אם הפוליטיקה, כפי שאמר פעם אוטו פון ביסמרק, אחד המדינאים החשובים בכל הזמנים, היא "אמנות האפשרי", המשפט הוא לעיתים "אמנות הבלתי אפשרי".
דומה שכמעט אין קשר שהמשפט אינו יכול להתיר, אם רק ירצו המשפטנים בכך. "אני מחפש עורך דין", אמר פעם פוליטיקאי ממולח, "לא כדי שיאמר לי 'לא' ו'האם', אלא כדי שיגיד לי 'כיצד'".
מסיבה זו, התולים את תקוותיהם במערכת המשפט, שתפסול לאלתר חוק רטרואקטיבי ופרסונלי, שיחוקק - אם יחוקק - באלה הימים, כדי למנוע את המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה - עלולים להתאכזב קשות. ולא מפני שחקיקה מעין זו נטולת בעיות ("טוב, זו לא חקיקה פרסונלית, רק אישית", יצקצקו המצקצקים בלשונם).
חקיקה בדרך המלך היא חקיקה שנעשית "מאחורי מסך של בערות". לא לטובתו של פלוני, ולא לרעתו של אלמוני, אלא לטובת מטרה כללית, ראויה כשלעצמה, כזו הצופה פני עתיד ולא הווה, מנותקת ממאורעות השעה, ומשרתת בראש ובראשונה את טובת הציבור כולו ולא רק חלקים שלו.
מסיבה זו, "חקיקה אישית", פרסונלית, שנועדה לקדם אדם מסוים או למנוע ממנו למלא תפקיד כלשהו, מנוגדת בעיקרה לשלטון החוק. לא אחת היא פוגעת גם בעקרונות יסוד של הפרדת רשויות ובעיקרון ה"מלכותי" של השוויון בפני החוק, אבן פינה ויסוד מוסד בכל שלטון חוק ראוי לשמו.
למרות זאת, החקיקה הישראלית משופעת, למן ראשיתה, בחקיקה פרסונלית ענפה. ולא מדובר בחוק אחד או שניים, אלא בעשרות רבות של חוקים שנחקקו בעליל לטובת אדם מסוים או נגדו.
כך, למשל, כאשר ביקשו בראשית ימי המדינה למנות את פרופ' שמחה אסף לשופט בית המשפט העליון, חוקר תלמוד והיסטוריון ראשון במעלה, אך אדם שלא למד משפטים מימיו ולא עבד כעורך דין אפילו יום אחד, תיקנו בשבילו את החוק. תיקון לחוק קבע שלבית המשפט העליון יוכל להתמנות גם "משפטאי מובהק", מונח שעמימותו גדולה מבהירותו (ועל הדרך גם חידשו מילה בשפה העברית, "משפטאי" שאינו משפטן).
בדומה לכך, כאשר ביקשו לאפשר, מטעמים פוליטיים מובהקים, ליו"ר ההסתדרות הכללית וליו"ר הסתדרות העובדים הלאומית לכהן בו בזמן כחברי כנסת, תיקנו את חוק חסינות חברי הכנסת וקבעו שח"כ אמנם לא יוכל לעסוק בעיסוק נוסף (דוגמת ראשות עיר), אך איסור זה לא יחול מכל המשרות שבעולם, וכמה מפתיע, על מי שעומד בראש ארגון עובדים.
כאשר רצו להכשיר את שידורי "ערוץ שבע", עליו השלום, חוקקו חוק מיוחד שהחריג אותו מן החובה לעמוד בתנאי המכרז שהוחלו על הערוצים האזוריים והייחודיים אחרים (לבסוף נפסל החוק, בידי ביהמ"ש העליון, מטעמים של פגיעה בעקרון השוויון). במקרה אחר תיקנו את החוק כך שימנע מיגאל עמיר להתייצב בפני ועדת השחרורים, כשאר האסירים, על מנת לבקש שיקצבו את עונשו ויקצרו "שליש" ממאסרו. אלה, כאמור, רק דוגמאות אחדות מני רבות.
ולמותר לומר שהחוק לעולם אינו מנוסח בלשון פרסונלית, אלא תמיד בניסוח כללי, שמסווה היטב - למי שאינו בקי ברקע לחקיקתו - את הממד האישי שעומד מאחוריו. כך, למשל, במקרה של עמיר מדבר החוק על "אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה ופעל ממניע פוליטי־אידיאולוגי", כאילו שיש עוד רבים כאלה ח"ו המסתובבים בינותינו, מלבד עמיר.
במישור העקרוני גם החלה רטרואקטיבית של דבר חקיקה זרה לשלטון חוק ראוי לשמו. חוק, מעצם טיבו וטבעו, נועד להכווין התנהגות עתידית ולהורות לאדם מה הדרך ילך בה ומה המעשה אשר יעשה.
כאשר חוק מחיל תוצאות משפטיות - בוודאי פליליות, אך גם אחרות - על מעשים שנעשו בעבר, אין לאדם עוד אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה, לכלכל את מעשיו ולהתנהל בדרך שלא תהפוך אותו לעבריין או תפגע בזכויותיו.
אך גם כאן, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. אף שבית המשפט הביע לא פעם הסתייגות מחקיקה רטרואקטיבית, הוא נמנע דרך כלל מלפסול אותה. במקרים הנדירים שבהם נפסלו חוקים מעין אלה, נתלה בית המשפט בהפרת עקרון השוויון. אך גם אז, ולמרות דימויו ה"אקטיביסטי", פוסל בית המשפט העליון חוקים במשורה. היה ויחוקק החוק המדובר בעניינו של נתניהו, סביר להניח שהסיכויים לפסילת החוק יהיו קלושים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו