הרב התבלבל. בשבוע שעבר התראיין הרב הראשי לישראל, דוד לאו, במוסף "שישבת" של "ישראל היום", והכריז כי לא הכנסת תקבע מיהו יהודי, ממש כפי שאין הכנסת רשאית להחליט כי אין צורך במלט כדי להקים בניין. אלא שהרב מבלבל בין מושגים שונים לחלוטין. הרבנות האורתודוקסית יכולה להחליט כי מבחינתה פלוני עומד בתנאים להגדרתו כיהודי, ואלמוני, אשר אינו עומד בתנאים אלה, אינו יהודי. המדינה יכולה להחמיר בתנאיה או להקל בהם, וכל זה משום שהמדינה היא זו המעניקה אזרחות לכל יהודי בעולם העולה לישראל, לצד הטבות שונות.
ההגדרה של הרבנות הראשית רלוונטית רק למי שמקבל את הכרעתה. באמצעות חוק השבות, נכנסים ארצה וזוכים באזרחות מי שנולדו כיהודים ובני משפחותיהם, ומי שגוירו.
יכול להיות שמבחינתו של לאו, רוב העולים המגיעים לאחרונה ארצה אינם מוגדרים כיהודים לפי טעמו, אבל בעיני ישראלים רבים הם יהודים כשרים, כמו בעיני כותב שורות אלו. כמו שעדות מסוימות בקרב היהודים החרדים רואות במזון שקיבל את הכשר הרבנות הראשית טריפה, רואים הרבנים הראשיים בכשרות אחרת טריפה - וזה בסדר גמור. מותר לכל קבוצה בתוך העם היהודי להחליט מה כשר בעיניה, מיהו ממזר בעיניה ולהדיר אותו מעם ישראל למשך עשרה דורות, כפי שמותר לה להחליט כי מי שהתגייר אצל רב רפורמי אינו יהודי. אבל למדינה היהודית יש זכות וחובה להחליט מי מבחינתה נחשב יהודי, ובאיזה סוג של זוגיות היא מכירה.
לאו מבקש לשנות את החוק הישראלי החשוב ביותר - חוק השבות - כדי להקטין את מספר הבאים בשערינו. אבל גם שינוי החוק אינו תפקידה של הרבנות הראשית, אלא של הכנסת. מותר למדינה היהודית לקלוט את מי שמגדירים עצמם כיהודים, ואין לה סיבה לחשוד בהם כי הדבר נעשה באופן בלתי ענייני. אוי למדינה היהודית אם תקבל את דעת המצמצמים, הסבורים כי זכותם לקבוע.
עשה את שלו. רה"מ, נפתלי בנט, נמנע השבוע בהצבעה על הקמתה של ועדה ממלכתית לבדיקת רכש הצוללות. הביקורת עליו ניתכה מימין ומשמאל, ונראה שהסבריו לא סיפקו את המבקרים.
אבל בנט קובע, במסגרת תפקידו, את סדר היום הממשלתי, ורק הוא יכול היה להחליט אם להעלות את הנושא על סדר היום של הישיבה השבועית, או להמשיך לעכב את ההכרעה בעניין חשוב ובעייתי זה. כיוון שידע כי רק אצבע אחת תתרומם נגד ההחלטה, וכי הקונצנזוס הממשלתי בעניין זה מובטח - היה בעצם החלטתו לקיים דיון בנושא זה משום הצבעה חיובית.
זה נכון שראש ממשלה צריך להביע דעה, בעיקר כאשר הנושא שעל סדר היום חשוב כל כך, אבל יהיו מניעיו אשר יהיו - לפחות במקרה זה, אין תומכי הקמתה של ועדת החקירה צריכים לבוא עימו חשבון. בהעלאת הנושא להצבעה, הוא הביע את עמדתו.
בקרה, לא ביטול. טוב שיש בידי משטרת ישראל ציוד המאפשר לה לבדוק חשדות, ולאו דווקא בחקירות פנים אל פנים. אלא שהפיתוי להשתמש בציוד המיוחד הזה שלא במקרי קיצון - הוא רב, בשל עצם זמינותו. נכון שרק נשיא בית משפט מחוזי וסגניו רשאים לאשר האזנות, אבל בכל שנה יש אלפי בקשות האזנה מסוגים שונים, ובית המשפט נוטה לקבל את בקשות המשטרה, להוציא מקרים נדירים.
הפתרון הוא גוף בקרה, שבראשו יעמוד שופט בדימוס, ואשר מומחי סייבר יעבדו בו, לצד משפטנים, וכולם יהיו בעלי סיווג. כל בקשות המשטרה למעקב באמצעי הסייבר המתקדמים יובאו בפני הגוף הזה, אשר זה יהיה כל עיסוקו, והוא יבחן כל בקשה בשבע עיניים. דרך זו, אפשר יהיה גם לנצל את הטכנולוגיה המדהימה שיש לנו, וגם למנוע סחף בשימוש בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו