כשמשה דיין עבר באדום

החלטת הכנסת להעניק לח"כ חיים כץ (הליכוד) חסינות ובכך למנוע את העמדתו לדין בעבירות של מרמה והפרת אמונים כל עוד הוא בתפקיד, העלתה על סדר היום הציבורי את נושא יעילות חסינותם של הח"כים.

יחד איתו עלתה שוב הטענה שלפיה החסינות מגינה יתר על המידה על ח"כים המואשמים בעבירות פליליות מפני העמדה לדין כל עוד הם נבחרי ציבור, אבל בפועל, לא כך הדבר: מאז קום המדינה הוגשו 51 בקשות להסרת חסינות ח"כים ומלבד שלוש - כולן נענו בחיוב. רק שלושה ח"כים למעשה נהנו מהחסינות ולא הועמדו בזכותה לדין: שלמה לורנץ מאגו"י בכנסת השנייה, ח"כ אביגדור ליברמן בכנסת ה־15 וח"כ חיים כץ. 

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, נחקק לראשונה ביולי 1951 (ותוקן מאז 43 פעמים) מתוך תפיסה שראוי להגן על פעילותו של ח"כ מפני האפשרות שהשלטון יבקש להצר את צעדיו. חוק החסינות בחודשים האחרונים הוזכר בעיקר בהקשר של ראש ממשלה המואשם לראשונה בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, אבל הפעם הראשונה שבה נתבקשה הכנסת להסיר חסינותם של ח"כים לצורך העמדתם לדין ב־1954, היתה בעקבות עבירות על חוקי התעבורה.

אחד מהם היה שלמה לביא מקיבוץ עין חרוד (מפא"י) שהואשם בדריסת אדם למוות בשל חוסר זהירות. חסינותו הוסרה ובמשפטו הוטל עליו קנס של 100 ל"י. השופט קבע כי הסתפק בעונש קל משום ש"נהג בחוסר זהירות שאין בו רשלנות".

באותה שנה היתה גם כוונה להסיר את חסינותו של ח"כ מנחם בגין (חרות), משום שבסדרת מאמרים שפרסם בעיתון "חרות" העליב את השופט בנימין הלוי שישב בראש ההרכב במשפט נגד המחתרת. לבסוף הוחלט שלא להעמידו לדין ובקשת הסרת החסינות לא הובאה כלל לדיון. מנגד, הוסרה חסינותו של משה דיין, שר החקלאות באותה תקופה, והוא הועמד לדין בשל אי עצירה באור אדום שגרמה לתאונה. במשפט הוחלט לשלול את רישיונו לשלושה חודשים והוטל עליו קנס של 120 ל"י. 

דרעי נלחם על הצדק

מהנתונים שנאספו לבקשת "ישראל היום" על ידי עו"ד שמעון מלכה מלשכת דוברות הכנסת, עולה שלקראת סוף שנות ה־70 התגברה מגמת הגשת כתבי האישום נגד נבחרי ציבור בעבירות פליליות, וב־1978 נשלח לראשונה ח"כ לכלא, כששמואל רכטמן מהליברלים בליכוד הואשם בקבלת שוחד. הוא נידון לשלוש וחצי שנות מאסר ולקנס של 70 אלף ל"י, והתפטר מהכנסת לאחר שיו"ר הקואליציה, חיים קורפו, ויו"ר סיעת הליכוד, אברהם שריר, הגיעו לכלא מעשיהו שם ריצה את עונשו והפצירו בו לעשות זאת. 

מקרה מוכר נוסף הוא זה של שמואל פלאטו־שרון, שחסינותו הוסרה בשנת 1981, לאחר שהואשם בהבטחת מתן שוחד לאזרחים כדי שיתמכו בו בבחירות. פלאטו־שרון שהקים את סיעת "פיתוח ושלום", כינה עצמו כ"איש הבודד לכנסת" ונידון לתשעה חודשי עבודות שירות ו־27 חודשי מאסר על תנאי. בתקופת ריצוי עונשו הושעה מחברותו בכנסת והיו בה אז רק 119 ח"כים (למרות שהחוק מחייב שיכהנו בה 120 ח"כים), משום שלא היה איש נוסף ברשימתו שיוכל להחליפו במליאת הכנסת. 

