לקראת בחירות 2015, כשהקרב בין הליכוד למחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני היה צמוד ותוצאות הבחירות היו באזור הבלתי נודע, אמר בנימין נתניהו בשיחות סגורות כי גם אם יפסיד, בכוונתו להישאר מנהיג הליכוד בכנסת ולשמש יו"ר האופוזיציה. עוד הוסיף כי אם יש מהלך פוליטי שהוא מצטער עליו בגלוי (לצד רבים שהוא כנראה מצטער עליהם, אבל בסתר) זה התפטרותו מהכנסת אחרי ניצחון אהוד ברק ב־99', מהלך שהעלה את אריאל שרון לכס השלטון כעבור שנתיים בלבד, במקום אותו.
בימים האחרונים שב נתניהו לדבר על התרחיש שלפיו אם יפסיד, בניגוד להערכות על התפטרותו מהחיים הפוליטיים, אין בכוונתו לעזוב. לא את הליכוד ולא את הכנסת. לא רק כי יש לו משפט שאותו כדאי לו לנהל מפוזיציה של נבחר ציבור ולא כאדם פשוט, אלא כי ככה הוא מאמין שיוכל להישאר על הסוס. במקרה של ריבוי מפלגות וריבוי אפשרויות, גם אם בשלב הראשון יחברו כמה כוחות יחדיו כדי להפילו, בתוך כמה חודשים הדברים יכולים שוב להשתנות, ובניגוד לפעם הקודמת, הפעם בכוונתו לדאוג להישאר באזור כשזה יקרה.
מי שעשוי להיות חלק מאותם כוחות הוא גדעון סער. את פרישתו לא תיאם עם קבוצת תומכיו בליכוד, אלה שתמכו בו בפריימריז לראשות הליכוד כמו יואב קיש, שרן השכל וחיים כץ. הוא לא עדכן אותם. סוליקו לגמרי. עם כמה מהם שוחח אחרי ומכולם שמע אותו דבר. אתה עושה טעות, אמרו לו, על הבית נלחמים מתוך הבית. אנחנו איתך לא באים.
יוצאת מן הכלל היא ח"כ מיכל שיר, נאמנתו המובהקת, שאמנם הודיעה כי היא נשארת בליכוד אולם לרבים במפלגה נראה כי מדובר בהכרזה הפיכה. שהמחיר לפרוש כעת מהכנסת גבוה מדי, אולם אחרי שיוכרזו הבחירות שמור לה מקום של כבוד ברשימתו החדשה. כך גם יפעת שאשא־ביטון, שנמצאת על הכוונת של סער.
סער התאושש מהר מהמכה שספג מחבריו והתנחם בתמיכתם של צמד חברי דרך ארץ, יועז הנדל וצביקה האוזר. אם המהלך של סער השבוע נחשב לבלתי צפוי, הרי החבירה יממה לאחר מכן של האוזר והנדל היתה צפויה וטבעית יותר. השניים מחפשים בית שיעביר אותם את אחוז החסימה. נפתלי בנט ממש לא מיהר לקלוט את השניים ואילו סער צמא לפלטפורמה פוליטית וכספי מימון מפלגות שיעניקו לו לקמפיין הבחירות.
החבירה הזאת היתה צפויה גם כי אין זה שיתוף הפעולה הראשון של האוזר וסער. היחסים בין השניים הולכים שנים אחורה. ככל שסר חינו של סער בעיני נתניהו, שהחל לחשוד בו כמי שלא יהסס לארגן פוטש נגדו בתוך הליכוד, כך הלכו היחסים עם האוזר, שהיה מזכיר הממשלה, והעכירו. בסביבת נתניהו נחשב האוזר למשת"פ של סער, והחשדנות הלכה והתרחבה עד שהתפוצצה סופית אחרי פרשת נתן אשל.
לא ממהר. בנט // צילום: אורן בן חקון
גם אחרי שפרש מתפקידו המשיכו בסביבת רה"מ להתנכל להאוזר, מתוך חשד כי אם ייבחר לכנסת ברשימת הליכוד ישמש סוס טרויאני של סער. זה גם גרם להם לפעול לשינוי חוקת הליכוד ולדחוק את מחוז תל אביב, המקום שבו רצה להתמודד, למקום לא ריאלי ברשימה.
