טראמפ וכל השאר

שלוש שנים ושלושה חודשים המתינו הדמוקרטים לפריימריז של המפלגה שלהם על מנת להתחיל, כך הם קיוו לפחות, בקאמבק שלהם לבית הלבן.

איווה, כמיטב המסורת האמריקנית, למרות משניותה ומספר הצירים המוגבל שהיא מעניקה ומפזרת בין המנצחים בהליך הפריימריז, היתה אמורה לספק להם את התפאורה הנחוצה כדי לייצר את תדמית הווינרים, שהם מבקשים להשיב לעצמם אחרי מפלת הילארי קלינטון ב־2016.

אבל מה לעשות - דונלד טראמפ עושה להם את זה שוב ושוב, מביך אותם, מביס אותם - גם אם השבוע הדמוקרטים עזרו לו ובגדול: תקלה טכנית (אפליקציה כושלת) גרמה לדחיית פרסום תוצאות אסיפות הבחירות של איווה, שהיו הכי גלויות שאפשר. 

ובזמן שהמבוכה סביב הפארסה הזו גדולה בקרב הדמוקרטים, והקולות נספרים בקצב דהירה של צב מזדקן, נושא טראמפ את אחד הנאומים המוצלחים ביותר שלו. נאום מצב האומה שנשא ביום שלישי בערב מול שני בתי הקונגרס היה עצרת בחירות לכל דבר ועניין.

בניגוד למוטיבים הקודרים של נאום ההשבעה שלו מינואר 2017, שבו הבטיח "לשים סוף לקטל האמריקני של האזרח קשה היום שנשכח מאחור", בנאום שלשום - שבו צופים עשרות מיליונים, ככל הנראה המספר הכי גדול שטראמפ קיבל בטלוויזיה - הוא העלה על נס את ההצלחות של ממשלו בכל מישור אפשרי, ובראשם כמובן הכלכלה הדוהרת שמגיעה לשיאים חדשים.

ואם לא די בנאום הזה, ביום רביעי בלילה הסנאט הכריע במשפטו של טראמפ וזיכה אותו זיכוי מלא. זה לא מפתיע, אך העובדה שדווקא בשבוע שבו הליך ההדחה של הדמוקרטים הגיע לשיא, הם עצמם הגיעו לשפל, מלמדת הרבה על יחסי הכוחות בין הנשיא ה־45 למפלגה של ננסי פלוסי וצ'אק שומר.

למעשה, היא מלמדת עד כמה הדמוקרטים יודעים היטב לריב בינם ובין עצמם, אבל לא יודעים איך לדבר אל העם האמריקני. לא זו בלבד, נראה כי הדמוקרטים מתעקשים לירות לעצמם ברגל בכל פעם מחדש על ידי השפלת הנשיא, למשל כאשר פלוסי סירבה להשתמש במינוח המקובל כדי לברך את הנשיא ולהזמין אותו לפודיום ולנאום (היא קראה לו "הנשיא" בלבד ולא ציינה שזו "זכות גדולה עבורי" כפי שנהוג).

ניסיונות השפלת הנשיא מצד הדמוקרטים פוגעים בהם, בגלל שהם נתפסים כצדקנים מדי. הרי הנשיא, עד כמה שלא אוהבים אותו רבים, הוא בכל זאת נושא המשרה היחיד שאותו בוחרים תושבי כל המדינות בארה"ב, בניגוד לסנאטורים ומושלים, למשל. לכן החוקה לא מאפשרת את הדחתו באופן שרירותי. ולכן על הדמוקרטים להתייחס לנושא המשרה בכבוד הראוי, ולא להעליב את הבוחרים על בחירתם בו. 

פלוסי קיוותה שחלק מהרפובליקנים בסנאט יעשו קולות של עריקה ואולי אף יצביעו בעד הדחה או יימנעו, אך נכון לאתמול אפילו סוזן קולינס, שנחשבת לסנאטורית שאינה מחבבת את טראמפ ותקפה אותו גם בענייני "אוקראינה־גייט", יישרה קו עם המפלגה, אמרה שצריך לכבד את בחירת העם, והאשימה את הדמוקרטים בניהול מסע ציד נגד הנשיא.

ואפרופו יו״ר בית הנבחרים, היא קרעה את נאומו של טראמפ בהפגנתיות גדולה כשסיים את נאומו, ולמעשה בכך הרחיקה את הדמוקרטים עוד יותר מהבית הלבן. 

טראמפ כמובן מיהר לתקוף אותה בטוויטר על כך שהמעשה שלה היה עלבון לאנשים שהוזכרו בנאומו ונכחו שם. "העלבון הזה הוא המורשת שלה", כך צייץ הבית הלבן. ואכן נראה כי אם יש משהו שהבוחר האמריקני זוכר משלוש השנים של הדמוקרטים מחוץ לבית הלבן זה את השנאה היוקדת שלהם לטראמפ והבוז כלפי תומכיו, ולא את העקרונות שהם מנסים לקדם.

 

לחיצת היד שלא היתה 

אם לסכם את השבוע המצוין של טראמפ בארה״ב, נגדיר זאת כך: הדמוקרטים מתמודדים וטראמפ צפוי שוב לנצח. הקאמבק קיד, שפעם היה ביל קלינטון, הוא דונלד טראמפ. 

להגנתה של פלוסי, היא יכולה תמיד להגיד בילדותיות: הוא התחיל בכך שלא הגיב לידה המושטת כאשר הגיש לה את הנאום (לא בטוח שהוא ראה את ידה, וגם למייק פנס הוא לא לחץ יד). אבל הרי פלוסי התחילה את כל הליך ההדחה, ואהבה גדולה אין ביניהם, אז לכל היותר לחיצת היד היתה פוטו־אופ ששום צד לא באמת רוצה בה. 

בשנת 2016, למי ששכח, היו כאלו במפלגה הדמוקרטית שהתמוגגו מכך שטראמפ מנצח במדינה אחר מדינה בפריימריז. הם אמרו שהוא שורף את המועדון ויהרוס את המפלגה מבפנים. מיותר לציין שהיום המפלגה הרפובליקנית מאוחדת ברמה שלא זכורה לרבים. חזרתה של סוזן קולינס לתלם אף מבהירה עד כמה טראמפ פופולרי, שכן היא סנאטורית ממיין, ניו אינגלנד.

 

לשמור על אמריקה

אנחנו בשנת בחירות באמריקה. טראמפ מנה את הישגיו, שגם באו לידי ביטוי בסקרים טובים השבוע. ״אמריקה מנצחת״, זה מה שיצא מנאום הנשיא. הנתונים שהביא לידיעת הציבור נכונים. הסליחה לפלוסי. אפילו באיווה הקפואה שבה הדמוקרטים היו שיחת היום השבוע, היה אפשר לראות את אוהדי טראמפ עם סיסמת הבחירות שלו: "לשמור על גדולתה של אמריקה". 

לא פלא שלמחרת הנאום שמענו אזרחים אמריקנים, תומכי טראמפ, גאים בנשיא שלהם: ״טראמפ הוא הנשיא היחיד שאני זוכרת שמבצע את מה שהבטיח״. 

בכלל היה זה השבוע של הרפובליקנים שהצליחו לגנוב את אור הזרקורים לדמוקרטים באיווה לא רק על ידי חולצות, אלא גם משום שטראמפ עצמו החליט להופיע ולעשות עצרת ענק במדינה, רגע לפני תחילת המרוץ הדמוקרטי. ואם זה לא הספיק לדמוקרטים, מכון גאלופ פרסם סקר שלפיו שביעות הרצון מתפקודו של הנשיא עלתה בחמש נקודות ל־49% בשנת בחירות, נתון חשוב ביותר.

 

טראמפ גם באיווה. בועז ביסמוט עם תומך של הנשיא 

 

טראמפ, אגב, עלה בסקרים בעקבות התמיכה שהוא מקבל בקרב רפובליקנים וגם מצביעים עצמאיים. בקרב מצביעים רפובליקנים התמיכה שלו עלתה ל־94%(!), נתון שמראה עד כמה הוא מצליח לשמור את הלהט של בוחריו. בקרב העצמאיים שיעור התמיכה עלה ל־42%.

אז נכון שסקרים באמריקה כבר לא שווים הרבה (הודות להילארי קלינטון ול"ניו יורק טיימס" שתרמו לכך), אבל במקרה הזה הסקר בא לידי ביטוי ברחוב האמריקני - כפי שראיתי השבוע באיווה אבל גם בוושינגטון המאוד כחולה.

 

הדחה שמנותקת מהעם

אפשר לומר בפירוש כי טראמפ הצליח מאז יוני 2015 להשתלט על סדר היום, לטוב ולרע. היחידים שלא מוכנים להפנים שצריך לפעול עם טראמפ ולא נגדו הם הדמוקרטים (חוץ מהאחדות שהפגינו לאחרונה כשאישרו את הסכם הסחר החופשי שלו עם מקסיקו וקנדה). 

הייתי בעצרות של ג'ו ביידן חסר המעוף, של פיט בוטיג׳ג׳ האנרגטי והמפתיע וגם במסיבת סופרבול של ברני סנדרס שממנה הוא ברח עוד לפני שריקת הפתיחה. 

אבל עם כל הכבוד למועמדים שחרשו את איווה וממשיכים לניו המפשייר, הגיבורים של השבוע הם שני ניו־יורקרים: טראמפ ומייקל בלומברג.

בעקבות ההתקוטטות ההמונית של הדמוקרטים, והפארסה של איווה, פתאום נראה שבלומברג משדר יציבות ונורמליות. וטראמפ, כמובן, הוא טראמפ. 

יש עוד שלוש התמודדויות לפני "יום שלישי הגדול", שבו בלומברג מעוניין לפרוץ לקדמת הבמה ולהשיג את מרב הצירים האפשרי, ולכן סיכוי סביר שעד אז המצביעים הדמוקרטים כבר ישכחו מקיומו. אבל השנה, כמו ב־2016, הכל שונה. עד לפני כמה שבועות ניצחון של פיט בוטיג'ג' בפריימריז הדמוקרטיים היה נתפס כקוריוז. עכשיו זה כבר בגדר אפשרות ממשית. 

יש יסוד להאמין שגם בחודש הקרוב נשמע עוד ועוד את שמות הנעדרים מהמרוץ הדמוקרטי: טראמפ ובלומברג, שכבר שפך 300 מיליון דולר בקמפיין, והיד עוד נטויה.

תשעה חודשים לפני הבחירות עצמן, ב־3 בנובמבר, ציין טראמפ את מצבה המצוין של הכלכלה האמריקנית שאותה שיקם. הוא בעיקר לא הזכיר ולו פעם אחת, אפילו לא במילה, את משפט ההדחה שלו. טראמפ בחר לדבר על ההצלחה הכלכלית הגדולה של אמריקה, ובכך שיקף נאומו את מצבה של ארה"ב: משפט הדחה שמנותק מהעם, וכלכלה שמרקיעה שחקים - שהיתה הופכת את טראמפ לאחד האהודים ביותר אי פעם לולא אמריקה לא היתה שבטית כל כך. 

צריך לזכור כי אמריקה גדולה והיא לא ניו יורק, וושינגטון ולוס אנג׳לס. ברחובות איווה ראיתי השבוע אמריקנים רבים שלא אוהבים את מה שעושה התקשורת לנשיא שלהם. 

 

אנרגטי ומפתיע. פיט בוטיג'ג'  // צילום: אי.אף.פי

 

אז נכון שיש שיגידו שאיווה אינה מייצגת את החברה האמריקנית. טים סקוט, סנאטור אפרו־אמריקני מדרום קרולינה, אמר השבוע כי אם טראמפ יזכה ב־14% בקרב הקהילה האפרו־אמריקנית, המשחק סגור. ובנאומו ראינו את האופן שבו הוא פונה לאותה קהילה, שאותה קידם בכל פרמטר אפשרי. אבל צריך להיות ברור, למרות שטראמפ הוא פייבוריט בבחירות בנובמבר 2020 זה הולך להיות, כרגיל, קרב מלוכלך בארה״ב. בחירות 2016 ייראו כמו הליכה בפארק. 

אם הדמוקרטים רוצים להשאיר לעצמם סיכוי, הם חייבים לדבר על נושאים שמדברים לארה״ב. אולי בגלל זה פיט בוטיג׳ג׳, שהצליח יפה באיווה, מדבר גם הוא על אמונה, אלוהים (אין לשום מפלגה בלעדיות על הדת, אמר) ומכבד את הצבא. יש להניח שהמועמדים הדמוקרטים לומדים כעת את פיט בוטיג׳ג׳ - שיש המבקשים להשוות אותו לאובאמה. חייבים להודות שגם אם הוא לא אובאמה בכריזמה, הרי כמועמד - "ראש העיר פיט", כפי שקוראים לו, שולט בחומר ונראה כחביב ביותר מבין החבורה הדמוקרטית באיווה. 

מי היה מאמין שבסוף השבוע הכי דרמטי של מערכת הבחירות 2020 (עד כה), יש אפשרות אמיתית שנראה את בלומברג ובוטיג'ג' כשמות החמים של הדמוקרטים, ומי היה מאמין שדווקא בשבוע השיא של משפט ההדחה, טראמפ ייראה כסוס מנצח שדוהר לעבר ניצחון וכהונה שנייה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו