עם כל הכבוד לתקציב, נתניהו יודע שחיסון הקורונה צריך להנחות אותו בהעדפת תאריך הבחירות

מאז הודיעו רשתות התקשורת האמריקניות כי ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארה"ב, עברה המערכת הפוליטית בישראל ביידניזציה. כולם פתאום מדברים בקול שקול ומתון, נגד ה"קיטוב והשנאה", ובואו נפסיק את התקופה שבה סנטנו איש ברעהו, בשעה שאנחנו רואים איך הטראמפ המקומי - הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו - מסתלק מחיינו.

יאיר לפיד זיהה את הטרנד המתפתח בחוגי השמאל, ונשא נאום שכולו פיוס וחמלה כלפי השר דודי אמסלם מעל במת הכנסת. "דודי", קרא לו לפיד בהתרגשות, "אני רוצה לשאול אותך שאלה. שבוע אחרי שבוע אתה עומד פה מעל הבמה, קורא לאנשים 'מניאק' ו'שקרן', למה? למה זה טוב?" לא חשוב שדקה אחרי זה כינה אותו עבריין, העיקר שהטון הרך נשמע. 

לא רק לפיד, גם נפתלי בנט. "בהנהגה שלנו", אמר בפאתוס, "כולם ירגישו חלק. כולם. גם איש שמאל ירגיש חלק, כי יש דיאלוג ונכבד ונחבר. אף אחד לא ירגיש שהוא לא שווה. בלי דה־לגיטימציה ובלי לכנות חלק מהעם עוכרי ישראל". 

חיצי השניים מכוונים כלפי נתניהו, שבעיני רבים בשמאל הוא לא פחות מתאומו הסיאמי של טראמפ. האמת היא שנתניהו זיהה עוד לפני שניהם את המגמה. עוד לפני הבחירות באמריקה הבין שהבון־טון העולמי הבא יהיה הרגעת הרוחות ושיח ממתן. לכן הפסיק כמעט לחלוטין את המתקפות על חברי האופוזיציה, על כחול לבן שמוצצים לו את הדם מתוך הממשלה, ונגד מערכת אכיפת החוק - למרות ההזדמנויות הרבות שנקרו בדרכו לאחרונה לעשות זאת. רק נגד בנט הוא עוד מתקשה להתאפק, אבל ייתכן שבהמשך גם זה יבוא. 

ההכרזה על ביידן כנשיא הבא אכזבה את נתניהו שרצה את טראמפ, אבל בשיקול הפוליטי הקר עדיף לו עם ניצחונו של ביידן. הוא לא המתין הרבה כדי להבהיר כבר עכשיו מהו הקו החדש מול הממשל, ובעיקר מול הציבור הישראלי: עמידה נוקשה ואיתנה על האינטרסים של מדינת ישראל. המסר שיבקש ראש הממשלה להעביר הוא שבעמידה מול ממשל עוין, או חצי עוין, אין לו מתחרים. על מי תסמכו כשיתחילו לחצי הממשל החדש להעביר שטחים לערבים, ישאל נתניהו. על בני גנץ האנמי? על נפתלי בנט חסר הניסיון? או על מישהו מהשמאל שייכנע מייד?

נתניהו יודע שהרוח במפרשיהם של אנשי השמאל המעודדים מהכרזת התקשורת האמריקנית על ניצחונו של ביידן לא תארך זמן רב ולא תתפשט יתר על המידה. הוא גם לא רואה את עצמו דומה לטראמפ, כמו שמנסים להציג אותו. לא בסגנון. גם לא במהות. טראמפ זלזל בקורונה מהרגע הראשון. בגל הראשון סירב בכלל לעטות מסיכה. נתניהו בדיוק להפך. עוד בפורים, כשאף אחד פה לא הבין מה זו הקורונה הזאת, הוא ביקש מהאזרחים להפסיק ללחוץ ידיים. 

המרוץ לתמיסה

אם צריך לתת דירוג לעדיפויותיו של נתניהו, נראה כי העדיפות הראשונה שלו היא לצאת לבחירות ב־31 במארס, המועד האחרון להגשת תקציב 2021. אחרי תחילת העדויות במשפטו, קרוב יותר למועד קבלת החיסון לקורונה. אבל בשביל לקבל את תחנת היציאה במועד זה עליו לקפל את גנץ. לא בטוח שזה אפשרי. חבריו של יו"ר כחול לבן, בעיקר אבי ניסנקורן, דורשים ממנו לממש את איומו ללכת לבחירות אם לא יעבור תקציב לשנת 2021 עד לחודש הבא. 

פתאום כולם מנומסים. לפיד ובנט // צילום: מירים צחי

אם גנץ לא ייכנע ולא יאפשר לנתניהו להעביר את תקציב 2020 בלבד או חוק נוסף לדחיית המועד, הכנסת תתפזר ב־23 בדצמבר. זה תאריך פחות נוח לראש הממשלה. זה קרוב מדי. המשפט יתחיל בינואר. בשבועות הראשונים יעלו בזה אחר זה עדי התביעה במשפטו. עדותם תמלא את הכותרות הראשיות ותשתלט על סדר היום לחלוטין. גם הקורונה עוד תכה פה והחיסון יהיה רחוק. 

אבל גם מועד זה עדיף לנתניהו מאשר תרחיש האימים שבו הוא מגיע לחודש נובמבר, עוד שנה בדיוק מהיום, ללא תחנות יציאה, וייאלץ למסור את ראשות הממשלה בלית ברירה לבני גנץ.

בימים האחרונים נתניהו אומר למקורביו כי מסירת השלטון לידי בני גנץ תהיה לא פחות מהפקרות. גנץ מבחינתו לא בשל ולא ראוי להיות ראש ממשלה בעת הזאת. נתניהו זועם על התנהלותם של בכירי כחול לבן מהיום הראשון לכינונה של הממשלה.

ההתייצבות הבלתי מסויגת שלהם בעד המפגינים. התמיכה העוקצנית במערכות אכיפת החוק. הביקורת הגלויה שלהם נגד הממשלה וראש הממשלה, כולל בתקשורת. וגם ההפרות החוזרות ונשנות של ההסכמים הקואליציוניים: הצעות חוק אופוזיציוניות שזוכות לתמיכתם, ובעיקר דהירתו של שר המשפטים למנות פרקליט מדינה בניגוד לסיכום. נתניהו יודע שיואשם בהקדמת הבחירות, ולכן העדויות המרשיעות של הפרות ההסכמים כבר הולכות ונערמות על ידי אנשיו, ויישלפו בעת הצורך. 

בדבר אחד דומה נתניהו לטראמפ בהקשר של סיפור הקורונה. שניהם שמו מבטחם בחיסון. עבור טראמפ היה זה הימור שגוי.

החיסון הושג, אבל שבוע אחרי הבחירות. נתניהו לא מתכוון לחזור על אותה טעות. הוא מבין שתחנת היציאה של ישראל מהקורונה עוברת דרך החיסון ולא שום דבר אחר, אבל הזמן הרב שעבר ועוד צפוי לעבור עד שתושג הזריקה הגואלת, מקלפת ממנו את שאריות התמיכה הציבורית שלה הוא זוכה. הוא לא רוצה לחזור על הטעות של טראמפ ולצאת לבחירות מוקדם מדי כשהחיסון עוד לא נראה באופק. 

עם חברת מודרנה כבר חתם רה"מ על הסכם מזמן, והשבוע שוחח עם מנכ"ל פייזר. כל הקודם זוכה. מי שיצליח להביא את התמיסות ראשון לישראל, יזכה במאות מיליוני השקלים שתעביר תמורתם. הבחירות יתקיימו ככל הנראה בכל מקרה לפני שראשון המתחסנים בארץ יזכה להפשיל את שרוולו בפני האח עם המחט המיוחלת, אבל גם אם יהיה תאריך ודאי, תהיה זו הצלחה שנתניהו יוכל לנופף בה. 

גם בני גנץ בדילמה. הפלג המיליטנטי בסיעתו נושף בעורפו ולא נותן לו מנוח. מבחינתו היה אפשר לדחות עוד קצת את אישור התקציב, ואין סיבה לחתוך כבר בדצמבר. הפשרה דיברה על 23 בחודש, אבל אין מדובר בתאריך קדוש. אפשר להעביר תקציב גם בינואר ואפילו בפברואר. 

גנץ יודע שנתניהו לא מתכוון לתת לו את הרוטציה, אבל היה זה אותו נתניהו שלא רצה למנות אותו לרמטכ"ל. מזלו הטוב של גנץ הפך לנכס הגדול ביותר שלו. כך עלה בסולם הדרגות בצה"ל פעם אחר פעם, ואין שום סיבה שלא יהפוך אותו לתוכנית עבודה. אם נגזר עליו לרדת מהבמה הפוליטית לתמיד, זה יקרה בכל מקרה. אבל אם אפשר למשוך קצת זמן ולראות אולי יהיו התפתחויות שבסופו של דבר יקרבו אותו ללשכת ראש הממשלה, אז למה לא בעצם.

הרי גם משיאי העצות ולוחצי הלחצים בתוך מפלגתו לא רואים לנגד עיניהם את טובת המדינה או את טובתו כמנהיגם. הם הרי, הוא יודע, מעריכים אותו אולי עוד פחות מנתניהו. הדבר היחיד שעומד לנגד עיניהם הוא טובתם. 

גבי אשכנזי רוצה להנהיג את כחול לבן ביום שאחריו. אבי ניסנקורן עשוי למצוא את עצמו במקום אחר - תלוי מה ימליץ לו יועצו האסטרטגי רונן צור. וכך מוצא את עצמו גנץ לבדו. מתלבט ומתחבט. האם לקרב את קיצו במו ידיו, או לתת למזלו החריג הזדמנות לחלצו גם הפעם. 

מנדטים חמקמקים

מסקרי העומק שהגיעו לידיו של נפתלי בנט, הבין יו"ר הבית היהודי כי הציונות הדתית לבדה מעניקה לו בין שמונה לעשרה מנדטים אם הבחירות היו מתקיימות כעת. כל היתר מגיעים בעיקר ממאוכזבי כחול לבן. בנט יודע שלא אלה ולא אלה נמצאים בכיסו. ההסכם המתגבש עם בצלאל סמוטריץ' אמור להעניק לו רשת ביטחון ביחס למצביעי הציונות הדתית. הצדדים מעריכים כי למרות שטרם נחתם הסכם, ולמרות השרירים ההדדיים שהם חושפים זה כלפי זה, 99% שיהיה הסכם לריצה משותפת. 

בינתיים נשאר. גפני // צילום: מירים צחי

נותרו בערך עשרה מנדטים שחונים כעת אצל בנט, ואין לדעת לאורך כמה זמן יישארו ברשותו. מדובר במצביעי ימין־לייט או מרכז־שמאל שלא רוצים את נתניהו בלשכת ראש הממשלה או בכלל. בנט חייב לבדל את עצמו מראש הממשלה עבורם, אבל לא להתחייב שלא יישב איתו, עבור הקבוצה השנייה. ההכרזה על עצמו כמועמד לראשות ממשלה מאפשרת לו לדלג בין הטיפות. לעמעם מסרים. לא בטוח כמה אפשר לשרוד כך בזמן קמפיין של כמה חודשים, אבל בתור התחלה מדובר בנקודת פתיחה לא רעה. 

השותפים הטבעיים

השבוע החליט בנט לחזק את הקו הזה כאשר יצא במתקפה נגד "עסקני הציבור החרדי". ההתנתקות של בנט מנתניהו עוברת דרך ניתוק מהגוש. ולא שהוא התחיל. נתניהו היה זה שלא הכניס אותו לקואליציה. 

בעוד בנט מתנתק, נתניהו דווקא מתקרב. התקופה האחרונה היתה לא פשוטה לציבור החרדי ונבחריו. הלחץ גדול. התקשורת תוקפת אותם ללא רחם מאז התפרצות הקורונה, בכירי משרד הבריאות מתדרכים נגדם, וכל זה כאשר נציגיהם בכנסת יושבים בקואליציה. 

רק השבוע, כאשר התברר שכל הערים האדומות בישראל הן ערים ערביות וכך גם כל הערים הכתומות וכשאין אף יישוב חרדי שאינו ירוק, המשיכו בתקשורת לצלם הלוויה רבת־משתתפים ולפזר רמזים שהחרדים לא נבדקים או מזייפים תוצאות של בדיקות הקורונה (איך בדיוק?). לערבים מוותרים ואילו עליהם מקפידים. 

הלחץ גבר אחרי התפטרותו של ליצמן. חברי הכנסת של הסיעה החרדית האשכנזית התחילו להרגיש שנתניהו לא סופר אותם. הם לא נמצאים בישיבות ממשלה. אין להם פגישות עבודה או עדכון עם נתניהו, והנתק הלך וגדל. כך גם תחושת המרמור. ומשם הדרך לרמזים על פיצוץ היתה קצרה. 

נתניהו זיהה את הסכנה, והשבוע נפגש עם משה גפני וחבריו. אחרי הפגישה אמר גפני שמבחינתו חזר להיות חלק מהקואליציה "לעת עתה". 

החרדים לא רוצים בחירות. חוק הגיוס שוב מטריד אותם, וגם נושאים אחרים נוספים שלא פתורים. אבל אף אחד מהם לא ישבור את הכלים מול נתניהו אם ראש הממשלה יחליט להוביל לבחירות בקרוב. חוק הגיוס יידחה שוב על ידי בג"ץ בשל העובדה שהכנסת התפזרה, ושאר הדברים יידחו גם הם עד לכינונה של הכנסת הבאה. 

כל זה פשוט כי אין להם ברירה. אין צד שני. בני גנץ הוא לא הסוס הנכון להמר עליו. יאיר לפיד ועכשיו גם נפתלי בנט, שלא לדבר על אביגדור ליברמן, גם הם לא אופציה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו