ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שחזר השבוע ממסע דילוגים בשלוש יבשות על פני הגלובוס, כולל הצלחות מדיניות לא מבוטלות (אם כי לפי שעה לא כאלה ששוברות את יחסי הכוחות הפוליטיים כפי שמשתקף בסקרים), החל את סדרת אירועי השטח, שניים־שלושה בכל יום, כדי להניע את מצביעי הימין לקלפיות. אם הקו הקבוע עד כה היה כי הימין עומד להפסיד, שינה נתניהו את המסר וכעת הוא מדבר עם הפעילים על תקוות הניצחון.
הסקרים סטטיים, אין תזוזה לשום כיוון, אבל ראש הממשלה משדר אופטימיות. את טעימת התבוסה בימין כבר טעמו. אין צורך לאיים ולהפחיד יותר. את השאננות הפעם ינסה נתניהו לשבור באמצעות תקווה.
אלא שעם כל הכבוד לעצרות ולהצהרות, אתגר לא פשוט עומד בפניו. אם יש משהו שמערער את יציבות הקמפיין בעיני נתניהו, אלה מתקפות מימין. כל עוד תוקפים את הליכוד משמאל, נתניהו רגוע. עם אלה שמאשימים אותו שאת תוכנית המאה אימץ ללא תיאום עם הערבים אין לו בעיה, אבל עם אלה שתוקפים אותו על כך שלא החיל את הריבונות, קשה לו להתמודד.
הדרך היחידה להימנע מהצורך להתפתל ולהסביר היא לספח. נתניהו עושה הכל בשביל להצליח במשימה בתיאום עם ארה"ב. לא רק גורלה של יהודה ושומרון על הכף, גם גורלו הפוליטי. עם המתקפות של יוסי דגן ומועצת יש"ע הוא עוד יכול להתמודד, למרות כאבי הראש הנגרמים לו מהם כבר עכשיו. אבל בשבוע הבא יחזור לארץ נפתלי בנט. לפי כל ההערכות, בנט לא יוותר על פחות מסיפוח לפני הבחירות ויטיל את כל כובד משקלו בנושא.
זה כבר יהיה קרב במשקל כבד בתוך המחנה. הטריגר יהיה הסיפוח. המלחמה תהיה על הנעת קולות בתוך גוש הימין ממפלגה למפלגה.
תחת עינו של היועמ"ש
חברי ועדת הכנסת שהגיעו לדיון בבקשת החסינות של חיים כץ ביום שלישי השבוע, זעו באי נוחות במושביהם. נוכחותו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שאחרי שחיווה את דעתו נגד בקשת החסינות נותר לשבת במקומו כשהוא סוקר ללא הרף בעיניו את הנוכחים בחדר, הפליאה אותם. שלא לומר אף הטרידה כמה מהם. גם כשנקפו השעות והדיון התמשך, המשיך מנדלבליט לשבת בכיסאו בחדר הוועדה ולא מש ממנו קרוב לעשר שעות, עד להצבעה שבה נחל תבוסה צורבת.
מאוחר יותר אמרו חברי כנסת בשיחות סגורות כי נוכחותו של היועמ"ש בחדר במשך כל זמן הדיון נדמתה להם כניסיון להלך אימים על הח"כים. וגם אם לא הכל פרי דמיוננו, אמרו, העובדה שפינה את כל יומו לשם כך וישב עשר שעות רצופות בוועדה, מעידה כי עבור מנדלבליט לא מדובר בעבודה בלבד, אלא בעניין אישי, ממש שליחות. כל השאלה, אמרו, היא בשליחות של מי.
ועדת הכנסת אישרה לבסוף את חסינותו של חיים כץ, למרות ההצהרות המפורשות של כמה מראשי המפלגות בדבר הסכנה הטמונה בהפיכת הכנסת למקלט לעבריינים. גם שניים מנציגי כחול לבן, המפלגה בעלת זכויות היוצרים של הסיסמה הנ"ל, לא התנגדו להסרת החסינות והעדיפו להימנע. חברי ישראל ביתנו בוועדה תמכו בבקשת החסינות, על אף הצהרותיו של יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן כי יש להסיר את חסינות נתניהו מאחר שהליכים משפטיים צריכים להתברר בבית המשפט ולא בכנסת.
חוות הדעת של מנדלבליט בוועדה לא שכנעה את מרבית הח"כים, ודי ברור למה. לקבוע שחבר כנסת פעל בניגוד עניינים היא קביעה מרחיקת לכת. בניגוד לשר או לאדם אחד בשירות הציבורי, לחבר כנסת אין תחליף. הוא לא יכול לפסול את עצמו. לפעמים הודעה על היעדרות או הימנעות בהצבעה היא כשלעצמה ניגוד העניינים כאשר היא משרתת אינטרס.
כבר היה מקרה בעבר שעל הפרק עמדה רפורמה כלכלית גדולה שלא הסבה נחת רוח לטייקון מסוים שהיה נפגע כתוצאה מאישורה. חבר כנסת, המקורב לו מאוד, הודיע כי בשל קרבתו הוא פוסל את עצמו מלהצביע על הרפורמה. בפועל, בשל האצבע החסרה, הרפורמה התעכבה והחבר המיליונר רק הרוויח כתוצאה מהימנעות חברו הח"כ. היו שתהו אז בקול אם הפסילה העצמית של אותו ח"כ אכן נבעה מעודף אתיקה או שמא להפך, שימשה כסות לטובות הנאה פסולות לחבר העשיר.
חסינות בררנית
לעיתים אין דרך אחרת להסביר זאת, נראה כי הפרקליטות פשוט לא מודעת לכרוניקת עבודתם של אלה שהיא מבקשת לשלוט בגורלם. זה במקרה הטוב. ייתכן שגם חוסר תום לב קיים פה, במקרה הפחות טוב. גם בפרשות 2000 ו־4000 הנוגעות לעבודה של פוליטיקאי מול כלי תקשורת יש חורים משמעותיים שעשויים לנבוע מבורות. כמעט כל עיתונאי, במיוחד בתחום הפוליטי, יכול להעיד על עשרות מקרים של יחסי תן וקח בינו ובין המערכת שלו, לעיתים אף במעורבות בעל הבית, לבין פוליטיקאים.
ההצבעה על חסינות כץ לא היתה משעותיה היפות של מפלגת כחול לבן. ברגע אחד התגלה שסוגיית המלחמה בשחיתות לא באמת בראש מעייניהם. לא שלא ידענו את זה, אבל אחרי קרוב לשנה של קמפיין מתמשך חלק מהמסרים החלו לחלחל. מאז ומתמיד המלחמה בשחיתות היתה עבור פוליטיקאים קרדום לחפור בו: זה לא באמת עניין אותם עד שראו בזה הזדמנות לנגח את יריביהם.
גם נתניהו עצמו חטא בעבר, בכך שביקש מאולמרט להתפטר מתפקידו על רקע החקירות שנפתחו נגדו, ולא דבק בקו האופוזיציוני שהוביל עד אז כי עליו להתפטר בשל כישלונותיו הצבאיים והניהוליים ובשל חוסר האמון של הציבור בהנהגתו (קדימה בראשות אולמרט עמדה על מספר חד־ספרתי של מנדטים בסקרים).
הצביעות הפעם הגיעה לשיא כאשר ליברמן הצטרף לחגיגה ותבע את העמדתו לדין של נתניהו. אותו ליברמן שדרש, בעודו חשוד בפלילים, להעביר לידי מפלגתו את כל התיקים הקשורים לאכיפת החוק - ביטחון הפנים, המשפטים ואף ועדת החוקה של הכנסת - הפך ברגע למטיף בשער ולוחם בשחיתות. זה כאשר המושחת הוא נתניהו. כץ זה סיפור אחר. רוצה חסינות? למה לא, קיבלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו