סוכן הכאוס: מה מניע את ליברמן?

30 שנה לאחר שנכנס לחיים הפוליטיים ו־20 שנה לאחר שרץ לראשונה לכנסת, הגיע הזמן לתהות מה מניע את אביגדור ליברמן.

אם לשפוט לפי דרכו הפוליטית בכלל, ובשנה האחרונה בפרט, דומה שליברמן מתנהג לפי כללים וקודים משל עצמו, בלתי עקביים, ולכאורה מנוגדים לעמדות ולאינטרסים שלו עצמו.

את צעדיו הראשונים בכנסת עשה ליברמן עם הרב בני אלון ז"ל, יו"ר האיחוד הלאומי, רב חרד"לי בולט וממפיצי תורת הגאולה של הרב קוק. בזמנו הוא מיזג את ישראל ביתנו עם האיחוד הלאומי של אלון. היום הוא מכנה את ממשיכי דרכו של אלון, ראשי האיחוד הלאומי כיום, "קיצונים" ו"משיחיים". אפשר לסמן תפנית ראשונה.

בד בבד, הוא השתלט על מגזר עולי בריה"מ, תוך כדי שדחק באופן מפתיע את מפלגת ישראל בעלייה, בראשות מתנגדי המשטר הסובייטי בעלי השם הבינלאומי נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. להצלחה הזו לא ניתן עד היום הסבר מניח את הדעת.

כך או כך, דגלו העיקרי במשך השנים היה הלאומי־ניצי. כך נולדו הצהרותיו המפורסמות על הפצצת סכר אסואן, הפלת שלטון חמאס, חיסול הנייה בתוך 48 שעות וכינוי ערביי ישראל "גיס חמישי". עמדותיו אלה גם הביאו אותו להתפטר מממשלת שרון הראשונה, אבל אז לחבור לממשלתו השנייה. רק ההתנתקות גרמה לנתק הסופי בין השניים. החל מ־2007 ליברמן מבצע תמרונים פוליטיים חסרי פשר. הוא הצטרף לממשלת אולמרט בנימוקים פטריוטיים, אבל לאחר שנתיים עזב אותה, תוך שאיש אינו מבין מדוע נכנס ומדוע יצא. 

ב־2009, מייד לאחר הבחירות, עשה את מה ששום פוליטיקאי ישראלי אחר לא עושה, ובאופן מוזר נסע לחו"ל וניתק קשר. גם אם הכל נעשה לצורכי מיקוח פוליטי, לא היתה שום סיבה לברוח לחו"ל. כך נהג גם לאחר מערכות הבחירות הבאות לאורך העשור. מה בדיוק עשה שם, בבלארוס ובאוסטריה?

עוד בנושא:

• לחץ פנימי על ליברמן: "עדיפה ממשלת ימין צרה על הליכה לבחירות נוספות"

• ליברמן: "הסיכוי לממשלת אחדות או ממשלה צרה לא קיים - צריך נס חנוכה"

• מאמץ אחרון למנוע בחירות שלישיות: נתניהו וגנץ ייפגשו בקריה

לאחר בחירות 2015 סירב להיכנס לממשלת הימין של נתניהו, בניגוד להתחייבותו. שוב נעצרה המדינה על בלימה עד למוצא פיו. מה שהחל כטרטור המערכת לכמה שבועות אחרי בחירות 2009, התנפח לשנתיים של קואליציה צרה ובלתי יציבה של 61 מנדטים. תוך כדי התבטא בחריפות נגד נתניהו, הצטרף לחוגים הקיצוניים ביותר בפרשת אלאור אזריה, כולל ערעור על מעמד הרמטכ"ל ומערכת השיפוט הצבאית. אבל אז, ושוב בסתירה מוחלטת לכל מה שהטיף לו קודם לכן, נכנס פתאום לממשלת נתניהו כשר הביטחון הממונה על אותו רמטכ"ל. עוד מהלך מוקצן ומוזר.  

ערעור היציבות הפך לשיטה אצל ליברמן והגיע לשיא מאז הבחירות הראשונות של 2019. למרות התחייבויות חוזרות ונשנות להצטרף לממשלת נתניהו, שוב נשאר בחוץ. לאורך מערכת הבחירות השנייה החליף את עמדתו פעם ביומיים. בבוקר תמך בנתניהו, ובצהריים בגנץ, ולמחרת בדיוק להפך.

אף על פי שהוא מציג את עצמו כאיש ימין מהבית, ליברמן מנע הקמת ממשלת ימין גם בסיבוב השני של בחירות 2019. הוא המשיך לתעתע בנתניהו ובגנץ, יום אחד היו פניו לממשלת אחדות ויום אחר לממשלה צרה. הזגזוגים הפכו לשגרה.

בד בבד, החל להסית נגד חרדים וחרד"לים, וזאת לאחר 30 שנה שבהן בעלי בריתו היו החרדים והחרד"לים. שיתוף הפעולה עם החרדים הוביל להצלחה הפוליטית המסחררת של העמדת משה ליאון בראשות עיריית ירושלים. ליברמן העדיף אותם על פני זאב אלקין, יוצא בריה"מ, איש המחנה הלאומי, ועל פני עופר ברקוביץ מהתעוררות, המועמד החילוני־ליברלי, שבשם הערכים שלו הוא מדבר לאחרונה.  

הדבר המדהים מכל הוא שהכאוס שזורע ליברמן בעקביות פוגע בו עצמו, ולמרות זאת הוא ממשיך בו. ליברמן לא השיג דבר מהפניית העורף לשותפיו ולדרכו משכבר הימים. הוא היה יכול להגיע לתפקיד הרם ביותר, אבל העדיף את המשך הקריעה הפנימית. הציעו לו את ראשות הממשלה ברוטציה או את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה, נוסף על משרד הביטחון. אבל ליברמן התעקש לא להצטרף לשום צד. הפרגמטיות שהביאה אותו לחבור לפלג הירושלמי, קרי: הקבוצה האנטי־ציונית ביותר בקרב החרדים בירושלים, נעלמה כלא היתה.

אין מנוס מהמחשבה שליברמן מעדיף את הכאוס על פני מהלך הגיוני משמאל או מימין. הוא מונע מעצמו הישגים אישיים ופוליטיים, ומתנהל כאילו ערעור היציבות במדינה אינו התוצאה, אלא התכלית של מעשיו. כשמסתכלים על שביל העקבות המוקצן וחסר הפשר שהוא מותיר אחריו, קשה שלא לתהות אם ואיזה אינטרס זר מניע אותו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו