תערוכת נופים חדשה בזמן הקורונה: "תפיסת הנוף ומהותו - השתנו"

יש רגע במגע עם ציורי נוף כשהעין נפגשת באיִן, מזהה איזשהו דקדוק פנימי מבלי להבינו כשברור לה מעל כל ספק שלפניה נפרס יופי אינסופי. במוזיאון ראובן רובין מתכנס כעת מפגש נופי כפול־יופי שכזה, והוא פרי דיאלוג בין שני אמנים ילידי הארץ, החיים בין נימי־נופיה אל המרחבים שמחוצה לה: אלדר פרבר וגדעון רובין (נכדו של הצייר ראובן). שניהם נולדו וגדלו בתל אביב: רובין יליד 1973, משנת 2000 מתגורר ויוצר בלונדון; פרבר יליד 1970, מתגורר ויוצר על קו תל אביב־ברלין. 

את התערוכה NOF אצרו כרמלה רובין, כלתו של ראובן, ועדנה ארדה: "שני האמנים שונים מאוד בגישתם לנוף, עם זאת בחרנו ליצור מציוריהם תמהיל אחד, לא להציג כל אמן באגף נפרד", מציינות האוצרות. אכן בלולות התמונות זו בזו, ללא כותרות היוצרים והיצירות, ללא ציון תאריכים ומקומות. הערפול מבקש מהצופה מבט סקרני, ספקני. כך מתארגנת התודעה שתי וערב לאריג נופי מופלא, מוטלת אל אותה אחדות מעורבלת.

שעטנז המרחבים המתלכדים

על הקשר ביניהם מספרים הציירים: "אנחנו מכירים כעשרים שנה, קרובים ואוהבים אחד את העבודות של השני. הדיאלוג החזותי, הנופי, החברי והאישי מתקיים בינינו כל הזמן. את התערוכה הזו אנו חושבים ויוצרים כבר שנתיים".

השניים מותחים את קווי השוני והדומוּת ביניהם: "מעבר לשוני הסגנוני הבולט, גידי עובד בסטודיו מתוך צילום, ואלדר תמיד בחוץ מול המוטיב; כל מקורות האינפורמציה שלנו אחרים; מבט מעמיק או חולף, כובד מול רפיון; אולם שנינו מתכתבים עם אסתטיקה של יופי. ושנינו משוּכים אחר זיכרון, נוסטלגיה, ערגה לְמקום. הגעגוע איננו לעבר כשלעצמו, אלא כדי להבין דבר. דבר נוכחי. הכיסופים קשורים אולי לתרבות, ליהדות, להגירה ואולי בכלל לקיום. אתה לוקח נוף ואם אתה סוחט אותו מספיק חזק תמיד תיפול טיפה אחת של געגוע".

עצים, הרים, פסגות ואמירים, יותר משעוסקת התערוכה בשיח, בעץ ובעלווה, הרי שהיא השיח הנופי הנטווה בין הציירים. ולכן התערוכה היא רקמה נופית חדשה, שעטנז המרחבים המתלכדים ונפרדים ביניהם חליפות. הצבת התצוגה היא מעשה חושב עמוק של תנועת הגומלין הזו. ניכר דרכה ציר החיבור: הסמכת יצירות על בסיס קומפוזיציה דומה, שפת צבע משותפת, תכונת אור זהה. לעיתים די באיזו אופקיוּת מתמשכת בין הציורים; ומנגד בולט ציר התמורה, החיבורים השבורים: קרבה ורחק, נפח ושטח, פריסה וצפיפות. 

"חוויה חושפנית". אלדר פרבר, גדת הירקון, 2020 

על הכותל המזרחי, למשל, שלוש עבודות זעירות של רובין ("ללא כותרת" 2013; 2016; 2019) מעלות תחושת ליל קריר, נוקטורני, עוטפות ומצננות את בהרת החורש החם בציור הבודד של פרבר ("נחל הירקון", 2020). פעמים שהשפה המתומצתת של רובין מאצילה את סוד הצמצום על הנרטיב המפורט של פרבר; יש ויסוד השיתוף נעדר או אינו נהיר במהרה, וזה עדיין נהדר. רוב יופי נע בין צירי הממשק והתמורה הללו, כשכל קיר בתערוכה חושף קונבנציה אחרת - וההרמוניה נשמרת.

בדרך אל התחום האסור

אולי אחת התמות המשותפות בתערוכה היא התמה של ההתבוננות, אמנות ההתבוננות ואהבת ההתבוננות. הפרספקטיבה כפולה: מלאכת ההתבוננות האינטנסיבית של האמן בנוף, וההתבוננות המסורה הנתבעת מן הצופה בתערוכה. ההתבוננות שיש בה כדי לשנות את האופן שבו אנו תופסים את הניבט, ואולי את עצמנו. 



אלדר מצייר תמיד בחוץ, בטבע. גשם, שמש הוא שׁם עם הפָּלֵטָה והכַּן: "בטבע לעולם איני מרגיש בודד. תמיד יש עץ, ציפור, רוח, ארנב, משהו". אלדר מתאר את חוויית המציצנות מקרב עוברי האורח: "אנשים זרים לא יעזו להציץ בכתביו של סופר הכותב בטבע. אבל אצלי מציצים, בוחנים, משׂיחים. לעיתים ממש נעמדים מול הכַּן וחוסמים את קווי הראייה. אני מגלם בגופי את ארכיטיפ הצייר המצייר. זה סוג של עירום, חוויה חושפנית מאוד. אני מרגיש שכשאני פותח כַּן־ציור פתחתי שגרירות, אני 'חוני המצייר'".



גידי, לעומתו, הוא אמן מעוגן סטודיו: "אני מצייר בסטודיו לבד. יום־יום. 'דופק שעון'. חשובה לי מאוד המשמעת, המסגרת של העשייה. אף המקום האהוב עלי בבית ראובן הוא הסטודיו של סבא, שנשתמר כמות שהוא. אני אוהב כל דבר שקשור בהיסטוריה, זיכרון, אספנות. אני זוכר עצמי עוד כילד עולה לבדי לסטודיו של סבא, עובר את חבל הגידור אל 'התחום האסור', מעביר את היד על הפלטה עם הצבעים היבשים. זו היתה חוויה חושית מכוננת".

תל־אביב - ברלין, אושוויץ

פעמים שהנוף מרגיש לוקאלי ומוכּר, פעמים מעורר זרוּת ונֵכר. ברוש תמיר צעיר שאלדר שתל בחצר ביתו ברחוב צייטלין בתל אביב, נראה כנטוע במחשכי סוף העולם ("חצר אחורית", 2018; 2020). גדת נחל ירקונית־עברית בעלת מראִית גרמנית שמא זו גדת הסמבטיון, גדה אגדית. זה 15 שנים שפרבר מצייר "ירוקנים": הנחל, האיקליפטוסים הקליפתיים, יער בראשית (2020), ראש ציפור (2019, 2020), שבע טחנות (2020). "כשאני מצייר בירקון חורף זה נראה גרמניה, כשאצייר את ברלין בקיץ זה ייראה תל אביב; בתל אביב אומרים לי 'אה, אתה הצייר שמצייר בגרמניה'. בגרמניה אני הצייר הישראלי".

"פואטיקה של צבע". גדעון רובין, ללא כותרת, 2019



מן הציר ברלין־תל אביב קצרה הדרך לאושוויץ. "אין ספק שציור גרמניה סוחב עליו הרבה מטען", אומר אלדר. "שני הוריי ניצולי שואה. תמיד חיפשתי בנופים משהו מהעבר המשפחתי, כביטוי של דור שני. את המחנות לא רציתי לצייר, זה הארד־קור עבורי. אני מתחבר לבנאליות של הנוף. כל הגרמנים, למשל, ביום שמש יוצאים לפארק. בטוח סבא שלי ביום שמשי ישב גם הוא בפארק. הנה אני 'מתיישב לידו' ומצייר, אני מצייר את מה שסבא שלי ראה ביושבו בפארק. או אז הבנתי שלא משנה היכן בדיוק 'זה' קרה, מבחינתי 'זה' בכל מקום. פסטורליה אינסופית בנהרות של דם. אולי את החורים הוויזואליים הללו אני מנסה לסתום".



חוטי הנוף משתרגים, כמובן, גם עד לסבו של גידי, הצייר ראובן רובין, שהיה משוקע בנופי הארץ. ציורי הנוף שלו הם חלק מהזיכרון החזותי של גידי, ומהדהדים לכלל באי התערוכה. עבור דור הסב, המושב במרחב היה אולי החוויה החשובה ביותר, והציור הנופי היווה סמל להשתרשות בארץ. גידי נכדו אינו נזקק לנוף כאמצעי לאישוש זהות או לתחושת שייכות. גידי מערטל את הנוף מכל סממן ספציפי. בדומה לציורי הפָּנים שלו, המאופיינים בתוויהם המחוקים, ניכר תהליך מחיקה וטשטוש של תווי הנוף.

גידי: "הציור הנופי אינו עיקר עבודתי, בארץ לא הצגתי נופים. תנועת הציור הנופי שלי מצויה בין הביקור בטבע, לבין הזיכרון או החוויה, הצילום המתעד, והעבודה בסטודיו. היה עלי לעבור כברת דרך כדי לצייר נופים, וכדי להיכנס עימם להיכל הזה, מוזיאון רובין. תחילה לא שׂשׂתי להציג 'בבית של סבא'. בד בבד הבנתי כי דווקא בעטיו של המרחק מושג הבית התרחב עבורי: אני חי בלונדון, נשוי לאישה שמקורה מהונג קונג, אני רב־תרבותי, ועדיין ישראלי מאוד. עניין אותי גם לראות מה יוליד החיבור בין אלדר לביני, קל וחומר במשכן הזה, בבית האירופי־תל־אביבי. הלוא מהו הציור של ראובן? ציור אירופי שבא לישראל ונשרף בשמש". 

לפרק את האובייקט

בעוד אלדר מצייר את מה שלפניו, הרי נדמה כי גידי מצייר את מה שמעבר לאופק; ממשלת הזמן אצל גידי היא הנצח. מרחיב גידי: "רוב הנופים שלי הם untitled. אני רוצה ליצור מוטיב נוף מספיק פתוח שיהא על־זמן ועל־מקום. כך אני משיב את הנוף לצופה. תבנית הנוף שלי היא אפוא כל־מקום ושום־מקום". 



הזמן המצויר אצל אלדר עשוי להיות שנה, או שנים, הוא חלוף העונות ובין הזמנים. מתאר אלדר: "אני נאמן למקום, אבל הסיטואציה הספציפית אינה קיימת, האור משתנה תדיר, אפילו האוויר. דמיינו מנצח על תזמורת, כשבכל פעם שהוא מרים את עיניו מהתווים, מתחלפים לו חצי מהמוזיקאים. קורה שהוא מרים את ראשו ורואה שנותר עם כנר אחד בלבד, ואז חושך מוחלט, השמש מתכסה בענן, האור מתגלה לסירוגין, ושוב התזמורת מופיעה בהרכבהּ המלא, כל היער נדלק מחדש". 



אם ליטול מהמוטו של טקסט התערוכה (לשון לאה גולדברג) אצל אלדר "הירוק ירוק מאוד" ואצל גידי "האפור אפור מאוד". אלדר מזוהה עם הירוקים שלו, כמעט כל פני השטח מלאים בהם. 



הלעיטני נא מהירוק הירוק הזה שלך: "ירוק ניתן לקבל בשתי צורות: האחת ירוק, השנייה על ידי ערבובי כחול וצהוב. אבל כדי למשול בירוק שלך אתה שולט בו עם אדום. כשאתה רוצה לשכלל את הצבעים שלך, אתה מעשירם בצבע חם. לעיתים גוון מסוים לא נראה טוב על הפלטה, כבגד התלוי על קולב, אבל דווקא כשהוא מונח על גוף הבד הוא טוב ויפה לעין".



ציוריו של גידי מאופיינים בטונאליות רכה, ברגישות גבוהה לגוון. מציין גידי: "הפואטיקה של הצבע כמוה כירידה ועלייה בסולם תווים, ציור הוא מתח הנגיעה גוש וגוש של צבע, שם הקסם. איני נוהג לצייר באור הישראלי, שהוא בוהק. הצבעים שלי אפרוריים גם בשל אור החוץ, וגם לאור השפעתו של ג'ורג'ו מורנדי עלי (צייר איטלקי, המאה ה־20; ר"ט). צבע הוא נושא שקשה לי לדבר עליו, מעולם לא יכולתי לפרק אותו, לפי שהוא טבוע אצלי בדנ"א, נכנס לי לעור. ולאור".



משיכת המכחול מושכת את הרגע אל מבע אקספרסיבי. הציור של אלדר ריאליסטי, אם כי קיימת איזו איכות מופשטת בנוף. החיים הכתמיים נראים פראיים. מחדד אלדר: "אני מפרק את האובייקט עד שהוא הופך כמעט לתופעת לוואי. איני רואה עץ, שיח. אני רואה כתם, קו. אני 'מקפיד' שלציור תהיה איכות מקרית. מעין 'מקריות דטרמיניסטית'. אני עובד קשה כדי שזה ייראה קל. שלא יצטייר שהקזתי דם על הבד".



מוסיף גידי: "המהלך הציורי שלי כיום נתון בין התיאורִי לאבסטרקטי. אני מגלף ומגלף את הנוף, באיזו תנופת אימפרוביזציה, עד שלא נותר ממנו אלא דבר בסיסי מאוד, תחושה. אני מבין כעת שהציור הנופי שלי, שהוא לכאורה רק משיכת מכחול, הוא אולי הרבה יותר מזוקק ומשוכלל משחשבתי".



"אלוהים, עשה אותי הר"



יחסי נוף־אדם משתקפים בתערוכה גם בהיעדרם. "אני מזוהה עם ציורי דמויות ופנים מחוקות, מציין גידי, במקביל הנוף שלי גם הוא אנושי מאוד, במידה זו שיש בו התכונה שמישהו עבר שם". אלדר בוחר להדיר מהציור בני אדם, וכל דבר פיזיקלי מעשה ידי אדם. וזאת דווקא לאור שנים של חניכה אנטומית מפורטת. מתאר אלדר: "אם אתה רוצה לספר את המקום - תוציא ממנו את האנשים. אם נתבונן, למשל, בציור נופי עצום של ג'ורג' איננס (צייר נוף אמריקני, המאה ה־19; ר"ט) כשבאופקו כרכרה זעירה - מייד העין תימשך אל הנרטיב האנושי, מייד נוצר יחס בעלתני על הנוף. הרִיק האנושי מעניק לציור אמנציפציה. לכן אני משתדל לצייר ביערות בר, באדמה בתולית, ולא בחורשות מטופחות. די כי אניח על קרקעית היער אוּד שרוף והעין תרגיש את הפסיעה האנושית, את העקבה".

"איכות מקרית". אלדר פרבר, חצר אחורית, 2018

נופי הנפש של השניים משרטטים גם הם תמונה הפוכה. מספר אלדר: "אני מצייר מגיל 3, תמיד ידעתי שאני טוב במה שאני עושה, אבל לא ידעתי אם אני רשאי לעשות זאת, אם להדהד את הצייר הגרמני גרהרד ריכטר. אנחנו חיים במקום שבו כל פעולה מגויסת למשהו: לארץ, לצבא, לרעיון. ובציור יש איכות כמעט אנוכית. בארץ אין מסורות ארוכות של ציור. אנחנו עַם הספר אבל בטח לא עם הבד והמכחול". גידי, לעומתו, מציין: "התחלתי לצייר יחסית בגיל מאוחר, בשנות העשרים לחיי, אבל תמיד היתה לי הלגיטימציה לצייר. הציור הרגיש כייעוד. זה לא מובן מאליו שמצאתי משהו שאני אוהב ויכול לעשות".



"המושג 'נוף' השתנה לאחרונה", אומר גידי, "התערוכה הזו תוכננה טרם המגיפה. היא מציגה שני אמנים, המציירים חוץ ונופים, בזמן שכולנו סגורים ומוּגפים. המגיפה השפיעה על מהות של נוף ותפיסת הנוף. המרחב נסגר. הזמן נעצר. המקום החירותני כבר אינו מפולש. דווקא על הרקע הזה יש בתערוכה ממד של התחדשות ותחייה", הוא מסכם.



"אֲנִי רוֹאֶה יַעַר / אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים, / עֲשֵׂה אוֹתִי צְוִיחַת צִפֳּרִים, רוּחַ בָּאֲמִירִים... / אֲנִי רוֹאֶה הַר / אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים, / עֲשֵׂה אוֹתִי הַר" (עודד פלד, "אני רואה הר"). ואוסיף ואומר: אני רוֹאה את היְעָרִים וההרים של גידי ואלדר אני אומר: אלוהים, עשה אותי צייר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו