כי יש אפליה מגדרית, נבעו כתוצאה מדרישה דתית. שאלנו האם הפרדה ואפליה על רקע אחר, כמו למשל ההפרדה המגדרית הקיצונית הקיימת באירועי ספורט, שמתקיימים אף הם במרחב הציבורי ובמתקנים במימון ציבור, יכולה גם היא ליפול בצד האסור של החוק על פי הנחייתה של זילבר. במפתיע, לא התקבל מענה לשאלה זו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו