"להסתכל לחיזבאללה בלבן של העיניים"

הימים הם ימיו האחרונים של צה"ל ברצועת הביטחון, תקופה מאתגרת במיוחד במוצבים המסוכנים ביותר בגזרה המזרחית. מחבלי חיזבאללה, שהבינו כי חודש מאי 2000 הוא הישורת האחרונה של הנוכחות הישראלית באזור, הגבירו לחץ והחלו להפגיז את המוצבים באש כבדה. 

"עלינו באמצע ינואר לקו האחרון במוצבים המוכרים - עישייה וריחן", נזכר אלוף־משנה (מיל') רביב ניר, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני באותה תקופה, ולימים מפקד חטיבה 769 במלחמת לבנון השנייה ומפקד המכללה לפיקוד טקטי, "ידענו שנהיה אחרונים ושהנסיגה תהיה מתישהו בקיץ. לא ציפינו שהיא תתרחש חודשיים מוקדם יותר, במאי". 

בפיקוד העליון של צה"ל הנחיתו הוראות על ניר ולוחמיו לנסות לצמצם את הפעילויות כדי להימנע מטעויות, אבל ניר, שהבין כי מילוי פקודה כזו משמעותו סיכון ביטחוני עבור כוחותיו, פעל אחרת.

"נכנסנו לחיכוך הרבה יותר גבוה עם האויב, מרגישים אותו בשטח, בתצפיות, עם הרבה יותר אש. אם היינו מורגלים בירי מרגמות אחת למספר ימים וזה היה נחשב לפיגוע, כאן זה הלך וצבר תאוצה לאורך זמן, לעיתים מספר מטחים ביום. ריחן היתה תחת ספיגה עצומה, תשתיות נרחבות של המוצב התפרקו כתוצאה מאש האויב".

"לא בריחה, בהלה"

עשרים שנה אחרי הנסיגה מלבנון, את גדר הברזל בגבול החליפה חומת ענק עם יכולות טכנולוגיות, ושער פאטמה (הגדר הטובה), המקום שהפך לסמל ושדרכו עברו אלפי חיילים מדי שנה בדרכם למוצבים, נותר נטוש ועזוב. עשבים גדלו בין המבנים הישנים, התקרות החלו להתמוטט בחלק מהם, ורק שלט אחד - "הדודה מרי" - נותר עומד. 

הפגשנו את ניר עם סגן־אלוף אברהם מרציאנו, מפקד גדוד 13 הנוכחי. עשרים שנה לאחר האירועים המכוננים, ששינו את פני ישראל לטוב ולרע, נמצאים לוחמי הגדוד בגזרה הנפיצה ביותר כיום במדינה - הר דב. תוואי השטח אמנם השתנה, הטכנולוגיות והנשקים התעצמו, אך האויב אותו אויב, והלוחם שמביט בכוונת לעבר המחבל נותר עם אותה מטרה - לחסל את האיום, להגן על מדינת ישראל.

שער פאטמה והמזנון המיתולוגי "הדודה מרי", כיום

"בתחילת הדרך לא האמנתי שהנסיגה באמת תצא אל הפועל", אומר ניר, "חשבתי שזו אמירה פוליטית של אהוד ברק, אבל עם הזמן התחלתי לראות יותר פעילות לוגיסטית בגזרה השכנה. אצלנו לא קרה כלום כי היה צורך להחזיק את צד"ל עד הסוף. רק בשלושת הימים האחרונים התחילה המהומה הגדולה". 

ביום ראשון, 21 במאי, החלו תהלוכות חיזבאללה ובמקביל התמוטטות צד"ל. ניר חזר מחופשת השבת אך גילה בשער פאטמה כי הדלת חסומה בפניו. "פגשתי את בני גנץ והבנתי שאין סיכוי להיכנס לעישייה באופן רכוב או מוסק". הוא סירב לקבל תשובה שלילית והחליט לצאת למסע רגלי של 17 ק"מ דרך שטחים שכבר היו בחלקם בשליטה חלקית של חיזבאללה. אחרי שעות ארוכות של הליכה הגיע עם לוחמיו למוצב עישייה המופגז. 

"ביום שני לפנות בוקר אני כבר בתוך ניהול קרב ומבין שיש מחבלים ביני לבין ישראל, שאני בסוג של נתק ושצד"ל, שעמד לצידנו במשך עשרים שנה, מתפרק", מספר ניר.

יומיים מאוחר יותר, ביום שלישי בלילה, התקבלה הפקודה הסופית - יוצאים. ניר: "לא הרגשתי שמדובר בבריחה, אבל יש חיילים וקצינים שחשים כך עד היום, שאופן היציאה שלהם היה מבוהל וחפוז. גם אני הייתי מעדיף להישאר עוד כמה ימים ולצאת בצורה אחרת". 

בתחילה יצא סגן מפקד הגדוד עם שיירה של יותר מ־40 כלי רכב ורק"ם, חלקם כאלו של צד"ל שננטשו בכניסה למוצב. "הם זרקו את המכוניות והלכו. כל אחד שהיה לו רישיון לקח משאית ריו ויצא לארץ. חיילים נהגו בחושך בצירים ההרריים של לבנון". לאחר פינוי ריחן, החל ניר להתקפל בעצמו עם פלוגת טנקים ופלוגת עורב גבעתי, כשמשימתם לתפוס עמדות חיפוי ליציאת הכוחות ממוצבי דלעת ובופור. 

קודם מבצע - ואז נסיגה

הכוחות יצאו אחרי טקס קצר שכלל את שירת התקווה וקיפול הדגל ממוצב עישייה בפעם האחרונה ופוצצו אותו, ולאחר מכן החלו את דרכם לעבר מעבר הליטני. "תפסנו את עמדות החיפוי לבופור, ולאחר שהכוחות עברו החלנו לצאת. ואז פתאום הנגמ"חון פורס זחל. אני מוצא את עצמי באירוע סוריאליסטי, מבין שאני מוביל את הכוח שיכול בהחלט להיות האחרון בלבנון, תקוע בגשר עם נגמ"חון, ושמסביבי לבין הגבול אין אף אחד חוץ ממחבלים". 

אירוע בהר דב. בלילות שומעים לחישות ליד המוצב // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

לאחר ניסיונות עיקשים לחלץ את כלי הרק"ם הוחלט לנטוש אותו ולחזור לישראל. "הפציצו את הכלי, אבל עשו עבודה לא טובה", אומר ניר, שחזר בשלום עם לוחמיו לשטח ישראל, "אחרי כמה ימים הנגמ"חון הופיע בעיתוני חיזבאללה". 

ניר, כאמור, סבור - בניגוד לקצינים רבים אחרים - כי הנסיגה היתה צריכה להתבצע אחרת: "באותם ימים היה לי הרבה מאוד כעס על צה"ל ועל עצמנו - לא על ההחלטה המדינית אלא על האופן שזה בוצע. חיזבאללה יצר לנו מציאות שלא נערכנו לקראתה, אבל אני עדיין מחזיק בעמדה שהיה צורך להישאר בשטח, לצאת למבצע צבאי ואז לעזוב.

"זה היה הימור שצלח. אם היינו עולים על זירת מטענים התמונה היתה אחרת. כמו כן, בפרספקטיבה של שנים, אפשר לקשור בין הנסיגה מלבנון לבין האינתיפאדה השנייה. בפועל, אם היו מממשים את הגישה ההתקפית והנועזת יותר - היינו מייצרים מציאות שונה בשנים הראשונות". 

שעות ספורות לאחר הנסיגה קיבל ניר משימה חדשה, ומוצבי הר דב, שהיו עד אז זניחים וקטנים, הפכו לקו הגבול החדש והמאיים. 

אנחנו בדרך למוצב גלדיולה, במקום הנפיץ ביותר במדינה, וסא"ל מרציאנו אומר: "מי שלא שירת כאן לא מבין מה קורה בהר דב. אנחנו רגילים לראות גדר, ג'יפ ומפקד שמדבר - זו הדרך שאנו תופסים את המושג גבול. כאן העולם אחר לגמרי. זה הדבר הקרוב ביותר לרצועת הביטחון שיש היום במדינת ישראל. המקום הקרוב ביותר ללבנון". 

כשעוברים את גדר המערכת סמוך לשמורת הבניאס ומתחילים לטפס בכביש המשובש לעבר פסגת ההר, חשים בהבדל מייד. הנוף הבתולי של המובלעת, שמכונה על ידי חיזבאללה חוות שבעא, והחיות שמסתובבות באין מפריע בהיעדר בני אדם שיפריעו להן, זו רק ההתחלה. ככל שאנחנו עולים למעלה ההיסטוריה הופכת ליותר ויותר צבאית ולוחמנית. 