ברקת יצא מורווח
המהלך של סער אמיץ, אבל אומץ אינו תמיד ערובה להצלחה. פעמיים יצא בעבר להרפתקאות פוליטיות עצמאיות ובשתיהן כשל. ב־2014 התנהל קרב הענקים בתוך הליכוד בין משה (בוגי) יעלון לסער, מאבק שסימן עבור שניהם את קרב הירושה ליום שאחרי נתניהו. כשראה כי דרכו לצמרת נחסמת - מאחר שנתניהו העדיף באופן ברור את יעלון - סבר סער שיצליח לגרום לרה"מ למצמץ ואיים שיתמודד נגדו בפריימריז לראשות הליכוד. נתניהו לא התרגש, וסער, שידע שיובס, ניסה לגבש קבוצת ח"כים שתפרוש מהליכוד. משה כחלון היה בראש הרשימה אבל סירב, היוזמה סוכלה וסער נאלץ לקחת בספטמבר באותה שנה פסק זמן מהחיים הפוליטיים.
היוזמה השנייה שכשלה היתה החלטתו להתמודד נגד רה"מ בפריימריז לפני קצת פחות משנה. לא רק שסער לא יצא מחוזק אחרי התבוסה, אלא ספג מכה ממנה והתקשה להתאושש, עד היום למעשה. אחרי אותן בחירות לא רק שסער הפסיק להוות איום על נתניהו, אלא הוא הפך אסקופה נדרסת על ידיו. למרות מקומו הגבוה ברשימת הליכוד, דילג עליו רה"מ כשחילק את התיקים לשרי הליכוד. סער ידע כי גם אחרי הבחירות, אם נתניהו ירכיב את הממשלה, שוב יפסח אליו. בינתיים דמויות כמו ניר ברקת וישראל כץ תפסו פופולריות בחוגי הליכוד והותירו אותו הרחק מאחור בקרב הירושה שפתיחתו לא נראית כלל באופק.
עצם לכתו של סער מהליכוד מותיר את הבמה לברקת. תומכיו יעברו אליו. חברי ליכוד רבים התקשרו ביום רביעי לברקת ובירכו אותו על ההתפתחויות.
אבל הכישלונות הפוליטיים של סער בעבר לא העיבו על תדמיתו כפוליטיקאי מבריק ואסטרטג פוליטי מחונן. כיו"ר הקואליציה של אריאל שרון, ידע סער במומחיות וערמומיות להישאר נאמן לו מחד, ולהימנות עם "המורדים" שהתנגדו להתנתקות מאידך. כך מצא את עצמו נלחם בשיניו לגייס רוב להצבעות שלהן התנגד בעצמו. בניגוד לנתניהו, סער התנגד לכל ההצבעות על תוכנית ההתנתקות בוועדות ובמליאה.
כבר אז, כיו"ר סיעת הליכוד ויו"ר הקואליציה, היה סער חביב התקשורת. למרות הדה־לגיטימציה שהעבירו ערוצי הטלוויזיה והעיתונים המרכזיים את מורדי הליכוד, הוא נשאר מחוץ לטווח החיצים. לא רק כי היה היחיד בקבוצה שלא ספג תדרוכים אכזריים מפיהם של אנשי שרון, אלא כי המידע שהיה מספק לעיתונאים על אחורי הקלעים של המתרחש במסדרונות הכנסת ובלשכת ראש הממשלה היה מבחינתם לא יסולא מפז. גם בפרק הבא בחייו הפוליטיים, כשר בממשלות נתניהו, זכה לאהדה כיחיד שקרא תיגר על ראש הממשלה ועקץ אותו מאחורי הקלעים ולפניהם באוזני עיתונאים רבים.
לסער אין רקורד מרשים של החלטות או מהלכים דרמטיים שהוביל בתפקידיו השונים. את הונו הפוליטי המרכזי עשה במתקפותיו על נתניהו, לשמחתם הרבה של פרשני האולפנים ובעלי הטורים הפוליטיים.
כעת, לראשונה, יתמודד סער במסגרת מפלגה עצמאית בראשותו ויגלה האם גם הציבור סבור כי הוא קורץ מחומר שממנו קורצו מנהיגים, או שמדובר בפארסה חולפת.
השאלה הגדולה היא מתי זה בדיוק יקרה. החוק לפיזור הכנסת אמנם אושר לקריאה ראשונה שאמורה להתרחש בשבוע הבא במליאה, אולם זה לא נגמר עד שזה נגמר. גם ברגע האחרון אפשר יהיה לעצור את החקיקה, להגיע לפשרה ולהמשיך הלאה בממשלה הנוכחית עוד כמה שנים טובות.
סולמות וחבלים
המגעים בנושא כבר החלו מאחורי הקלעים, ולחלל האוויר נזרקים חבלי הצלה וסולמות לירידה מהעץ. יממה אחרי פרישתו של סער התחדשו חילופי הדברים בין כחול לבן לליכוד. על הפרק: דחיית הבחירות ודחיית הרוטציה. על פי ההסכם הקואליציוני, הכנסת הנוכחית אמורה לכהן שלוש שנים. שנה וחצי נתניהו ואז שנה וחצי בני גנץ.
על פי ההצעה הנידונה כעת, כהונת הכנסת תוארך לארבע שנים ומועד הרוטציה ייקבע בהתאם למאי 2022. המועד החדש יעניק לגנץ סולם נאה לרדת מהעץ שעליו טיפס כיוון שהוא ילווה בהתחייבות מפורשת להעברת תקציב בזמן. ואילו נתניהו יקבל את הארכת כהונתו ותחנת יציאה נוספת לבחירות לפני מועד הרוטציה, במארס 2022, המועד האחרון להעברת תקציב מדינה לשנת 2022. גם בליכוד וגם בכחול לבן מכחישים בתוקף כי התחדשו המגעים לפשרה.
לגנץ כדאי לעצור את הבחירות בגלל התרסקותו בסקרים, ולנתניהו בגלל האפשרות שהסלט שיצר סער במערכת יוליד קואליציה אלטרנטיבית בלעדיו. למרות זאת קשה עדיין להעריך האם זה יסתיים בהסכם, או בפתיחת הקלפיות בקרוב.
וזה עוד לפני שגנץ פתר את בעיותיו מבית. אם עד כה ההערכה היתה שאם יתקפל בפני נתניהו עלול הדבר להביא לפילוג בכחול לבן, ככל שעובר הזמן מתברר כי הפילוג יכול לבוא גם אם ימתח את השריר מולו עד הסוף ויוביל לבחירות.
על פי הסקרים החדשים, כחול לבן מקבלת כשישה מנדטים - פלוס־מינוס. רבים מחברי המפלגה לא יראו את הכנסת הבאה מבפנים. אם לא די בזה כדי לחולל מהומה ולגרום לרבים מהם לחפש דרכי מוצא אחרות, הרי גם הביקורת הפנימית על גנץ הולכת וגוברת. נראה שגם אם לא ייכנע לראש הממשלה, יעדיפו כמה מהם לפרוש בכל זאת. אבי ניסנקורן בראש המועמדים לכך. גם אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ואחרים. חברי הקבוצה הזאת מתקשים לסמוך על גנץ שיוביל את המפלגה, ואותם בתוכה, בנתיב הנכון. ולא מן הנמנע שבסיטואציה כזאת או אחרת שוב ימצאו את עצמם מובלים לתוך ממשלת נתניהו, רק שהפעם יהיה זה בתנאים משונמכים בהרבה.
האוזר והנדל ברחו
נפתלי בנט מעדיף לראות את הצד הטוב בהתמודדות סער, אבל מודע לסכנה. האפשרות להרכיב ממשלה ללא הליכוד גדלה עם סער, כאשר שתי מפלגות ימניות עם שתיים שמאלניות יחליק טוב יותר בגרון, אם יגיעו יחד ל־61 מנדטים. מנגד, סער יושב ישירות על האלקטורט של בנט. אנשי ימין שמאסו בנתניהו.
מתומך נלהב במערכת בחירות מהירה, הפך בנט למי שמייחל לדחייה. פוטנציאל השחיקה של סער גדול בהרבה משלו. הזמן ישחק לטובתו. בנט היה קרוב לגמור אומר בליבו לנהל מו"מ עם האוזר, הנדל או שניהם, אבל סער הקדים אותו. כבר ביום שלישי בלילה, עוד לפני הודעתם הרשמית, הבין שפספס.
בנט מקווה שסער לא יתרומם ושהסקרים הנוכחיים יהיו רחוקים מתוצאות האמת. הוא נזכר בו עצמו כשהקים את הימין החדש. את התמיכה התקשורתית הגורפת, את המומנטום שבא מוקדם מדי ואת ההתרסקות ברגע האמת.
מה שיכול לשנות את התמונה הוא הצטרפותו של גדי איזנקוט למפלגתו של סער. שמות כמו האוזר, הנדל, ושאשא־ביטון טובים למימון המפלגות שהם מביאים איתם. הם לא טובים להוספת קולות. איזנקוט זה סיפור אחר. הילת הרמטכ"ל שיביא איתו יכולה להתגלות כקלף מנצח. להעלות את המפלגה החדשה למעמד המפלגה השנייה בגודלה אחרי הליכוד ולעקוף את בנט.
גם יאיר לפיד לא יכול להיות מאוד רגוע. האירוע השבוע הופך את מחנה הימין לרלוונטי יותר מתמיד כשהקרבות הפנימיים מתנהלים בתוכו, כאשר המחנה השני נשאר בצד. במידה שכך תישאר התמונה, לא מן הנמנע שגם בוגי יעלון יבקש להצטרף לחגיגה, ינטוש את לפיד ויבקש לעבור לאחת ממפלגות הימין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו