כזכור, כותבת טור זה תמכה בממשלת האחדות הלא־כל־כך־יפה שהתפרקה בחצות הליל כמו המרכבה של סינדרלה, ולכן כל שנותר לעשות עכשיו הוא להצביע על האשמים. תדע המצביעה ותזכור את מי שהטריח אותה שוב לקלפי בפעם הרביעית בשנתיים, ובגלל מי ישראל נמצאת כרגע במקום הראשון בעולם מבחינת תדירות הבחירות בעשורים האחרונים. לשם הגיוון והשעשוע, נתעלם מהשאלה "מי אשם יותר, נתניהו או גנץ?" מחשש שעדר של בודקי עובדות יקפצו עליה עם הערות על המסך.
האשמים מופיעים בסדר אקראי, כדי לשמור על ערנות הציבור ולאפשר לו לדרג בעצמו.
בית המשפט העליון. אין עתירה בעניינו של נתניהו שלא נדונה בבית המשפט העליון. הזרוע המשפטית של טרדני ההפגנות פעלה באובססיביות דומה גם באולם המשפט. עתירה אחר עתירה הוגשה, נדונה, ואם נוצר הרושם ששופטי העליון מקיימים מעין סימביוזה עם העותרים הסדרתיים, ניתנה לכך הוכחה כאשר חנן מלצר, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, החמיא לאחד מהם, שחר בן מאיר, ורמז שהוא מקדם בברכה את העתירות הללו.
בית המשפט העליון דן במינוי יו"ר לכנסת, בחוקיות כהונתו של נתניהו - כולם לא עניינו ולא בסמכותו. על שולחנו עדיין מונחת עתירה - שלא נדחתה על הסף - בדבר חוקיותה של ממשלת חילופים. בכך מבהיר בית המשפט העליון חזור והבהר שבחירת העם לא רלוונטית מבחינתו, ומייצר רעש משפטי קבוע. זה בתורו מתדלק את המסע התקשורתי הוותיק נגד הלגיטימיות של נתניהו - ראש ממשלה שנבחר כחוק ובאופן דמוקרטי. התערבות שופטי בג"ץ בכל הפרטים של הממשלה קצרת הימים הזו וחסינותם מפני ביקורת יערערו גם את יציבותה של הממשלה הבאה.
התקשורת. שנאת נתניהו הפכה כבר מזמן לתופעה שאין לה קשר לפוליטיקה, לשכל ישר או לפרופורציות, והיא כבר בגדר עניין נפשי ואמונה דתית. התגייסותה של התקשורת לטובת מחנה רק־לא־ביבי הביאה לאולפנים סקירה בררנית, 50 גוונים של שנאה לראש הממשלה בכל פאנל, רכילויות מהמעון בפתיחת מהדורות והתעלמות מכל מה שלא מתאים לתפיסת העולם שעל פיה כל מעשיו של נתניהו רעים וכל כוונותיו אפלות.
בשבועות האחרונים הגדילו שני הערוצים המסחריים לעשות והמציאו סוגה של "בדיקת" "עובדות" לכל נאום של רה"מ - בדיקה שאחריה קטיעת דבריו. המטורללים מבין המפגינים נגדו זומנו לשטוח את קללותיהם באולפנים, משל היו מתנגדי משטר בצפון קוריאה. ההפגנות נגדו סוקרו באדיקות גם כשגוועו להן מחמת עייפות החומר או מזג אוויר. בכל פעם שנשבר שיא של וולגריות ופראות בהפגנות - הוזמנו השיאנים לאולפן. חיים שדמי, זאב אנגלמאיר, סדי בן שטרית, הוזמנו לדגמן את שנאתם מול מראיינים אמפתיים. הפגנות של קומץ הפכו למושא סיקור מרכזי, ובכך תרמה התקשורת לייצר מצג שווא של "העם כמרקחה". העם לא היה כמרקחה. הוא ישב ברובו בבית וחיכה לחיסון או הלך וחזר מהעבודה, כפי שהעם עושה מדי יום.
באותה התלהבות התגייסה התקשורת להציג את בני גנץ, שאולי אינו פוליטיקאי אבל דווקא הבין (ואולי ידע תמיד) שנתניהו אינו האויב, ככלי ריק לאחר שלא התקפל לכיוון שהורתה לו, ולא קיים את הבטחת הבחירות שלא לשבת בממשלת נתניהו. וכיוון שהעם אמנם לא הפגין אך בדרכו לעבודה האזין לרדיו ובשובו - פתח טלוויזיה, סייעה התקשורת ליצור את הרושם שמשהו ממש גדול וממש חשוב קורה במדינה, בעוד בסך הכל מדובר בשיחת סלון של אליטה נרגנת ומתפקעת מרוב חשיבות עצמית.
שי ניצן ואביחי מנדלבליט. הצמד הזה, שידו של האחד לופתת את גרונו של האחר, הדהירו את כל מערכות אכיפת החוק לחקירת כל מי שאי פעם התעטש ליד ראש הממשלה. המשטרה עינתה, נחקרים ואיימה על עדים. הפרקליטות העלימה עין מכל אלה ואז ניסתה להעלים את אמצעי החקירה הפסולים ואף חלק מהעדויות מהציבור ומהסנגורים. כל אלה הניבו כתבי אישום תקדימיים, מוזרים, שאפילו בית המשפט שלח אותם למקצה תיקונים נרחב. בינתיים עוד מחפשים את אישור היועמ"ש לחקירות. אולי יום אחד ימצאו.
הרפתקת הציד של ניצן ומנדלבליט התלבשה להפליא על השנאה התקשורתית כלפי נתניהו, ועל הפסיכוזה ההולכת ומחמירה של אנשי ה"לך" בצמתים. אלה ממילא כבר הגיעו אל סף אשפוז עם עריקתו של גנץ לממשלת האחדות. מסע הציד של ניצן ומנדלבליט סיפק לפלוגות האליטה חומר לסיסמאות כמו "שוחד, מרמה, הפרת אמונים" ולכינויים "החשוד" ו"הנאשם בפלילים". ככל שהתבררה קלישותם של אלה מילא את מקומם תיק הצוללות, שלא קשור לנתניהו, ובכל זאת העניקו לו בפרקליטות מספר שיבטא שייכות אליו. אין להתפלא עכשיו שבגבור עליהם הייאוש, אנשי ישראל הנכונה עברו להשיט צוללות מתנפחות בירקון ועל כביש מספר 1.
מחנה רק־לא־ביבי. האנשים שהתמקדו בתוצרת עצמית של שנאה תהומית וחסרת גבולות לראש הממשלה הצליחו עד כדי כך שחבירה פוליטית אליו נחשבת לאבי אבות הטומאה בחברה מתורבתת. כרטיס הכניסה לאלטרנטיבה שלטונית הוא התחייבות בנקיטת חפץ "לא אשב עם נתניהו". עד כדי כך שחלקים מהמחנה הזה העדיפו חבירה לרשימה המשותפת. זו נראתה להם ראויה יותר מאשר להקים קואליציה עם נתניהו.
אלה אנשים קשים ונחושים, שסוגדים לעצמם ("אנחנו מגש הכסף"), ואף הקימו לעצמם אנדרטת ברונזה של מפגין מול מכתזית. מי שסבור שתועפות הרגש שהם מפגינים כלפי נתניהו ייעלמו לכשייבחר ראש ממשלה אחר מהימין - יתבדה. קיים בקרבנו מחנה גדול שפשוט לא מסוגל להכיל רגשית את הדמוקרטיה. כל תוצאת בחירות שלא תהיה רצויה לו - תידחה על הסף כבלתי־דמוקרטית. אין מועמד ימני שלא יגלגלו אותו בזפת ונוצות עד שיתפטר, יישפט או יפסיק להיות ימני. אין הכרעת בוחר שתהיה מקובלת עליהם אלא אם כן בסופה ייבחר ראש ממשלה מהמחנה הנכון. ולכן יהיו כאן בחירות בכל יומיים עד שהתוצאה שלהן תהיה דמוקרטית באמת, כלומר דמוקרטיה מהותית, כלומר שלטון המיעוט.
