המציאות היא בול עץ עיקש, ולא קרש שעשו אותו מעץ להיות גדר, כמאמר שירו של נתן זך. את זה מבין כל פוליטיקאי מתחיל. אבל בארץ העקרונות, יש יותר מדי קרשים ישרים.
בכירי המערכת הפוליטית מסתובבים סחור־סחור, לא מגיעים להסכמה מינימלית ביניהם, וזה, חברים, מתחיל להיות מפחיד. קודם זה היה מטריד, משונה, לא מובן, כן מובן, צודק, מוסרי, לא חוקי; עכשיו זה פשוט מפחיד. יש פה מדינה עם מנהיגים פוליטיים נבחרים, אישים שמכירים זה את זה, שעבדו יחד בממשלה או בתחום הביטחוני. זה לא נתפס.
זה גורם להתפוררות. אמון הציבור בשיטה, כפי שנאמר כבר בתחילת הדרך, נשחק. זו כבר לא תחזית. זו גלישה לאדישות. אם כי מצב הרוח הוא פרוע, כפי שמוכיחה ההתנפלות על הסחורות בבלאק פריידיי, עם קניות בסך 950 מיליון שקלים. היסטריה וייאוש.
בתחילת השבוע פרסם עו"ד שקיב עלי מאמר ב־ynet. אחרי כל תיאורי האדישות והשמחה לאיד ברחוב הערבי נוכח כתבי האישום שהוגשו נגד נתניהו, הגיעה במאמרו הפסקה הבאה: "אך לצד השמחה לאיד, קיימת באופן פרדוקסלי גם חרדה הנוגעת לטענותיו של נתניהו כלפי רשויות האכיפה: אם הן רודפות את האיש החזק במדינה... כמה קל לעשות זאת לאזרח ערבי... תלונות אלה של נתניהו גורמות לערבי הממוצע פיק ברכיים".
חרדה. פיק ברכיים. עלי כתב את האמת. אבל הייתי מתקן: החרדה ופיק הברכיים שמרגישים היום פוליטיקאים, בעיקר יהודים, גדולה ומוחשית יותר מזו שמרגיש אזרח ערבי ברחוב בעקבות החקירות וכתבי האישום. הפרסומים הבלתי נפסקים מחדרי החקירות של אישי ציבור וגורלו של ראש הממשלה מעבירים צמרמורת בגוום של פוליטיקאים רבים. בעבר, כשדנו בכנסת בנושאים הקשורים לגופי תקשורת מונופוליסטיים, היו חברי כנסת בולטים שדיברו בגלוי על הפחד הזה מתגובת התקשורת, לפי ההצבעה. הפחדנים ברחו והנמיכו פרופיל.
הצבת הקשה של גרעין מאוד תוקפני וחסר עכבות בלב התקשורת, יחד עם המשטרה והפרקליטות, משליטה אווירת טרור. מה נכון לעשות, מה עלול להיענות בעונש חמור. ולכן השיתוק המתחכם של ליברמן, והקיפאון של עמיר פרץ. פרץ, לפי חשבונם של רבים ערב הבחירות, היה מועמד לחבירה לממשלת נתניהו. כל מי שיכול לפתור בקלות, בהחלטיות, את התסבוכת - אינו מסוגל לקום. זאת מחשש לרצח אופי מצד גורמים בתקשורת וגרוע יותר - חשש מאיזה תיק חקירה.
במידה מסוימת, משטר ההפחדה הזה פועל גם על ה"קוקפיט" של כחול לבן, ובוודאי על חברי כנסת שמחוץ ללופ של שלושת הרמטכ"לים ונציג התקשורת יאיר לפיד.
מי פה האיום הקיומי
האמירה החוזרת של הרמטכ"לים לשעבר שעל ישראל "אין איום קיומי", מבטאת הדחקת המסוכנות של איראן
אבל במקרה של הנהגת גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון - נראה שהעקרונות והווטו שהארבעה מטילים אישית על בנימין נתניהו מסתירים משהו אחר. אולי עמוק יותר. המעטפת המשפטית של מהלך ההדחה הפוליטי של נתניהו הפכה השבוע לפארסה אכזרית. 333 עדי תביעה. שילוש הספרות הנפוץ ביותר בדת הנוצרית. איזו פארסה? אמרנו כבר.
אבל הכוונה איננה כל כך מלאת חסד וחמלה כמו אצל הנוצרים; אלא היא מלווה במחשבה פוליטית, כיאה למשפטן ישראלי ממוצע. משום מה, כל עורכי הדין האמריקנים שנתקלתי בהם, וקראו את כתבי האישום, אומרים בפשטות שאינם רואים בעובדות המוצגות בהם כל עבירה. צריך זדון טעון במניעי ונדטה כדי לקחת את האייסה־בסייסה הזה ולהפוך אותו לכתבי אישום. ריבוי העדים הלא רלוונטיים והיעדרם של עדים רלוונטיים מעיד כ־333 עדים שנזכה לחזות במשפט ראווה.
בשבועיים האחרונים היו אנשים גם מבין שוחרי טובתו ותומכיו של נתניהו, שחשבו שאולי הוא צריך ללכת רק כדי לתרום את שלו, בהקרבה עצמית, כפי שכתב חגי סגל, לשחרור המבוי הסתום. אלא שהתנהלות והתנהגות "האופוזיציה" בשבוע האחרון, כפי שזה קורה תמיד, היו הגורם המשכנע ביותר לתמוך בראש הממשלה, הנלחם בגורמי עריצות, במסכת שקרים ובניסיון השתלטות.
הנימוק העיקרי למה נתניהו כן וגנץ לא, הוא ששלטון ה"קוקפיט" על מדינת ישראל עשוי להחזיר את המדינה אחורה בכל המובנים. מאחורי עשן ההסחה המשפטית, מוסתרים חילוקי דעות עמוקים בין נתניהו לבין שלושת הרמטכ"לים. אלה כבר מצטיירים בדמות המשטר המסורתי של השמאל בישראל: כוח, דורסנות ויכולת אכיפה אלימה כלפי פנים; ופריכות והיעדר יכולת עמידה כלפי חוץ. כלפי פנים הפעלת כוח ודיכוי ברמות כאלה ואחרות של טוטליטריות; וכלפי אויבים וידידים מפוקפקים, פייסנות.
נפגשתי בשבוע שעבר עם מומחה גרמני, ד"ר מתיאס קונצל, חוקר הגרעין האיראני והאנטישמיות המוסלמית, וסיפרתי לו באופן כללי שבצמרת הביטחון בתקופה של בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ ויאיר גולן היתה נטייה להמעיט בערך האיום האיראני. אחד מהנ"ל טען שנתניהו מנפח בכוונה את הבעיה האיראנית במטרה לגמד את הנושא הפלשתיני ולהתחמק ממנו.
הדחה מיידית. אובאמה // צילום: אי.אף.פי
האמירה החוזרת ונשנית אצל הארבעה היא, שאין על ישראל איום קיומי. זה מבטא את המעטת האיום האיראני. הם תמכו בהסכם הגרעין של אובאמה, והתנגדו למהלכי נתניהו נגד ההסכם. בעבר הלא רחוק רווחה בצמרת הביטחון הדעה שהמרוץ האיראני לגרעין אינו קשור לישראל - ישראל אינה אויב של איראן - אלא לעיראק והעולם הערבי.
קונצל נדהם שזאת צורת המחשבה אצל מי שהובילו את צה"ל. גם תמיר פרדו, בתוכנית "עובדה", ביטא עמדות דומות. שאלתי את קונצל אם המטרה של האיראנים היא באמת להשמיד את ישראל. הוא אומר חד־משמעית כן. זה כתוב בחוקה שלהם: איראן תתקוף את אויבי האסלאם. לא תגן נגד - ולא תילחם באויבי האסלאם. אלא תתקוף. אבל בקרב האינטלקטואלים בישראל יש נטייה לזלזל בדוקטרינות ומתמקדים בגורמים חומריים.
