אלו ימים מבלבלים. בחוץ משתוללת מגיפה אך הבית מזַמן זמן איכות רב ונדיר. אין לאן למהר או לאחר. המציאות משתקפת ממסכים רבים, וכל קואצ׳ר מתחיל ממליץ להיצמד אל סדר היום, לחפש סדר בזמן, לצוד איזו מהות שתבהיר כיצד אנו יוצאים גם השנה ממצרים לחירות. מי שעוקב אחרי קובי אוז בשירי טיפקס, באלבומי הסולו שלו, בתוכנית הרדיו ובדף הפייסבוק שלו, יגלה חיפוש אחד מצפן שימושי לנווט בים הזמן הנוכחי, אך גם רב חובל משעשע המפלס לו דרך בסמכותיות בין שרטוני התקופה אל חוף מבטחים. על פי חובת הזמנים נפגשנו לדון במצב לשיחה חשופה דרך מסכים.
מה שלומך, קובי?
"שלומי בסדר, אני ואשתי - חמסה חמסה - מסתדרים יפה, די מתפעל מהילדים שלי, רואה אותם המון ואוהב אותם. רואה את אמא שלי יותר מאי פעם אבל מרחוק. מוריד לה את הזבל, עושה לה קניות. ימי שישי שאמא לבדה מעבר לכביש מבאסים אותי וגם מתגעגע לקהל וללהקה שלי מאוד־מאוד. מפוחד במידה אבל גם מת לראות איך העולם ישתנה בעקבות קורונה, האם נהיה ערכיים וענווים יותר? או שרק נלמד שלהתקרב פיזית, להתחבק, להתנשק וללחוץ ידיים זה פויה.
"איך עוברים הימים? אני מאכיל את המדיח כאילו אין מחר, הוא יושב במטבח כמו מפלצת עם פה פתוח ואני ממלא אותו שלוש פעמים ביום, כמו אחותו מכונת הכביסה - אף פעם לא שבע".
כמנהיג אחת הלהקות שהם הכי ״חבורה״, איך זה מרגיש בלי הלהקה? מתגעגע לעשיית מוזיקה?
" הקהל מאוד חסר לי ואני מאמין שכשהסיפור ייגמר, נחזור לחוויה החמה של מופעי עמידה צפופים ומלאים שמחה ואהבה. לא רק אהבת מוזיקה, גם אהבת הביחד של עם ישראל, צעירים, מבוגרים, מרכז ופריפריה רוקדים ביחד את ריקודי העמבה שלנו. אני רואה חברים מוזיקאים ושחקנים מנדנדים ל'צומי' ברשת ואני מקווה שאני לא כזה. לא מת על כל ההתנחלות על הזמן הציבורי, לא בטוח שהציבור רוצה שננדנד לו עם גיטרה ופסנתר בכל פעם עם שיר אחר כמו פרה שרודפת אחרי עגל שבע. משתדלים בטיפקס לא להריח ממאמץ, לעשות בעיקר מה שמתחשק ולא להתמכר ללייקים ולטראפיק".
איך משנה אותנו החוויה הזו של יום אחד ארוך שלא נגמר?
"השבתות לא מספיק מודגשות, הילדים הרגישו את זה וביקשו לשנות משהו כדי שהשבת תהיה שונה בכל זאת משאר ימות השבוע. אצלנו בדרך כלל השבת זה הזמן שמותר אקס־בוקס ובמקום הסדרות הרגילות רואים סרטים ויש קידוש והבדלה וג'חנון תל־אביבי. אבל בימים האלה האקס־בוקס מותר כל הזמן וגם המחשב עובד שעות נוספות לכל ילדה בלמידה מרחוק, והם אמרו לנו שכדאי שנעשה שינוי בשבת, אז חשבתי לעשות שבת בלי מסכים. מקווה שזה יהיה נחמד ולא סיוט. בגדול לא נראה לי שהשם בקטע של לסגף אותנו, אז ננסה ונראה אם זה יהיה מעצים ומלמד".