באותה שנה החריפו ממדי השחיתות הציבורית כשבפעם הראשונה נתבקשה הכנסת להסיר חסינות שר. היה זה שר הדתות אהרן אבוחצירא מהמפד"ל, שהואשם בקבלת שוחד. היועמ"ש לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, ביקש מהכנסת את הסרת החסינות אבל עד המדינה, שהיה אמור להעיד נגד אבוחצירא, שינה את עדותו במשטרה והשר זוכה מחמת הספק. חודשים ספורים אחר כך הוסרה חסינותו שוב והוא הואשם בעבירות של מרמה, גניבה, הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא נידון לשלושה חודשי עבודות שירות.

ובכל זאת, החסינות חשובה

שנות ה־90 החלו בסימן גל הגשת כתבי אישום נגד בכירים בש"ס, כשהבולט בהם הוא כמובן אריה דרעי. בספטמבר 1993 ביקש היועמ"ש יוסף חריש להסיר את חסינותו בגלל חשד לעבירות של שוחד, מרמה, הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה ורישום כוזב במסמכי תאגיד. דרעי, שהיה קודם לכן שר הפנים בממשלתו של יצחק רבין, היה אז בן 34 בלבד ונחשב לכוכב עולה בשמי הפוליטיקה. פרקליטו, עו"ד דן אבי יצחק, הדגיש כי דרעי כופר בהאשמות כלפיו אבל מוותר על חסינותו בגלל ש"בנסיבות שנוצרו, ובאווירה הציבורית שהיתה, רק זיכוי בבית המשפט יוכל לטהר אותו מאות הקין שהודבק על מצחו". 

"להעביר את הטיפול לגוף חיצוני". ד"ר עמיר פוקס // צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה

"אני מדבר אליכם כמי שדמו נשפך במשך שלוש שנים, מי שהפסיד משרה והולך לחיים ארוכים וקשים מאוד", אמר אז דרעי בהתרגשות לחברי הוועדה, "לא אוותר על כבודי". לבקשתו, חסינותו של דרעי הוסרה פה אחד ובתום משפט ממושך ומתוקשר הוטלו עליו שלוש וחצי שנות מאסר וקנס של 250 אלף שקלים. ב־1999 הוא הורשע גם בתיק הציבורי ונידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 10,000 שקלים. שבע שנים לאחר שסיים לרצות את עונשו, שב דרעי לזירה הפוליטית ולמעמדו כמנהיג ש"ס. 

בכנסות ה־15 וה־16 הגיעו מספר הבקשות להסרת חסינות לשיא (15 בקשות בתוך חמש שנים). בין היתר הורשע השר לשעבר אביגדור ליברמן בתקיפת קטין ואיומים, ח"כ נעמי בלומנטל (הליכוד) הורשעה במתן שוחד בחירות ושיבוש הליכי משפט, ויחיאל חזן (הליכוד) הורשע בפרשת ההצבעות הכפולות בכנסת ("לא לקחתי את המוח").

בעקבות הפניות הרבות של היועמ"ש לממשלה לכנסת להסיר חסינות של ח"כים, החליטה הכנסת ב־2005 לתקן את החוק ולקבוע כי הח"כים לא ייהנו מחסינות אוטומטית אלא יהיה עליהם לפנות ביוזמתם ולשכנע את הכנסת שאין הצדקה להעמידם לדין. 

"יש חשיבות לכך שהח"כים ייהנו מחסינות מהותית כדי להבטיח את חופש הביטוי שלהם ושגורמי שלטון לא יתנכלו להם או יקשו עליהם למלא את תפקידם", אומר ד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, "לעומת זאת את החסינות הדיונית - שמבטיחה לח"כים את חופש התנועה ומניעת חיפוש על גופם, מעצר, האזנות סתר וכדומה - יש לצמצם. זו המגמה במדינות שונות באירופה".

ד"ר פוקס סבור ש"הדיון בעניין חסינותו של ח"כ כץ מבהיר עד כמה בעייתית החסינות הדיונית. לדעתי, יש להעביר את הטיפול בבקשות חסינות של ח"כים לגוף חיצוני שיורכב מח"כים לשעבר ואנשי אקדמיה. הטעם לכך הוא שהח"כים שדנים בכך כיום נמצאים בניגוד עניינים בולט משום שבתי המשפט רואים בדיונים אלה בכנסת פורום מעין משפטי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו