"לביידן לא אכפת אם הסכם הגרעין יהיה גרוע, העיקר שיוכל לשווק אותו כצעד היסטורי"

אין לדעת מה היה קורה אילו באחד מימי הסמסטר הרגילים בשלהי שנת 2000, בן שפירו, אז נער יהודי בן 16 שהחל זה עתה את לימודיו באוניברסיטת UCLA, לא היה נתקל בעוברו בקמפוס בגיליון של עיתון האוניברסיטה. אף שגדל בבית בעל מודעות פוליטית שמרנית, הוא בכלל התכוון להקדיש את עצמו ללימודי מוזיקה ומדעי גנטיקה, אבל מאמר המערכת בעיתון שצד את עינו שינה את הכל.

"המאמר הזה השווה את אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל דאז, לאדולף אייכמן", נזכר שפירו (38), וקצב דיבורו המהיר והמרוגש ממילא הופך למהיר ואמוציונלי עוד יותר, כפי שיקרה בכל פעם שנושאי השיחה ייגעו במדינה היהודית. שפירו הצעיר התייצב במערכת העיתון ותבע לכתוב טור תגובה. טור אחד התגלגל לטור קבוע, שזכה במהרה לתהודה כה גדולה עד שעיתונים ברחבי אמריקה כולה ביקשו לפרסם את מאמריו. בכך הפך שפירו לצעיר ביותר מבין כותבי הטורים העיתונאיים בתפוצה ארצית בתולדות ארה"ב, וזאת היתה רק ההתחלה.

מאז ימי האוניברסיטה שפירו הספיק לא מעט ועבר כברת דרך ארוכה בתקשורת פוליטית. אחרי שחיבר 11 ספרים (שניים מתוכם לפני הגיעו לגיל 21) ועבד כפרשן באתר המשפיע "חדשות ברייטברט", בשנת 2015 ייסד את האתר הפופולרי "The Daily Wire", שבו הוא משמש עורך ראשי. סגנונו הבלתי מתנצל הקים לו אויבים רבים, במיוחד מקרב יריביו האידיאולוגיים בשמאל, אך גם הם יסכימו ששפירו הוא אחד הקולות האינטלקטואליים המובילים במחנה השמרני ובארה"ב כולה. הוא בתגובה מבטיח לא להרפות ולהמשיך לזעוק את האמת, למרות המאמצים להשתיק אותו ואת השותפים לעמדותיו.

תגובת הנגד בדרך

הידע של שפירו בעניין הזה רחוק מלהיות תיאורטי. הרצאותיו בקמפוסים אמריקניים נתקלו בניסיונות לשבש אותן באמצעים אלימים ולפגוע בו ובסטודנטים שאזרו אומץ להשתתף בהן. כפי שקורה לא אחת, הפעלת האלימות על ידי פעילי השמאל השתלמה בהתחלה - ראשי כמה מהאוניברסיטאות העדיפו להיכנע לה מחשש למהומות, אך שפירו לא נרתע מהאיומים ודרש לממש את זכותו לדבר בפני סטודנטים. במאבק ההוא ידו היתה על העליונה (בשל אמצעי האבטחה חלק מהופעותיו ברחבי ארה"ב דמו יותר למבצע צבאי), אולם גם הוא מודה שברבות השנים האקלים בקמפוסים הסלים.

"בספרי הראשון, שראה אור לפני קרוב ל־20 שנה, הזהרתי מפני האידיאולוגיה הרעילה של השמאל שהשתלטה על האוניברסיטאות", מספר שפירו בשיחה עם "ישראל השבוע". "אז שאלו אותי כולם מדוע אני כה מוטרד, הרי הסטודנטים יסיימו ללמוד, יעזבו את הקמפוסים ובמפגש עם העולם האמיתי יזנחו את השטויות שבהן שטפו להם את המוח. אבל קרה בדיוק מה שחזיתי: הם עזבו את הקמפוסים ועיצבו מחדש את כל המוסדות החשובים כך שישקפו את השקפת העולם המעוותת שלהם. דעות קיצוניות ביותר שמפניהן התרעתי בשנת 2003, והיו באותה עת נחלת השוליים, הפכו למיינסטרים של השמאל בשנת 2022, וזה מסוכן מאוד. היחס לישראל משקף זאת. אז הרגיעו אותי שהרוח האנטי־ישראלית בקמפוסים אינה חשובה, כי ישראל אהודה בארה"ב. אז הנה החדשות: עכשיו ישראל כבר לא ממש אהודה בשמאל האמריקני".

יש סיכוי שאחרי ההקצנה לשמאל תהיה חזרה למרכז ולימין, כמו בתנועת המטוטלת?
"השמאל אכן הקצין יותר מדי, וכל תזוזה לקיצון מקימה איתה מתנגדים. כך למשל, אמריקנים רבים נרתעו מהמהומות בערי ארה"ב ב־2020. גל האלימות הזה הושתק על ידי התקשורת, שהציגה את המשטרה האמריקנית כנגועה בגזענות מערכתית. אחרים מאוד לא מרוצים ממה שמלמדים את ילדיהם בבתי הספר, החל מרעיונות בתחום היחסים הבין־גזעיים ועד לכך שאין בנים ובנות, בן יכול להיות בת ובת יכולה להיות בן. להקצנה המטורפת הזאת תהיה תגובת נגד. אך אין תקווה שהשמאל יתמתן מרצונו. הם ממשיכים להידרדר אל תהומות הקיצוניות וגוררים עימם את החברה כולה".

אחרי הקריאה בספרו המרתק של שפירו "בצד הנכון של ההיסטוריה" (הוצ' מטר, מאנגלית: דרורה בלישה), אשר ראה אור בעברית לאחרונה, ברור לגמרי מדוע אין לו אוהדים רבים באמצעי תקשורת שמשתייכים למחנה המנסה להשתיק אותו. שפירו שוחט את אחת הפרות הקדושות של חסידי התקינות הפוליטית ולא מתבייש לטעון שהציביליזציה המערבית, זאת שקמה על בסיס התרבות היהודית־נוצרית, היא הציביליזציה הגדולה בתולדות האנושות. לצד זאת, הוא מזהיר שהיסוד המכונן שלה - שילוב הערכים בין ירושלים ואתונה, בין התפיסה שהאלוהים ברא את האדם בצלמו והרעיון שבני אדם מסוגלים לחקור את העולם שנברא על ידי האלוהים - אינו מוצק כפי שהיה, ומצביע על הסכנות האורבות למערב.

רוח חדשה למיינסטרים

בניגוד לתוויות שניסו להדביק לו, שפירו אינו סנגור עיוור של המחנה הפוליטי שלו. הוא לא חושש להביע את האמת הכואבת גם על המפלגה הרפובליקנית ועל נציגיה. מתברר שהציבור האמריקני אוהב את הגישה האמיצה ומבטא את אהבתו במספרים. מהדורות "The Daily Wire" נהנות מצפייה של מיליונים ("זוהי חברת המדיה השמרנית השנייה אחרי פוקס ניוז", מתגאה שפירו), והפודקאסט שלו דורג במקום התשיעי ברשימת הפודקאסטים הנשמעים ביותר של אפל.

לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2016 שפירו הודיע שלא יצביע לאיש מן המועמדים שעמדו לבחירה, הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. בהמשך לא היסס להודות שטעה ביחסו לטראמפ, לפחות בשאלות של מדיניות. את היחס האמביוולנטי כלפי הנשיא הקודם הוא לא מסתיר גם כעת.

מחד, הוא משבח את ההישגים הייחודיים שלו ("בתחומי פנים טראמפ ניהל מדיניות שמרנית רגילה, בדומה לזו של רייגן או בוש הבן, אבל הוא הצליח לחולל שינוי בצורת החשיבה על מדיניות חוץ, ובמיוחד על המזרח התיכון") ואת כישוריו הפוליטיים ("הוא הפך את המפלגה הרפובליקנית להרבה יותר תקיפה כלפי השמאל ותקשורת המיינסטרים והכניס בה רוח חדשה, וזה מצוין"). מאידך הוא מצביע על אופיו הבעייתי של טראמפ, המרחיק מן הרפובליקנים מיליוני מצביעים, ועל הנזק שעלול להיגרם למחנה הרפובליקני.