בנויים ממיקרו־רגשות
בספטמבר אשתקד הגיע קובי אוז לגיל 50. על פניו, לא הרבה השתנה אצל ילד הקומיקס שפרץ בראש מהפכת הלהקות משדרות. אך הזמן מתעתע באיטיותו. לאורך השנים אוז וטיפקס יצרו וחידדו שילוב מוזיקלי ייחודי בין מוזיקה צפון־אפריקנית לרוק, שנסון ודיסקו. במתינות ים־תיכונית שאוז כה אוהב, המוזיקה של טיפקס תיעדה את התקופה והגדירה אותה לא רק בזעם רוקנרולי, או מצליחנות טכנו הייטקיסית, אלא בצ׳אפחות מנדולינות וריקודי עמבה עם אקורדיון.
"אני חושב שימי הקורונה הם סוג של צום ממעשים" // צילום: אורן בן חקון
כך יצר אוז פסקול ישראלי מתובלן ומגוון, מריר ומתוק, והפך לסמל מייצג של בני הדור השני להגירת המזרחים בישראל. נסיך הפריפריה זכה לחיבוק כבוד לאומי כשנבחר לייצג את מדינת ישראל באירוויזיון עם שיר על פצצת אטום איראנית, להדליק משואה ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל וסביר להניח שהוא בדרכו לפרס ישראל בעוד עשור או שניים.
התקופה הזו נותנת תחושה שהזמן סטה ממסלולו והימים הפכו ליום אחד ארוך, שחוזר על עצמו שוב ושוב. השבוע חשבתי על מה שהשל כתב: ״היהדות היא דת של זמן, והיא מכוונת לקידוש הזמן. היהדות מלמדת אותנו להידבק אל קדושה בזמן, אל מאורעות קדושים, ללמוד כיצד לקדש מקומות מקלט המזדקרים מתוך הזרם האדיר של השנה. השבתות הן הקתדרלות הגדולות שלנו; וקודש־הקודשים שלנו הוא מקדש שאותו לא הרומאים ולא הגרמנים יכלו לשרוף, מקדש שאפילו השמד אינו יכול להכחיד על נקלה: יום הכיפורים. אפשר לאפיין את הפולחן היהודי כאמנות של צורות בעלות משמעות בזמן, כארכיטקטורה של זמן".
"בדיוק זה. החיים הם ספר מלא מילים, השבת היא הנקודה, החגים הם פסקאות והשנים הן פרקים. בלי כל אלה יש לנו ספר ג'יבריש מלא בליל של מילים שלא מצטרפות לכלום, וחוכמת המזרח הרחוק רוצה שנעשה אקסטרים קלוז־אפ על העכשיו. אני הכי מתחבר לתרבות היהודית בעניין הזמן. אני קונה בגד ואורב להזדמנות הנכונה שבו אלבש אותו בעתיד, אני כותב בית של שיר והפזמון יכול להגיע אלי עשרים שנה מאוחר יותר ואני אזכור את זה. מין פאזל בזמן, מין קווסט כזה שנקרא החיים שלי".
אז זה עידן הג׳יבריש? מה הסיפור שהימים האלו וציביליזציית הטכנולוגיה מספרים לך?
"לא סוד שאני תקוע ולא מצליח לכתוב את הספר השלישי שלי כבר יותר מעשור, איכשהו אני לא מצליח לכתוב את רכבת הרגשות הענקית שעליה אנחנו רוכבים ברשתות החברתיות - כל טוקבק, כל ווטסאפ, כל לייק או חוסר בלייק מרים אותנו לשמיים ומוריד אותנו לשאול תחתיות אולי מאה פעמים ביום. לך תכתוב דמויות כאלה עם אלף מיקרו־רגשות. זה לא הדמויות של פעם שהיו מחכות חודשיים שיבוא מכתב מהאהוב בצבא ונותנות לסופר בר המזל פסקאות רבות לנסח את הרגשות שלהן עם הגעת המכתב.
"אני חושב שימי הקורונה הם סוג של צום ממעשים, מה שווה לייק אם הוא לא מביא בסוף את הבנאדם להגיע להופעה? כלומר, נשארנו רק עם האוויר האינטרנטי החם והוא כולו עווית רגשית שלא נגמרת. כשאתה אוכל אצל שף אתה באמת אוכל, וכשאתה רואה הופעה חיה, אתה באמת משתתף בדבר האמיתי הזה. השאר זה כמו להסתובב בחיים עם חליפת אסטרונאוט, אתה לא באמת בחיים, רק מסייר בכוכב זר - כדור הארץ".
דור הסילון והחסילון
אתה חושב שאנחנו צורכים מיקרו־בידור, מקיימים מערכות יחסים של ״מיקרו־רגשות״, ו״מיקרו־אהבות״? עושים לייק, אולי לב, ועוברים הלאה? אז נאמר שאתה ואני, אנשי המאה ה־20 ועוד מחזיקים מעמד עם הטכנולוגיה, אבל מה אתה מצפה שיקרה, שהילדים שלנו יזמינו אותנו לחתונה חדשה כל יומיים?
"זה חזרה לזן של העכשיו, סיפוק מיידי, הכל חוויתי ועכשיו. ואני בן של מחסנאי שעבד כל חייו בכבלי ציון ובן של רחל מהסוכנות ששירתה את הציבור כל חייה במשרד בשדרות. בניתי את עצמי בקריירה חזקה ומתמשכת אבל גם מאוד מגוונת, להקה, ספרים, הופעות סולו, שיתופי פעולה, רדיו, טלוויזיה ועדיין, הכל יושב על ציר די יציב של מה שאני רוצה להגיד לעולם, אני החוליה המקשרת בין התזזיתיים החדשים לבין ההורים המאוד יציבים שלי. והילדים שלנו יאכלו את העולם בלי מלח, אבל אולי העולם עם קורונה כבר לא יהיה כזה טעים".
אתה כל הזמן בוחר להתפעם מהעתיד העכשווי, ולא לחשוש ממנו. ומצד שני, תראה, במקום להיפגש אנחנו מדברים לפני ליל הסדר, מתוך סגר, על החיים בימי מגיפה שתוקפת את כל העולם, אז העתיד הוא יותר מגניב או מפחיד?
"אנחנו דור הסילון והחסילון, כל הזמן מתכננים איזה חו"ל, ולא משהו שיגרום לנו להכיר חברים חדשים או להתחבר לתרבויות חדשות. ברוב טיולינו לחו"ל נהנינו, אבל לא הנאה של התחברות לעולם אלא הנאה של להחליף את מסך הבית במחשב שלך לכמה ימים. בגדול, יש משהו שטחי בצמא לעולם הגדול בעולם כרטיסי הטיסה בשנקל. ואירופה למעשה מגדלת פחות ילדים ומנהלת תרבות עייפה, שבעה ונסוגה. אולי הקורונה באה להזכיר לנו שהעולם האמיתי הוא זה שאנחנו בורחים ממנו תדיר והוא נמצא במשפחה הגרעינית.
הנשיא ריבלין ונתניהו // צילום: אורן בן חקון
"בעיניי העתיד יותר מגניב ממפחיד אבל המשימה לילדים שלי זה למצוא את הכוח להתנגד לעוצמת הרשת החברתית, שמטפחת הכעסה, התקוממות, התחנפות, ודיבור בסיסמאות לא מדויקות. הרשת משסה אותנו זה בזה ואנחנו עוסקים בעבודת אלילים של בניית אווטאר של עצמנו, דמות אינטרנטית שנושאת את שמי והיא גורמת לאנשים לקנא, להתקומם ולהתאהב. הדמות הזאת היא קריקטורה שלי ולא אני. כי דרך ארץ לא מביאה טראפיק, נועם הליכות, עדינות, דיבור מתון ומדויק, כל אלה הם מתכון בדוק להיות קבור ללא הקשבה ציבורית.
"זה כמו קבורתו של הפתיח, פעם שיר היה יכול להיפתח בסולו של 20 שניות עד שהזמר מתחיל לשיר, היום מעבדים שירים על פי גרף הצופים ביו־טיוב - אם לא תתחיל לשיר בשניות הראשונות, תראה ים של אנשים שהפסיקו לצפות בקליפ שלך. זה אומר שהשותף לאמנות שלנו הוא הקהל, ושלא יהיו עוד סולואים ארוכים של גיטרה באמצע או בהתחלה, רק שירים מאוד הדוקים וקליפים שמרתקים אותך מהשנייה הראשונה".
אז הקורונה היא המכה ה־11, או וירוס של חברה שחרגה מסף היכולת האנושית להכיל? האם השתוללנו יותר מדי בהתמכרות לסילון ולחסילון, לייצוג המושלם שלנו ברשת החברתית? אתה רואה בהאטה הזו איזה צדק קוסמי?
"אני שואף להבין מה הנמשל מכל דבר, זה עושה את החיים שלי לסוג של חיפוש. ובמקרה הזה הסתובבתי לפני פחות משנה בקניון המפואר שליד האולפן שלי וכתבתי שיר נבואת חורבן 'יום אחד הבועה תתפוצץ'. עשינו עליו חזרות אבל לפני שהוצאנו אותו פרצה הקורונה ורק בקבוצת הווטסאפ של טיפקס מתפעלים מהנבואה שגלומה בו. בגדול הקורונה נפוצה דרך כל אנשי הסילון והפנסיונרים שחורשים את שמי העולם, רדיקלים חופשיים ובודדים, המחלה גם נפוצה בקהילות הדוקות ומנותקות. אז אולי היא באה להגיד, אל תגזימו בטיסות, אל תגזימו בקהילתיות, תהיו מידתיים, טוסו פה ושם אבל אל תהפכו את זה להתמכרות.
"אני רואה חברים, מוזיקאים ואמנים, מנדנדים ל'צומי' ברשת ומקווה שאני לא כזה". להקת טיפקס // צילום: קוקו
"חברה טובה במשבר זקוקה לקורטוב סוציאליזם וערבות הדדית, קפיטליזם מופרז פשוט ייתן לסבתא שלך למות, מצד שני חופש מוחלט יגרום לך להידבק, זה נורא אבל חברה עם סמכות שלטונית חזקה וציבור ממושמע יכולה להינצל יותר מחברה חופשית מלאה קוצים ומחאות. ושוב אני חוזר למתינות הספרדית שאני כל כך אוהב, מתינות שמכילה אמונה ומדע, סמכות תורנית אבל גם גמישות חברתית, פתיחות לעולם אבל גם עמוד שדרה יהודי חזק. בל תפריז - זה מה שהעולם אומר לי ומה שאני אומר לו בחזרה".
אבל נבואה היא עסק די מסוכן, בעיקר לנביאים. לתאר את המציאות כ״רק אני ואת, עם מגדלי משרדים נעולים״ זה די עצוב. אם הייתי קורא את זה לפני חודשיים הייתי אומר שזו עוד דיסטופיה. תרחיש סוף העולם, שכמו רובם לא יתרחשו.
"יש משהו מנחם בדיסטופיה, משהו שמפנה את הרעשים המסחריים ושם את המשפחתיות והזוגיות בחזרה על הבמה המרכזית. כבר נגעתי ברעיון הזה ב־1995 בשיר 'ביום שייפלו הכוכבים': 'יהיו רק זוגות מאוהבים, מתחת לשמש נישאר, אני ואת, כבר לא נרצה לריב, נשב לנו בשקט, ביום שייפלו הכוכבים, נשכב, נאהב'״.
המבט החיובי שלך לא גורם לך להרגיש כ״חמודי־נאיבי״? לא מחפש לחדד מהויות אלא מטשטש גוונים ושונות, והכל לשם ייחוד האיחוד. הרי ראית כמה זעם המעשה של גנץ ואורלי לוי עורר, אפילו בתקופה כזו שלכולם ברור שנדרשת ממשלה והנהגה עם דרך. האם היהדות לא התחדדה כסכין שמתחדדת מירך חברתה?
"כרגע השקפת העולם החמודי־נאיבי שלי נמצאת במתקפה ענקית על ידי פופוליסטים מופרזים וטהרנים איסטניסטים שיש איתם המון צדק ומעט מעשים. נראה לי שהמתינות ונועם ההליכות הם חיה שכולם מתאמצים להכחיד לטובת WWF הכללי. החיבור היהודי שלי הגיע מתפיסה של להיזהר מגלובליזציה, להיזהר מלאבד את הייחודיות הלאומית העדתית והמשפחתית שלך לטובת קוסמופוליטיות כללית. בסך הכל אני הבן של ההורים שלי והנכד של הסבים שלי וכולם היו והינם אנשים רכים ומתונים, לא אנשי ריב ומדון, אנשים ששירתו את הציבור ואת המשפחה באהבה נינוחה. המזרחיות המכילה הזאת נדבקה בווירוס התוקפנות וההגזמה והפרגמטי הפך לדוגמטי, המסורתי הפך לחרדי ליטאי או לאתיאיסט מיסיונר, וחבל".
אתה מציג מזרחיות מכילה כאופציה חיובית לחיים. כמו המזרחיות שהכרתי כשגדלתי בצפון ד׳ בבאר שבע. אבל השאלה היא אם זה עדיין רלוונטי כיום. היום יש איזו לוחמנות שכזו, האם המזרחיות הרכה כשל סבך כמו בשיר ״אלוהי״, היא משהו שהיה, ואיננו עוד? ואולי טוב שכך?
"האופציה המסורתית המכילה זוכה להגחכה (ראובן מ'כמעט שבת שלום' כדוגמה), לנידוי פוליטי, ח"כ יגאל גואטה, הרב חיים אמסלם כדוגמה, ולביוש (שיימינג), והדור החדש שגדל התנתק בחלקו מהמסורת ורדף אחרי הכסף והתהילה מתוך ריקנות שהיתה מלאה פעם בלימוד תורה ופיוטים, משפחה וקהילתיות, ועכשיו התמלא בשעשועונים והשתעשעויות, זה דור שתקרת הזכוכית לא מעניינת אותו, וגם פחות מתעניין בשאלות של זהות, אדיש להכל. הוא בעולם של אדם לאדם זאב, מין אמריקה שבלב. כתבתי על זה בשיר 'שלום לך, מר אלבז':
"'כשהתקשרתי אליך לראשונה, חשבתי שאתה בטח ילד נחמד ירא שמיים, שיעזור לאמא שלי עם תקלה במחשב; לא תיארתי לעצמי שתתקע לה מחשב חדש בכמעט תשעת־אלפים שקל, כולל מע"מ, ואמא שלי כולה רוצה לגלוש קצת בפייסבוק, לקבל איזה מייל או שניים מדוד וילי; היא בטח לא צריכה מחשב מפלצת שיכול להתאים לנאס"א; ואתה, שמנשק את המזוזה הלוך ונשק, כאילו אתה והיא אחוקיאדה, דחפת לה את אלמנט המכירה כאילו אין לך משפחה; והנה כנראה הסוד הגדול - אלבז של היום הוא כנראה לא האלבז של אתמול; אדון אלבז, הבטחתי שלא אכתוב על זה בבלוג שלי, אבל לא הבטחתי שלא יהיה על זה שיר'״.
ממשלת אחדות של הבורא
זה שנים רבות שאוז חי בתל אביב עם בת שבע אשתו וארבעת ילדיו. לומד מדי יום דף גמרא יומי, וממשיך לחפש דרך לומר משהו על המציאות הישראלית המתעצבת מכלל עצביה, משבריה וגלי צחוקיה. את האמירות שלו על הזמן והמקום ניתן למצוא בשירי טיפקס, באלבומי הסולו, בספרים שכתב, אך גם בתוכנית רדיו שבועית או בדף הפייסבוק הפעיל מאוד שלו.
נקלענו למשבר הקורונה עם ממשלת מעבר, בלב תיקו פוליטי, והמצב הפך מ"משחקי הכס" למסוכן באמת, דרקונים נושפי אש משתוללים ברחובות שלנו וכל השסעים החברתיים נפתחים. הובלת עצומה שתמכה בכניסתו של גנץ לממשלת חירום. למה תמכת בזה?
"הפוליטיקה העולמית במשבר, שנובע משינוי העולם התקשורתי וכניסת הרשתות החברתיות. כל פוליטיקאי, אם הוא רוצה לבלוט, חייב להקשיב לקלוגהפט שלו ויועצי התקשורת ילמדו אותו לזייף דרך, להמציא עמוד שדרה אידיאולוגי, להסיר את הכפפות, לדבר בסיסמאות, כל דבר שיבליט אותו. כך יוצא שאנשים שעבדו ביחד לפני שתי דקות יוצאים זה על זה בשצף קצף בערבו של יום, כך יוצא שפוליטיקאים משסים ציבור בציבור ולא מרסנים את הדיבור.
"כך יוצא שאדם עניו ועדין כמו גנץ פתח את הקמפיין שלו עם מספר המחבלים שהרג - כמעט 1,500... כך יצא שאורלי לוי־אבקסיס, כשרצה לבד בתנועת גשר, לא הצליחה להעביר שום מסר לציבור. האלגנטיות היחסית נטולת הגימיקים לא קיבלה את הזרקור הציבורי ולא עברה את אחוז החסימה, כך גם כחלון החביב שניהל קמפיין בסך הכל חיובי ונקבר תחת ים של טוקבקיסטים תוקפניים ממומנים, כך יצא שעמיר ואורלי נעקדו על מזבח הספין של התחברות לליכוד או למרצ, כל דברי הטעם והתוכניות הטובות לציבור בכלל לא הגיעו לאוזן, והדבר היחיד שקרנבל השוטים התקשורתי הציף היה השפם של פרץ.
"הציבור שוב ושוב בגד בפוליטיקאים שחלמו לעבוד בשבילו לטובת ספינרים וכאלה שלא מתראיינים, כאלה מסביון וכאלה מפוקפקים וכאלה שאינם צנועים ולא מראים ערכים. התקשורת עשתה מהם טוסט שיתחברו למרצ ובסוף המצביעים נסו כהרגלם שמאלה למשותפת או ימינה לכחול לבן, ואנשים כמוני, מסורתיים, שרוצים מדינה עם ערבות הדדית ושמרנות מדינית, מצאו את עצמם עם סימן שאלה בקלפי. הציבור בוגדן אז אולי מגיע לו שמנהיגיו יערימו עליו.
"הייתי בוועדות רציניות של משרד התרבות עוד בתקופת מתן וילנאי ובתקופת לימור לבנת, הייתי במליאת רשות השידור בימים הכי מכוערים שלה ואני יודע שהכל אנשים, לא אידיאולוגיה ולא קרנבלים של בחירות. אנחנו צריכים מנהיגים שיעבדו יחד ויצילו אותנו מהמשבר, גם פוליטיקאי קפיטליסט יכול לעשות טוב אם נשים אותו בעמדה נכונה, גם חרדי יוכל לעזור לציבור הכללי אם יציבו אותו במשרד הנכון וגם ערבי מהמשותפת יכול לעשות המון טוב לחברה, אם יקבל את התיק הנכון. האנשים הטובים צריכים לעבוד יחד לטובתנו, כל אחד בסגנונו, ויחד נלמד שכל המחממים והמקצינים ברשתות פשוט מציגים לנו מצג שווא ובגדול יש לנו לא מעט פוליטיקאים בסדר גמור אבל מערכת תקשורתית שמכריחה אותם לשקר ולהגזים או להיעלם".
אף פעם לא שמעתי אותך מחודד כל כך. את עיקרי הדברים כבר ניסחת בעבר, אבל האמירות שלך מחודדות הפעם.
"אלו הימים".
ולאן אתה חושב שהם לוקחים אותנו? אתה מאמין שתקופת הקורונה תשנה אותנו ואת המציאות בצורה יסודית, או שיצר האנושות הוטבע בה מנעוריה ופשוט יהיה הרבה יותר מכל מה שהיה קודם?
"נראה לי שיתחזקו הקשרים המשפחתיים והקשר בין הצעירים והזקנים, ונרגיע קצת עם החו"ל והאכילה בחוץ והקניות המיותרות ועם החבקנות והנשקנות המופרזים, ונשקיע יותר במוצרים וחקלאות מתוצרת הארץ, ומערכת הבריאות תבריא ופוליטיקאים יהיו עמומים, טובים ופשוטים ופחות מבטיחים ומתנצחים, ונאהב זה את זה ובכדור הארץ ישכון שלום בית, וממשלת אחדות גדולה של הבורא ומלאכיו תיכון בשמיים הכחולים. ובא לציון וציונה גואל וגואלת".