"מולנו נמצא החרמון הסורי ומתחתינו עיקול החטיפה, שבו נחטפו שלושת החיילים ב־2000", מצביע מרציאנו. בעיקול אחר התרחש האירוע החמור ביותר באזור מאז מלחמת לבנון השנייה, כשמחבלי חיזבאללה ארבו לשיירה ישראלית ב־2015 והרגו קצין ולוחם. אנחנו עולים עוד ועוד ומגיעים לפסגה, למוצב גלדיולה. כמה עשרות מטרים בלבד מלבנון, ללא גדר שמפרידה בין הצדדים. 

מרציאנו: "פעם הר דב היה מכונה מגרש המשחקים של חיזבאללה, אבל אני אומר שזה מגרש המשחקים של גולני וצה"ל. אנחנו בוחרים איפה שדה הקרב שבו אנו נלחמים באויב".

ולא מדובר בהתבטאות תיאורטית. בשבוע שעבר נתקל כוח הגדוד שהיה במארב, בחשודים שחצו את קו הגבול ופתחו באש. אחד החשודים נורה ונפצע אנושות. 

"בחיזבאללה מבינים טוב מאוד שמי שיגיע לכאן עם נשק דינו מוות, ויודעים מצוין את הגבולות שלנו, את המוסר שלנו. לכן הם מנסים להסתיר את כוונותיהם. ברור להם איך זה יסתיים. הם עומדים ומצלמים אותנו, אוספים עלינו מידע. עומדים כאן, 200 מטר מאיתנו, 'רועי צאן' שהם בפועל תצפיתנים של חיזבאללה. אנחנו מכירים אותם, יודעים מי הם. הם באים לצלם את המוצבים, לבדוק את השגרה שלנו, כמה חיילים וטנקים יש כאן, מצלמים עם טלפונים בלי להתבייש".

"לנצח? אנו ערוכים להביס"

האזור שקט, כמעט שלווה פסטורלית, אך מבחינת הכוחות הטקטיים בשטח, הם מוכנים בכל רגע נתון. 

סא"ל מרציאנו, כמה המצב נפיץ מבחינתך?

"אנחנו מוכנים לצאת למלחמה. אני תמיד אומר שאנחנו קומץ האנשים שצריכים לחיות בסרט, כדי שיתר האזרחים במדינה יחיו בסרט טוב. נפיץ כאן ואנחנו מוכנים להתפוצץ. הכל יכול לקרות כאן. התפקיד שלנו הוא לוודא שאנחנו פוגעים במי שפוגע בנו, לא מסתפקים בתוצאה בינונית אלא בתבוסה לצד השני, 6:0 לטובתנו". 

התעלות בין עמדה לעמדה מזכירות את המוצבים בלבנון, המגורים מלמדים שלמרות שכבר שנים ארוכות ירי הקטיושות והמרגמות הפך להיסטוריה, לא לוקחים בצה"ל סיכון. בחושך הופך המקום למאוים הרבה יותר. לוחמים מספרים כבר שנים על לחישות שנשמעות ליד המוצב בלילות, וגם צה"ל לא יושב בשקט. 

"העובדה שאין כאן גדר מייצרת תחושה שונה של מתח מבצעי", אומר מרציאנו, "הם יכולים להיות בכל מקום, וגם אנחנו. ברור שיש גם סיכון אבל גם יתרונות אדירים. אנחנו לא עוברים כאן מאפס למאה, כי אנחנו כמו כלי רכב שדלוק כל הזמן, על שמונים באופן קבוע. אנחנו פועלים בכל נקודה על הקו הכחול, מממשים את הריבונות של מדינת ישראל עד הקצה. 

"לגדר יש חסרונות. יש בה משהו מנוון. היא נותנת תחושת ביטחון, אבל ביום שמשהו מתהפך הרבה יותר קשה להפוך את העסק, לעבור משגרה למלחמה. ודווקא כאן העובדה שאין גדר מרסנת את האויב כי הוא לא יודע איפה נכה.

"זה אחד המקומות היחידים שבהם תפעל כמו שתעשה זאת במלחמה. אני מג"ד חי"ר ויש לי כמעט פלוגת שריון, פלוגת תותחנים, כיתת הנדסה, תצפיתנים ויכולות נוספים. כשאני שולח כוח לעיקול החטיפה או כל מקום אחר הארטילריה מכוונת, הטנקים בעמדות, כוח הנדסה בכוננות ועוד. לא משנה מה יקרה - האויב צריך לפגוש פה אגרוף פלדה, הוא צריך לפגוש פה את המוות".

המרחק הקטן ביניכם לבין הכפר הלבנוני הוא גם סיכון. טיל נ"ט יכול לצאת מאחד הבתים היישר למוצב. 

"המרחק בינינו לכפר הוא כלום, שני קילומטרים, אבל ההגנה לא מתבססת על התרחקות מטווח הירי של האויב כי זה לא ייגמר. הוכח כבר בעבר ששום כמות של ביצורים לא מרתיעה את האויב. מה שמרתיע אותו זה אם יש מולו כוח נחוש שלא מפחד להתעמת איתו. רוח הלחימה היא זו שמנצחת. כמובן יש גם קטלניות ומודיעין, אבל במזרח התיכון צריך להסתכל לאויב בלבן של העיניים".

"לבנון הציבה סטנדרטים"

הדור שידע את לבנון נפרד לאט־לאט מצה"ל. מרציאנו (33) התגייס ב־2004, ארבע שנים אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון. בעוד זמן קצר גם מפקדי החטיבות ישמעו על לבנון רק מהסיפורים. 

כשניר ומרציאנו נפגשים הקליק ביניהם מיידי, כפי שהייתם מצפים משני מג"דים של גולני. גם הגדוד והגזרה הזהים עושים את שלהם והם ממלאים פערים. ניר מצביע על גבעה שולטת מעל מטולה ויישובי האזור: "היו צריכים להשאיר את המקום הזה בידי ישראל". מרציאנו מסכים: "הוא עושה לנו בעיות גם היום. הם שולטים עלינו וזו אכן יכולה להיות בעיה". 

"הר דב היתה החצר האחורית שלנו, והפכה פתאום לחזית. זו היתה סיטואציה בעייתית", נזכר ניר. "פתאום אותם מחבלי חיזבאללה שראינו בקושי במשקפות הלכו לידנו בצורה גלויה. במשך שנים חיפשנו אותם במארבים ופתאום הם ליד הגדר ואתה לא יכול לירות בהם. אני זוכר מפגש שלי עם מחבלים מהכוח המיוחד, שני חמושים שהיו בכפר עג'ר. הם עמדו מולי, אחד עם מצלמת וידאו והשני עם מחבת, באופן גלוי ובלי בעיה. זו היתה מציאות הזויה לגמרי". 

מלחמת לבנון השנייה גרמה לשינוי דרמטי בכל הנוגע למחבלים על הגדרות, אולם בצה"ל מזהים עלייה ניכרת בתצפיתנים ובפעילות חיזבאללה סמוך לגבול. "בחודש האחרון חיזבאללה יותר משילשו את הניסיונות שלהם באזור", אומר מרציאנו. "אנחנו רואים אותם כל הזמן. מרגישים שהאויב יותר בדריכות מאז אירועי חיתוך הגדרות לפני כחודש. כאילו הם אומרים, 'עשינו משהו, בואו נראה מה קורה'. זה קצת כמו משחק הילדים עם הצפרדעים - אתה דופק להם על הראש במקום אחד וקופץ נוסף במקום אחר". 

ניר מציין כי בעיניו ההשפעה של רצועת הביטחון חיה ובועטת, למרות שהקצינים ששירתו בה כבר אינם בצבא. "אלו שנים שעיצבו דורות שלמים של מפקדים ונתנו לנו יכולת להתפתח בהרבה נושאים טקטיים ומיקרו־טקטיים. עם זאת, ברובד האסטרטגי נותרנו בנכות מסוימת, וזה משהו שצריך ללמוד ולבסס". 

וכיצד הדור הצעיר רואה את תקופת רצועת הביטחון? 

"אני לוקח את אומץ הלב של הפיקוד הזוטר - המ"כ, הלוחם", אומר מרציאנו. "אתה מסתכל לתוך הסבך כאן בהר דב ומבין שבלבנון יש צורך להגיע למרחק של שלושה מטרים ממחבל כדי לפגוע בו בקרב פנים אל פנים. בנוסף, אני לוקח הלאה את הרמה המבצעית. כשאני מנתח את מה שהתרחש שם, אני מבין שכדי להצליח בפעילות המבצעית בלבנון היה צורך בסטנדרט מאוד גבוה, שתהיה לך סכין מאוד מושחזת ביד. יש לנו גאווה על כך שאנחנו אלו שממשיכים את הדרך של רצועת הביטחון".

בימים אלו מתנהל דיון האם להעניק אות ללוחמים ששירתו ברצועת הביטחון. ניר, לעומת אחרים, מתנגד לכך מכיוון שהמשמעות היא הגדרת תקופה זו כמלחמה. "צריך לציין את התקופה הזו בשם, אבל מלחמות צריכות להישאר במקום שלהן, עם ההגדרה המאוד מוגדרת שלהן", הוא אומר, "איבדתי חברים, פקודים, אבל זו לא מלחמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו