יש פה חיים, אנחנו באנו להחיות

"בשורה התחתונה - הכל דיבורים, ומדובר בהחלטה עקרונית. אם מדינת ישראל חפצה במקום הזה, היא צריכה ליישב אותו, ואם לא - שתעביר את כולנו למגדל דירות אחד באשדוד, אבל מה אז? זה יקטין במשהו את הפקקים של המרכז? מאיפה תגיע עתודת המזון של מדינת ישראל? לאן אנחנו הולכים? זו המדינה שאנחנו רוצים?".

לערן דורון אין זמן. כראש מועצת רמת הנגב הוא לא מסוגל לשבת דקה על הכיסא מבלי לקפוץ ולהביא את הסמן, לפתוח מצגת, לשלוף דו"ח, מפות ותמונות עתיקות. צנום ונערי, לרגעים זה נראה כאילו כל רגע מישהו ייכנס וינזוף בו שיפסיק לעשות בלאגן, אבל אל תטעו בלהט התזזית. דורון לא נלחם בטחנות רוח, מבחינתו הוא נאבק על העתיד של מדינת ישראל.

"אם תשאל אותי מה המשימה האחת שעומדת לפני - זו הקמת ניצנה", הוא מצהיר, אבל לפני שניכנס לשאלה איך מקימים יישוב חדש, בואו ניקח צעד אחד אחורה ונשאל מתי בפעם האחרונה שמעתם על הקמת יישוב חדש במדינת ישראל.

כי בישראל המתמגדלת הכל שואף מעלה, ולהתכנס כלכלית פנימה. מילות התקופה הן "מינוף" ו"מיקסום" וכל מעשה נמדד דרך המשקפיים של זאבי הרווח. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הגופים הירוקים שרואים בכל פיסת שטח שעוברת ליישוב האדם אובדן של טבע. גם בפריפריה, מרובת שטחים וממועטת תקציבים, כל יישוב חדש בקצה המפה מהווה איום על היישובים הקיימים, החוששים שכל שקל שיושקע בו לקדם צעירים ונלהבים יהיה על חשבון אוכלוסיות דאשתקד.

"20 שנה קדימה, מי יוכל לקנות דירה בישראל? מה שפעם היה הפקקים של אזור המרכז, כבר זוחל לבאר שבע, אין עוד מקום בשום יישוב באזור המרכז, וכמה מגדלים גבוהים יותר תוכל לבנות? עתיד המדינה הוא פתחת ניצנה. תראה את הגבול בינינו לבין מצרים, קו ארוך וכמעט ריק. אבל זה השכפ״ץ של מדינת ישראל, הגבול הכי חם של ההברחות, המקום שבו מגדלים 90 אחוז מעגבניות השרי בישראל, זה ביטחון המזון שלנו!".

אז מה הבעיה להקים יישוב חדש? רה״מ ושרת הפנים הכריזו לאחרונה על רצונם להקים 11 יישובים חדשים בנגב.

"הפוליטיקאים מדברים ציונות, אבל את הפקידים שלהם זה בכלל לא מעניין. אם זה היה תלוי בי, הייתי לוקח את נערי האוצר ועושה להם סיור אורך ועומק במדינה הזו, שיראו איך עם ישראל חי במעשה ולא בתיאוריה. מהמשרד בירושלים, יישוב חדש זה תשתיות וקווי חשמל ועוד כבישים וזה עולה כסף, הרבה יותר קל להם לשים את כל זה במגדל בתוך העיר ולשכוח מהכאב ראש הזה.

"ברגע שאנחנו אומרים 'יישוב חדש', פבלובית הם נכנסים לוויברציות, ושוב עולה דמגוגיה שטחית שאליה מצטרפים כל הרוכבים הפופוליסטים שאומרים שאסור להקים יישובים חדשים. שלא לדבר על זה שראש הממשלה החלופי של מדינת ישראל הוא מזמן ראש מינהל התכנון שעל פיו יישק דבר".

"שטחי צבא - החסם הגדול"

דורון אומר כי זה 20 שנה שהירוקים השתלטו על כל הוועדות האזוריות ומסכלים הקמה של כל יישוב חדש. וככה, יישוב שהוכרז ב־1999, הגיע רק ב־2019 לעבור בהחלטת ממשלה שנייה, ואם יקום בפועל בעשור הקרוב - זה יהיה טוב.

"ציונות אמיתית כיום היא להקים יישובים חדשים בפתחת ניצנה, ולייצר כלכלה מקיימת שלא נתמכת רשות או ממשלה אלא נתמכת שוק", הוא מוסיף, "אנחנו יודעים לגדל הכל - תותים, אוכמניות, יש בחור שמנסה לגדל כאן כמהין (ליוצאי מרוקו, שימו לב - מדובר בגידול של תרפס, כמהין המדבר), והיום אין לי שטח לתת לאנשים שרוצים לעשות חקלאות. אומרים לי 'לך תרחיב את היישובים הקיימים', ואין לי נחלאות".

לכם אין? מועצה אזורית עם שטחים עצומים?

הוא מחייך בייאוש. "לצבא ולמשרד הביטחון יש איזו קונספציה שהם עושים טוב במעבר הבסיסים של צה״ל דרומה. בפועל הם הפכו להיות החסם הכי גדול לפיתוח הנגב. בדיוק כמו שהם לא מוכנים לשחרר את שדה התעופה נבטים, ככה הם מחזיקים ב־99 אחוז מהשטחים של רמת נגב. יש פשוט מאות ואלפי דונמים של בסיסים נטושים לשווא. בגלל זה אני רוצה נגב אזרחי, ולא על מדים".

ומצד שני, כמועצה אזורית מעורבת, על גבול מצרים, אתם מתמודדים עם בעיות ביטחוניות.

"ביר הדאג׳ זו דוגמה לאיך שהמדינה עובדת. הקימו את היישוב ב־1992 והלכו. שמו תשתיות אבל לא תשתית חברתית וזה הפך למערב הפרוע. וזה בדיוק המקום שבו אסור לצאת ולעזוב, אנחנו צריכים להתעסק בחינוך, בבריאות, בתעסוקה, להתייחס לבדואים כאל אזרחים שהם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. 30 שנה צועקים אין משילות וכו׳, ומה קרה? זה רק נהיה יותר גרוע. יש עוד המון מה לעשות ברמת האכיפה, המשטרה והפרקליטות. זה ברור, אבל זה לא מספיק.
"לפעמים נראה שהמדיניות היא או לחכות שיום אחד יקרה נס וכל הבדואים יהפכו להיות אזרחים שומרי חוק, או שאנחנו מתכוננים למלחמה. כי מה שהיה כאן בשומר החומות זה רק הפרומו, האירוע הבא יהיה קשה בהרבה. אבל יש דרך אחרת, להשקיע בתשתיות החברתיות, בחינוך ובתרבות הפנאי של החברה הבדואית. בסופו של דבר המטרה שלנו היא שהילד הבדואי שנולד היום בעאבדה יידע לדבר עברית, יקבל חינוך טוב, יתגייס לצבא וישלם מסים, כמו שאנחנו מצפים מכל ילד יהודי שנולד במרחב הזה".

אתה מבין למה חלק מראשי הערים בדרום מתנגדים להקמת יישובים חדשים?
במקום לחזק את העיר, אתה מקים יישובים חדשים שישאבו להם אוכלוסייה.

"אנחנו כבר לא בניינטיז, שאם תושבים יבואו למרחב־עם - הם לא יבואו לירוחם. התושבים שיבואו לכאן הם אנשים מאזור המרכז, הם דור ההמשך, הם הצעירים שרוצים להקים בית במדינה הזו, ולחיות אחרת. יש מספיק תושבים לכולם, גם לירוחם, גם לרמת נגב וגם לערד. זה לא בא אחד על חשבון השני.

"לפני 40 שנה לובה אליאב הקים את ניצנה, ככפר חינוכי־קהילתי. מקום לעודד קליטה ולצמצם פערים בתוך החברה הישראלית, יוצאי בריה"מ לשעבר, ערבים, חרדים, בדואים, כל הפסיפס הישראלי בחדר אוכל אחד. אנשים שם עושים עבודת קודש עבור מדינת ישראל. בגלל הריחוק הפיזי והעובדה שבפתחת ניצנה יש הרבה יישובים חקלאיים, צריך ליצור תמהיל שיכלול גם יישובים קהילתיים. שייווצרו מקומות עבודה שונים ויעזרו למרחב להתגבש ולפרוח. לכן אנחנו מחפשים משפחות צעירות שיגיעו לניצנה, כדי להצטרף לגרעין הקיים ולהפוך ליישוב הקהילתי. בפרסקפטיבה שלי לא בוחנים את חשיבות הקמת ניצנה דרך המשקפיים של 2022, אלא על פי מה שיקרה כאן ב־2048".