יש גם סימנים מעידים כי אותם רמטכ"לי הקוקפיט נמצאים גם במחלוקת קשה עם נתניהו בנושא הגרעין במגרש הביתי.
מה שקרה עם פטראוס
תמיר פרדו ביקש בזמנו "לשים גבול" לכוח השלטוני . האם הוא אותת על המניע לסלידת כחול לבן מנתניהו?
הסימן המעיד למניע עמוק: מה שכונה לפני שנה וחצי "פרשת ההאזנות". בסוף מאי 2018, ב"עובדה", חשף ראש המוסד לשעבר פרדו כי ראש הממשלה הורה לצותת לטלפונים של שותפי הסוד בנושא האיראני ובתוכם הרמטכ"ל וראש המוסד - גנץ ופרדו. תא"ל (מיל') אריה אלדד כתב כי לראש הממשלה היתה כל ההצדקה לבצע את הצעד שלא היה חריג. "הדרג המבצע עשה הכל כדי למנוע מהדרג המחליט לעשות את תפקידו", כתב אלדד ב"מעריב" (5.6.18). זה היה "מין מרד אפור".
ישראל הראל, שאיננו נמנה עם תומכי נתניהו, אלא להיפך - משך שנים הוא אופוזיציונר ימני שלו, כתב ב"הארץ" (8.6.18) כי הדברים שנחשפו ב"עובדה" ובדיווחים רבים נוספים בתקשורת, מצדיקים הקמת ועדת חקירה ממלכתית. "בכתב המינוי יש לכתוב שהיא תחקור מיהם האישים במערכות הביטחון השונות - ובכלל - שעסקו בהפצת סודות מדינה.
"נוכח מבול הגילויים החמורים... של אחדים מהסודות הכמוסים ביותר במדינה, בנימין נתניהו, שרצה לשים קץ להפקרות, מתגלה כאיש הטוב ב'פרשת ההאזנות'. לא הוא, כי אם אלה שחטאו והדליפו סודות מדינה, בין השאר כדי להכפיש את הממונים עליהם, צריכים להיתבע לדין הציבור וחלקם אף לדין פלילי. לא אהבת תמיר מניעה את מכונת התמיכה בראש המוסד לשעבר, כי אם שנאת בנימין... מאוחר יותר למדנו, מפי מאיר דגן עצמו, שבהיותו ראש המוסד נסע לוושינגטון - תוך הטעיית ראש הממשלה באשר למטרות הנסיעה - כדי לגייס את ראש ה־CIA נגד הממונה עליו. ואחרי כל אלה, עדר של שוטפי - ושטופי - מוח כותבים ומשדרים בשבועיים האחרונים שפרשת ההאזנות היא שלב נוסף במסעו של נתניהו לפגיעה בדמוקרטיה".
הראל הביא את הדוגמה של הגנרל פטראוס, שהודח באופן מיידי בידי הנשיא אובאמה כאשר נודע שהדליף מידע לביוגרפית והמאהבת שלו. הוא גם הועמד לדין בגין מסירת מידע מסווג למי שאינו מוסמך. אותה עבירה שהרמטכ"ל אשכנזי בזמנו לא הועמד עליה לדין.
כדי להעניק יתר תוקף לתביעתו להקים ועדת חקירה, שלח ישראל הראל את ידו בנבואה: "כשקלונם של הפוגעים בביטחון המדינה יוצג ברבים, הדבר יגרום לרעידת אדמה", חשב הראל. הקמת ועדת חקירה "זה הדבר הנכון לעשות בימים אלה... אחדים מאותם בכירים מתכננים כניסה למערכת הפוליטית, והציבור זכאי לדעת אם ידם היתה במעל, אם לאו".
תמיר פרדו, בעת שדיבר על כהונת ראש הממשלה, אמר: "הכוח הזה, צריך לשים לו גבול".
בטלפון עם ערפאת
מי הכשיל את שיחות וושינגטון ב־1993? כותרות העיתונות דאז, ועדויות נוספות, היו די נחרצות
אלוף (מיל') עמוס גלעד, ששימש הקמ"ן של אליקים רובינשטיין בשיחות וושינגטון ב־1993 עם המשלחת הירדנית־פלשתינית, סיפר יום אחד לרובינשטיין על הערוץ הסודי של אוסלו. רובינשטיין, לדבריו, לא האמין שיש דבר כזה. "אתה משוכנע במה שאתה אומר לי?" גלעד אמר לו, "תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?" ההתרחשות הזאת מופיעה בספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד, "המתריע" (עמ' 73).
במאמר של ד"ר אדם רז בקובץ מאמרים שפרסם מכון תמי שטיינמץ באוניברסיטת תל אביב השנה, הוא כותב בין השאר: "הבעיה המרכזית... היא שיש לנו מצבור עדויות המקשות על אימוץ מפוכח של תזת המהפך, עדויות המלמדות ששמעון פרס ויוסי ביילין (ומקורבים נוספים במשרד החוץ) פעלו ביודעין ובנחרצות (ואולי אף באגרסיביות) מאחורי גבו של רבין ומאחורי גבה של המשלחת בוושינגטון, שאותה הוביל אליקים רובינשטיין (שכפי שאמר לי "חש" בהדלפות ובניסיונות לחבל בשיחות, אך לא היו לו הוכחות לכך), להכשלת סבב השיחות התשיעי.
לא נפרט כאן את מכלול העדויות (מאז 2012 התווספו אליהן עדויות נוספות, מן הספרות הפלשתינית או מראיונות שערכתי עם אישים כאהוד ברק ודניס רוס), אך עולה מהן באופן חד־משמעי שפרס וביילין פעלו להכשיל את השיחות בוושינגטון כדי לקדם את המסלול באוסלו".
אבל האמת היא שהחתרנות הזאת הופיעה גם בעיתונות היומית. למשל, כותרת ב"מעריב" (ינואר 1995): "אנשי פרס יעצו לערפאת כיצד להכשיל את שיחות וושינגטון". במחקר של אופירה סליקטר נכתב כך: "לפי שמועות מאחורי הקלעים יעצו פרס, ביילין ושליחיהם לאש"ף כיצד להאט את שיחות וושינגטון". כותרת דומה ל"מעריב" הופיעה גם ב"הארץ".
השבוע דיברתי עם פנחס ענברי, שהיה ככל הנראה המקור הראשון שדיווח על המהלך לטרפוד וושינגטון. הוא אמר לי כי היה אז בתוניס ודיבר עם בכיר אש"ף ממדוח נופל, וזה סיפר לו כי שמעון פרס שוחח בטלפון בנוכחותו עם יאסר ערפאת וייעץ לו לטרפד את שיחות וושינגטון. ענברי חזר ארצה ודיווח לאליקים רובינשטיין, שהיה המום. הוא התקשה להאמין שדבר כזה יכול להתרחש.
ענברי שאל אז את יוסי ביילין אם הוא יודע על הייעוץ הזה לערפאת, אם הוא מעורב בזה. ענברי מגלה כי ביילין הכחיש בפניו מכל וכל שידע על כך או שהיה מעורב. הוא מעיד כי למיטב שיפוטו, הכחשתו של ביילין היתה אותנטית, אמינה ונאמרה בתום לב.
העיתונאי יהושע המאירי, שהתגורר בקהיר בשנות ה־90, הוסיף לי מידע רב ומעניין על מגעי אנשי שמעון פרס ויוסי ביילין עם ראשי אש"ף, מתחילת 1991 ועד הסכם אוסלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