"טראמפ הפסיד את הבחירות לביידן, לא היתה שום תרמית אלקטורלית", קובע שפירו. "הוא מעורר התנגדות בהיקף גדול, והרבה מועמדים רפובליקנים טובים אינם גוררים התנגדות כזו. אנשים תוהים 'כיצד 83 מיליון אמריקנים הצביעו לג'ו ביידן, לא בטוח שג'ו ביידן בכלל חי'. אבל העניין הוא ש־83 מיליון אמריקנים לא הצביעו לביידן, הם הצביעו נגד טראמפ. על המפלגה הרפובליקנית להציב מועמד אחר. מי יכול להיות מועמד טוב יותר? יש הרבה רפובליקנים מצוינים שיכולים לזכות בבחירות לנשיאות: מושל פלורידה רון דה־סנטיס, הסנאטורים טום קוטון וטים סקוט, מושלת דרום דקוטה כריסטי נואם או ניקי היילי".

שפירו מוסיף בהלצה שטראמפ דווקא מרוויח מהרחקתו הכפויה מרשתות חברתיות: במקום שהוא ימאיס את עצמו בעיני מצביעים פוטנציאליים בציוצים שלוחי רסן, ביידן ממאיס את עצמו בעיני מצביעים באמצעות מדיניות כושלת. אבל לדעתו השתיקה המאולצת לא תפתור את בעיית הבחירות הבאות, ועצם ההתמודדות של טראמפ בפריימריז עלולה לסכל מועמדויות טובות יותר. "האם טראמפ ירוץ שוב ב־2024? נראה שכן. אין לו כל כך מה לעשות, הוא משועמם. והבעיה היא שמועמדים רפובליקנים ראויים עלולים להירתע מפניו, כי הוא עלול להקדיש את כל כולו בפריימריז, ואחרי הפריימריז, לתקיפת היריבים מבית. אין לו גבולות. טראמפ דומה לפטיש שמחפש היכן להנחית את המכה: אם הוא מכה במסמר - זה מצוין, אם הוא מכה ביד המחזיקה את המסר - זה רחוק מלהיות מצוין".

"לאיראן לא אכפת"

עד שתבוא עת הבחירות לנשיאות, שפירו תולה תקוות גדולות בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר 2022. להערכתו, הרפובליקנים ישתלטו על בית הנבחרים ואולי אפילו על הסנאט. כשהנשיא ביידן יהיה כבול על ידי פרלמנט לעומתי, צעדיו השגויים - כמו הדהירה להסכם הגרעין המסוכן עם איראן - ייבלמו, אלא אם הוא יזרז את החתימה בכל מחיר.

"לא סביר שמשהו יעצור את ביידן מלחתום על הסכם עם איראן בעתיד הקרוב", מדגיש שפירו. "הוא ואנשי אובאמה שלצידו הציבו בעדיפות ראשונה לחתום על פיסת נייר כלשהי, לא אכפת להם מה כתוב בה, העיקר ששמו של ביידן ושם הנציג האיראני יופיע בה, כדי להעמיד פנים שהוא עשה משהו היסטורי בתחום מדיניות החוץ. את ביידן לא מעניין אם המעשה הוא איום או הגון, כל עוד הוא יכול לשווק אותו כהיסטורי. ביידן לא עשה דבר חיובי אחד במדיניות חוץ במהלך כל הקריירה שלו, וההסכם העלוב שעליו הוא יחתום לא ישנה דבר בשטח אלא רק יאותת לאיראן שניתן להתקדם אל הגרעין".

אבל ההסכם יוביל להסרה של הסנקציות ולהזרמת הכסף לחשבונות הבנק המרוקנים של איראן.
"זה נכון, אך אני סבור שגם עד כה הסנקציות לא היו המרכיב הדומיננטי בבלימת איראן. ברור לכל בר דעת שלמנהיגי איראן לא אכפת מהמצוקות הכלכליות של בני ארצם, והמחאות ברחובות ערי איראן הן ההוכחה הטובה לכך. הפעילות החשאית של ישראל היא זאת שבאמת עצרה את התקדמות האיראנים לנשק גרעיני. ישראל תצטרך לנקוט את האמצעים העומדים לרשותה כדי לערער את תוכנית הגרעין של האייתוללות".

שפירו רגיל להפנות הרבה מחיצי הביקורת שלו לעבר יהודי ארה"ב, או ליתר דיוק לאלה מהם שמכונים על ידיו JINO - כלומר "Jews in name only", "יהודים רק בשם".

במציאות האמריקנית מדובר בעיקר ביהודים רפורמים ומתבוללים, שחלקם מתביישים לעמוד לצידה של ישראל או אף נהנים להימנות עם מקהלת המגנים אותה. שלא במפתיע יש לו תחזית נחרצת על העתיד של הקהילה היהודית הגדולה מבין התפוצות היהודיות בעוד דור או שניים: "תוצאות הסקרים מצביעות בבירור על הכיוון שבו צועדת יהדות ארה"ב. על פי המחקר של 'פיו', 5 אחוזים מהיהודים מעל גיל 65 מגדירים את עצמם כיהודים אורתודוקסיים, ואילו בין היהודים מתחת לגיל 30 שיעור האורתודוקסים מטפס ל־30 אחוזים.

"זה מאוד הגיוני, משום שבדור המבוגרים היתה הדומיננטיות של הרפורמים, ילדיהם נישאו בנישואי תערובת וצאצאיהם נטשו את היהדות או במקרה הטוב ממשיכים להיות יהודים רק בשם. שיעור האורתודוקסים בקרב יהודי ארה"ב ימשיך לעלות. רק מי שישמרו על הנאמנות למסורת, יתחתנו עם יהודים ויקימו צאצאים יהודים - יישארו יהודים. זה לא חידוש גדול, כך זה היה לאורך כל דורות הגלות.

"במקביל, תהיה נדידה גדולה מן 'האזורים הכחולים', המזוהים עם הדמוקרטים, ל'אזורים האדומים' בעלי רוב רפובליקני. רואים זאת כבר עכשיו: המדינה בעלת הגידול המשמעותי ביותר של האוכלוסייה היהודית מבין כלל מדינות ארה"ב היא פלורידה, ולא במקרה. פלורידה תומכת ברפובליקנים, ידידותית ליהודים ותומכת מאוד בישראל, מתעקשת על מס מדינתי בשיעור אפס. אז למה ליהודים לחיות במדינות לא ידידותיות, כמו ניו יורק וניו ג'רזי, שבהן האנטישמיות גבוהה למדי?

"נוסף על כך, ככל שיותר מיהודי ארה"ב ישתייכו לזרם האורתודוקסי, אנו צפויים לראות את התגברות העלייה מארה"ב, וגם זו התפתחות טבעית ומבורכת. עם זאת, בל נשכח שהיקפי העלייה לאורך ההיסטוריה תמיד היו קשורים במצב היהודים בארץ מוצאם. אם, לא עלינו, מצב הדברים בארה"ב יורע - כמות העולים משם תגדל".

"לקצץ במדיניות הרווחה"

בתור מי שמתייצב תמיד לימינה של ישראל בזירה הפומבית, שפירו מלא הערצה למפעל הציוני ובטוח בעתידו המזהיר. "כדי שמדינה תפרח היא זקוקה להיסטוריה, פילוסופיה ותרבות משותפות, והיסודות האלה קיימים בישראל", הוא אומר בהתלהבות. "בעיניי, התקווה הגדולה של ישראל, המהלך הגדול ביותר (ואולי הקשה ביותר) שעליה לעשות - לצד פיתוח יכולותיה הצבאיות שמאפשרות לה להגן על עצמה, וכריתת בריתות עם מדינות שמודאגות כמוה מן האיום האיראני - הוא להתחיל לקצץ במדיניות הרווחה ולשחרר את הכלכלה, כדי שזו תצמח כפי שהיא צריכה לצמוח. לישראל פוטנציאל חברתי ואינטלקטואלי בשיעור שלא ייאמן, והיא יכולה להיות מעצמה כלכלית גלובלית. אם היא תשתחרר מכבלי ההגבלות, ישראל תהיה בין חמש המדינות המובילות בעולם".

אם משהו עלול לסכל את הזינוק של ישראל קדימה, משוכנע שפירו, הרי זו החזרה האפשרית על השגיאות מהעבר, כמו הנסיגות והוויתורים: "אפילו אם מתעלמים מכל מעורבות רגשית, מנקודת ראות פוליטית גרידא, תהליך אוסלו היה הדבר המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת. אין מעשה אווילי יותר מאשר לקחת ארגון טרור ולהציג אותו כפרטנר לשלום, ועוד להעביר לשליטתו שטח.
"הניסיון להפוך את ערפאת ל'עושה שלום' היה אידיוטי לחלוטין. ישראל צריכה להפסיק לשתף פעולה עם השיח השקרי של 'פתרון שתי מדינות', ואין לה שום סיבה לפגוע בזכותם של אזרחיה לחיות באזורים שהיו תמיד מולדת של העם היהודי רק משום שבצד השני ניצבים מולה ארגוני טרור שטוענים לריבונות באדמה, שמעולם לא היתה תחת ריבונות שלהם. הנושא הפלשתיני תמיד היה אמצעי לנגח את ישראל, ולאמיתו של דבר לאף אחד בעולם לא אכפת ממנו - לאיחוד האמירויות לא אכפת, למרוקו לא אכפת. במקום זאת תאמרו בקול רם את האמת: נתנו להם את כל האפשרויות, ניסינו שוב ושוב, אבל הם פשוט לא מעוניינים בשלום".

כיצד על ישראל להתמודד עם הרחבת השיח נגדה בתקשורת העולמית?
"ישראל מקדישה יותר מדי תשומת לב לאמצעי תקשורת שכך או כך לא יהיו אוהדים כלפיה, כמו 'ניו יורק טיימס' וסי.אן.אן. אלה אמצעי תקשורת שמנסים לערער על קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ואין הרבה תוחלת בחיזור אחריהם. נכון שצריך לדבר גם איתם, אבל בלי להשלות את עצמכם לגבי כוונותיהם.

"אבל החדשות הטובות הן שקמו מערכות שלמות של תקשורת חלופית, אשר אוהדות את ישראל. כדאי שתעמדו עם אלה שאוהבים אתכם, ולא עם אלה ששונאים אתכם. אני בטוח שישראל תשקיע עשרות מיליונים כדי להילחם מעל דפי 'ניו יורק טיימס' בדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל המכנה אותה מדינת אפרטהייד. שיהיה לכם בהצלחה. זאת אסטרטגיה מוטעית, ובחירה שגויה של קהל יעד. ההאשמות השקריות כלפי ישראל מצד אמנסטי מעניינות את השמאל, אך לא מעניינות כהוא זה את הימין שאוהד אתכם ואת רוב האמריקנים".

הקו ההסברתי של ישראל צריך להיות תקיף יותר?
"כל הגישה של ישראל כלפי ההסברה שגויה מן היסוד. היא מצטדקת בניסיון להדגיש את הצדדים החיוביים שלה, למשל כמה היא ליברלית, כמה דואגת לזכויות אדם וכמה יפים בה החופים, כאילו בעולם יש מחסור בחופים. עם כל הכבוד לתל אביב ולחופים שלה, אם רק בחופים עסקינן, הרי היא עיר חוף סוג ג' באמות מידה עולמיות, כי בארה"ב, באירופה ובכל מקום אחר יש עוד מאות ערי חוף מרהיבות. לא החופים הם הייחוד של ישראל, ולא בשביל החופים יבואו אליה, אלא בגלל שהיא ארץ הקודש, בגלל ירושלים וההיסטוריה הייחודית שלה, וכדי להתהלך במקום שבו דוד המלך חי.

"שימו לב שהפלשתינים לא טורחים למצוא משהו חיובי אצלם, כי אין אצלם דבר חיובי, הם רק דוחפים את הרעיון שישראל אינה לגיטימית ולא צריכה להתקיים. ישראל בתגובה מודיעה שהיא רוצה לעשות שלום וויתורים עם אלה שרוצים להשמידה, ומוסיפה שיש לה חופים יפים. למי אתם חושבים שיאמינו? במקום זאת, דבר ראשון שצריך לעשות, כמו בכל מאבק פוליטי, הוא לאפיין ולתקוף את האויב שלך, ובמקרה של ישראל היא אפילו לא צריכה להתאמץ, כי האויב שלה הוא אוסף של מבצעי ג'נוסייד חולניים".