כאן התחיל עם ישראל

בשער ניצנה מופיע מאי שם כלב כנעני, מביט אל השער, כמו רוצה להיכנס. בפנים כמה נערים חרדים פוסעים מצד אחד, ומעבר לכביש שתי נערות בדואיות מכוסות ראש מסתודדות ביניהן. יד חכמה עיצבה את השלטים כך שהשמש מקרינה את תוכנם כצל ארוך על החולות. מקום מחוץ לזמן ולמקום.

על הדשא יושבים חלק מחברי הגרעין - שזכו השנה לליווי מתנועת השומר החדש - ומדברים חלומות. ״אני מת לעשות את זה, לגדל דווקא פה פולי קפה, אבל את הכי טובים שאפשר, אתה לא מבין... אני חוקר את זה כבר שנים״. עם זקן ונזם באף, יכולתם לטעות ולראות בבן־אור נגב היפסטר שנקלע לסיטואציה. בוץ השדות בנעליו, והמזמרה בנרתיק חגורתו, מספרים סיפור אחר.

זה הצד השני במשוואה שמתחילה במצגות של ערן. כאן הדיונים והקשיים הופכים למעשים, לסיפור חיים. כך זה נראה בפועל, חבורת חולמים בחול מנהלים דיוני דיונות על הגשמות ואפשרויות, אנשים שבחרו ללכת הכי רחוק שאפשר כדי לחיות הכי קרוב לעצמם.

"מאז ומתמיד בער בי החלום להקים קהילה, והיה ברור שהנגב זה המקום לעשות את הדברים האלו, גם לחיות וגם להתקיים. אשתי עוסקת בחינוך ואני חקלאי, זה מה שאני עושה וזה מה שאני יודע לעשות, במקום שאנחנו אוהבים בכל רמ"ח איברינו. זו הזדמנות להתיישב ולהקים ולהתקיים, אני שמח לגלות שבשנתיים האחרונות הרבה אנשים הבינו את מה שהבנו מינקותא - שהמדבר הוא קריאה לשקט, והמדבר הוא קריאה לנפש, ואל תשכח, ממש כמה קילומטרים מכאן, נהיינו לעם".

חנן אורנשטיין מגיע עם מגש תה לדשא. "עם ישראל התחיל ממש פה מעבר לכביש, במקור אני היהודי הנודד - ירושלים, רעננה, רמת גן, חשמונאים, וזה לא שאנחנו באים לחיות כאן, אנחנו חוזרים לכאן, אנחנו הבדואים המקוריים".

אבל למה דווקא כאן בעצם?

אורנשטיין: "גם בירושלים הייתי יוצא כל הזמן ליער, מסתכל על הכוכבים ואומר מה רבו מעשיך ה׳. לפני הקורונה הייתי פעמיים בחודש בסיני, באתי בשביל שקט המדבר, חבר הראה לי את המקום, ותמיד חזרתי לכאן. משהו באנרגיה משך אותי. הייתי אז רווק מאושר, ואמרתי שפה אני רוצה לחיות. היום אני נשוי באושר וחי כאן, עורך סרטים לארגונים מכל העולם, מביים ומפיק ויכול לעבוד בכל מקום, כל עוד יש אינטרנט".

ויש?

"בהתחלה הייתי עורך בנדידה אחר הווי־פיי של השכנים הנדיבים, לקח חודש עד ששמו לי כאן אינטרנט נורמלי, אבל עכשיו הכל טוב".

הכיפה של אורנשטיין והנזם של נגב הם עדות לארכיאולוגיית נדידת הנשמות במדבר. הם הפירות ששרדו משלל גרעינים שנזרעו במטרה להתיישב כאן - דתי־לאומי, מעורב, בוגרי מכינות קד״צ, אקולוגי. הם כאן, אחרים לא שרדו את אחרות המרחק.

12 משפחות יש כיום בניצנה, זה לא מספיק כדי להיות יישוב חדש. אנשי הגרעין - שאותו מקדמים מועצה אזורית רמת הנגב, jnf אוסטרליה, החטיבה להתיישבות וכפר הנוער החינוכי בניצנה השייך לסוכנות היהודית - מחפשים עוד 12 משפחות שיבואו לחיות איתם. אחרי זה, המדבר גדול. כשאני שואל מי הם רוצים שיבואו, הדיונים פורחים.
רעות אלינגר, במקור מבאר שבע, משחקת עם בתה, גפן, בת השנה בדשא: "באתי לגור כאן כי זה מאוד פתוח, זה לא שטנץ, יישוב קהילתי הוא יותר פתוח מיישוב חקלאי, אנחנו עדיין מחפשים את הפרופיל של מי שאנו רוצים שיבוא. אבל גם אם אתם לא בדיוק כמו כולם, נקבל אתכם ולא תרגישו שונה".

אורנשטיין: "אין לנו תנאי קבלה כמו חובת אכילת כוסמין ונשנוש אלפלפה, אנחנו בעיקר מחפשים אנשים שיודעים לקבל את האחרים".

שירה אברהמי, דוברת המועצה, מוסיפה שהמרחק והתנאים הם סנן טבעי. חם בקיץ, בחורף קפוא, ואם אתה רוצה ללכת עם הילד שלך לקניון זו נסיעה של 40 דקות, ולא כל כך קל כאן כמו במרכז.

שים מים - והדברים ייצאו

עמר ארץ, הצעיר שבחבורה, מצטרף. ״חייב להגיד שלי הרבה יותר פשוט לחיות כאן מאשר במרכז. שם פתחתי עסק, ולהגיע מהבית לעסק לקח בין חצי שעה לשעה, הקרבה למרכז לא עזרה לי. כשיזמתי דברים ופניתי לעירייה לא היה עם מי לדבר, פה אני דופק על דלת ואומרים יאללה בוא. כאן הרבה יותר פשוט לי. תמיד הייתי בסקוואטים ובכל מיני סוגים של קהילות וכל הזמן חיפשתי לבנות משהו שמתחבר לאני מאמין שלי ולא כל כך מצאתי את זה.

"כשהכרתי את אמלי אשתי והמשכנו את הדבר הזה - היא גם הגיעה מהעולם הזה של חיים אחרים - חיפשנו מקום שלנו, ופחות מצאנו את עצמנו ביישובים אחרים. ראינו אנשים שבאו לעשן בשקט עם שכירות זולה וזה סבבה עבורם, אבל זה לא מה שחיפשנו, חיפשנו חברה של אנשים חברתיים״.

אורנשטיין: ״בקהילה קטנה אתה חייב להיות חברתי״.

ארץ: "אבל זאת לא קהילה של מים עומדים, היינו בקהילות כאלו עם סכסוכים וריבים עד שזה מתפרק, ופה יש משהו אחר, ברמה של גרעין ניצנה, כלל פתחת ניצנה ועד המעגל של המועצה. יש איזו אחריות לאחרים״.

אורנשטיין: "כי כאן אין הרבה, ואנחנו צריכים ליזום את מה שאנחנו מדברים עליו, זה ליצור הכל, יש מהחול".

נגב: "תראה, לא משנה איפה תהיה - שים מים, ודברים ייצאו. יש פה חיים ואנחנו באנו להחיות. לא כולנו חקלאים, יש אנשי רוח וחינוך, ובאנו לכאן כדי להקים משהו חדש וטוב ובריא, להקים קהילה של יחד בעת המודרנית במקום להישאר כל אחד לעצמו״.

אייל אבירם מסיים לנקות את דירת האורחים של היישוב ומצטרף לשיחה. "כשאשתי ואני שאלנו את עצמנו איזו מסגרת לימודים חלומית תהיה לילדים שלנו, באנו לכאן, כדי שהם יהיו בבית ספר שבו משתעשעים עם מדע, וילד מכיתה ו׳ מעביר קורס סלטות בדשא, אבל חשוב שאנשים לא יתבלבלו, זה לא מקום להיזרק ובזול.

"נכון, זה מקום שילדים חיים בתוך הטבע ומשחקים בדיונות, אבל העניין החברתי הוא ערך חשוב לכולנו, זה בעיקר מקום לחיות ולעשות. גם את הספסל שאתה יושב עליו בנינו כי היה צורך, פה לא מדברים על חלוציות וציוניות, פה פשוט עושים".