בגיל 17 נאלץ איל אדרעי (62) לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. זו היתה צפת של שנות ה־70, אביו היה קבלן בניין שעסקיו נכנסו לקשיים, התקופה בבית היתה פחות טובה והוא עזב את בית הספר ויצא לעבוד. את הלימודים הוא לא סיים.
"לא היינו משפחה קשת יום", הוא מספר בראיון שמתקיים באמצעות הזום. "הייתי מגדיר את זה כמשפחה מהמעמד הבינוני שחוותה תקופות טובות ופחות טובות. המצב בבית לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, תחושת המצוקה בהחלט היתה שם".
היום הוא איש עסקים אמיד ומצליח, שיחד עם אחיו הבכור רפי (64) ואחיו הקטן משה (54) מנהלים כמה חברות עסקיות באפריקה. דווקא מהמקום שבו צמח - הילד הזה, שחווה את כאב המחסור - הרגיש שהוא לא יכול לראות שהמדינה מפקירה בזמן הקורונה את התלמידים הכי חלשים.
"הקורונה פרצה בחודש מארס, כבר אז משרד החינוך התגאה בלמידה מרחוק. התחלנו לקבל עוד ועוד פניות והבנו שהמחסור במחשבים מטורף. כל המדינה עסוקה במחסור בביצים ואף אחד לא מתעסק בזה. זה יוצר תסכול מטורף אצל התלמידים, תחושה שמסתכלים עליהם מלמעלה. כנער היתה לי הרגשה שיש לי הזדמנות שווה להצליח. שאם אלמד, אשקיע, אתקדם, אוכל להגיע רחוק - היום הפערים פשוט לא מאפשרים את זה".
כבר שני עשורים שהוא נמצא בעשייה החברתית. לפני כשנתיים הקים את "אחינועם", עמותה אשר נושאת את שם אביו ופועלת לקידום נוער בפריפריה. אבל המחסור במחשבים שאמורים לשמש ללמידה מרחוק דרבן אותו לעמוד בחזית. "המדינה החליטה על למידה מרחוק? בסדר גמור. אבל מהגל הראשון ועד עכשיו היתה חצי שנה להיערך. איפה הייתם? שלחנו מכתבים, התרענו, הצענו פתרונות, אבל אין עם מי לדבר. תארו לכם תרחיש שבו עומד מנהל בית ספר מחוץ לשער בכל בוקר, ומונע מתלמיד שהוריו מובטלים להיכנס לבית הספר. הרי המדינה היתה בוערת, נכון? מהדורות חדשות היו נפתחות עם הסיפור הזה. רבותיי, תתעוררו, זה בדיוק מה שקורה כעת".
הכל התחיל בצפת
עוד נחזור אל הביקורת הקשה שיש לו על מערכת החינוך, אבל קודם קצת על האיש עצמו וסיפורו מעורר ההשראה. הוא נולד עשור אחרי קום המדינה, למשפחה שחיה במשך דורות בצפת. בגיל 17 אמנם נאלץ לעזוב את בית הספר והלך לעבוד, אך בשנת 1976 התגייס לצה"ל. מפגש מקרי עם יפי הבלורית והתואר שינה לו את התוכניות: "היה לי ברור שאני רוצה להיות שריונר כמו אבא שלי", הוא מספר. "כשהגעתי לבקו"ם היו שם חבר'ה עם ג'יפים שהיו נראים מאוד קרביים. בדיעבד התגלה שהם מסיירת צנחנים. החלטתי שאני חייב להגיע לשם, עברתי גיבוש, עשיתי מסלול לוחם ויצאתי לקצונה".
חלוקת מחשבים לילדים
אלא שתאונה בעת שירותו הצבאי שינתה את מסלול החיים שתכנן: "הייתי סגן מפקד הסיירת, ובמהלך אחת הנסיעות בג'יפ הסיור התהפך עלי מתקן כלשהו שחובר לג'יפ. עפתי מהרכב וחטפתי מכה רצינית בעמוד השדרה. עברתי תהליך ארוך, שלושה חודשים בטיפול נמרץ ועוד שנה של שיקום. זו היתה שנה מאוד מאתגרת שבסיומה יצאתי לעולם. החלטתי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון, אבל בגלל שהידיים שלי ספגו פגיעה והתקשו לתפקד - אמרו לי שלא אוכל לשרטט. הלכתי למכינה ולאחר מכן למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית".
במהלך התואר הראשון הכיר את אשתו גילת. לשניים שני ילדים, אורי (28) שבימים אלו מסיים לימודים בהצטיינות בארה"ב, והבת טליה (22) סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. "בתור מישהו שגדל בצפת ונאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר כדי לסייע לכלכלת המשפחה, היה לי ברור שאני רוצה להיות מסוגל לסייע לאנשים עם בעיות חברתיות ומצוקות כלכליות".
ואכן, יש לו בטן מלאה על הפערים במערכת החינוך הישראלית: "הפערים החברתיים אצלנו הולכים וגדלים. במבחנים בינלאומיים יש מרחק עצום בין תלמידים מבתים אמידים לכאלה מבתים עניים. אני גדלתי בצפת, והתחושה שלי היתה שיש הזדמנות שווה לכולם, ידעתי שאם אתאמץ ואעבוד קשה אגיע למשהו, אבל זה כבר לא קיים".
למה בעצם?
"כי ההשקעה במשאבים בפריפריה היא פחותה, הן באיכות הלימודים והן בנגישות שיש לתלמידים להשכלה גבוהה. סטודנטים מתקשים להגיע ללמוד במוסדות איכותיים, גם בגלל פערים בציונים וגם בגלל יכולת השתכרות ומרחק בין הפריפריה למרכז, משהו כאן מעוות במערכת".
עד הסיפור של הלמידה מרחוק לא שמעתי את השם שלך. נראה שהסוגיה הזאת גרמה לך לצאת החוצה.
"אנחנו פועלים הרבה מאוד שנים, הקמנו מועדוני נוער בצפת ואימצנו אותם, גם פרויקטים בקרב נערים בני הקהילה האתיופית. כשהגיעה הקורונה פשוט נדהמתי. לא שמעתי מילה על אותם 200 אלף בתי אב שאין להם מחשב, אנחנו מתחילים לקבל עוד ועוד פניות למחשבים ומתחילים להבין שהכמויות של התלמידים שאין להם מחשב מטורפות. ומשרד החינוך יוצא בקמפיין ופרסומות שרואים ילדים עם איי־פד, אחד עם מחשב, כולם לומדים מרחוק. אנחנו מתחילים ליצור קשר עם הרשויות המקומיות ומתברר שאף אחד לא עסוק בזה. מבחינתי, זו הפרה של כל חוזה בין האזרח למדינה".
יהיו לכך השלכות.
"קודם כל השלכות של פערים לימודיים, אבל לא רק. מתבגרים מסתכלים למעלה ואומרים לעצמם, אני לא שייך, אני לא שווה. זה יוצר ניכור ותסכול כלפי המערכת והחברה. הילדים האלה מרגישים ששכחו אותם. בזמן שאנחנו חוגגים את הפיכתנו לסטארט־אפ ניישן בתוך איזו בועה, צומח כאן דור שלם שהמדינה גוזרת עליו חיים שלמים של רגשי נחיתות ומלחמת הישרדות. מה שהכי מקומם בסיפור הזה הוא שהפתרון הוא פשוט".
לא אם תשאל את משרד החינוך. אמרו שיזמינו כ־150 אלף מחשבים, רק חצי יגיעו עד ינואר והשאר בהמשך.
"מה זה בשביל מדינה לחלק 200 אלף מחשבים? מצאנו את עצמנו רוכשים מכספנו מחשבים. אבל הבנתי שזו טיפה בים. זה ממש צחוק הגורל, פנו אלינו גם חברי כנסת וביקשו לסייע במחשבים למשפחות נזקקות. זה לא עניין כלכלי, זו צורת חשיבה, המדינה כמדינה הלכה לאיבוד. בינתיים שר החינוך התחלף, וכשכבר החליטו לחלק מחשבים, מגיע 1 בספטמבר ולא קורה כלום. אנחנו יודעים שגם בינואר לא יהיו חלק מהמחשבים. אני לא מבין איפה שר החינוך ומנכ"ל משרד החינוך. העמותות, הממשלה והרשויות המקומיות יודעות לעשות חלק מהעבודה, אבל מישהו אחד צריך לקחת את הדבר הזה ולנהל אותו, וזה לא מסובך".
