המראות המגיעים מכיוון מפלגת "כחול לבן", שהונהגה עד לא מזמן בידי 3 רמטכ"לים, מעוררים שאלה - האם מפקדי הצבא לשעבר איבדו את הסנטימנט הציבורי-פוליטי, או שמא מדובר בדעיכה כללית של אתוס הביטחון הישראלי?
בעוד המפלגה שהתיימרה להיות עד לא מזמן אלטרנטיבה שלטונית מתפרקת, על משקלה הפריטטי במסגרת ממשלת אחדות, קשה לראות את בני גנץ וגבי אשכנזי ממשיכים בפוליטיקה. אין ספק שעצם ההתפרקות של המפלגה מביאה לידי ביטוי את הקושי המנהיגותי של אלו, שלא לומר כישלון פוליטי קולוסאלי.
אך גנץ ואשכנזי אינם היחידים שלא מצליחים לייצר או לממש עוצמה פוליטית. הם מצטרפים לאחרים, קודמיהם, שהגיעו בדיוק לאותה נקודת שפל – נזכיר כאן את שאול מופז שנחל מפלה בראשות מפלגת "קדימה", יורשו בצבא, יעלון, שלא מצליח להקים פלטפורמה פוליטית בעלת השפעה מאז התפטר מהליכוד, ואת דן חלוץ שהתפקד לקדימה אך סביר להניח שאף אחד לא זוכר זאת.
מאז אהוד ברק שזכה בראשות הממשלה 6 שנים לאחר פרישתו מצה"ל, וכיהן פחות משנתיים בטרם החלפתו בידי אריאל שרון, על רקע כישלון מהדהד בזירה המדינית-ביטחונית, אף רמטכ"ל לשעבר לא הצליח באופן מהותי להתקרב לראשות הממשלה.
כשמביטים בגנץ ואשכנזי על רקע העובדה הזו ניתן להבין שייתכן ומראש לא היה להם סיכוי. התבוננות ברמטכ"לים לשעבר בדור האחרון מציבה עובדה - לא רק שאינם מצליחים להגיע לעמדת שלטון, הם יוצאים מהמגרש הפוליטי מוכים וחבוטים, ולכך עלולות להיות מספר סיבות.
אם תשאלו את אנשי הצבא סביר שיאמרו לכם – "מדובר באנשים ישרים, שהפוליטיקה המלוכלכת לא מתאימה להם". ייתכן ויש בכך משהו נכון, אבל בכל זאת, פעם אחר פעם לצאת מהמגרש מושפלים?
חוקרים בתחום צבא וחברה מתארים את צה"ל באופן אמביוולנטי. למרות היותו של הצבא הגורם בעל רמת האמון הגבוהה ביותר בציבור, הוא מוגדר על-ידי לא מעט חוקרים כ-"מקומט וחבוט". יש אומרים - "אוהבים את צה"ל הקטן, שונאים את צה"ל הגדול", כאילו כשמדובר ביחידות עצמן האיכות גבוהה, אך הארגון בכללותו הוא מוסד על טהרת הבינוניות. מצד שני, יש הטוענים כי צה"ל הוא ארגון בינוני בעל "איים של מצוינות". בכל מקרה, הרבה ביקורת ציבורית מוטחת בצבא בדור האחרון.
צה"ל אף פעם לא היה מושלם, וייתכן שבעבר פחות אפקטיבי ויעיל מאשר בדור האחרון. אך אין ספק שהשוואה בין הרמטכ"לים של שנות ה-60 וה-70 ובין אלו של היום, הנכנסים למגרש הפוליטי, מעוררת תהייה. מה בין רבין ובין גנץ? בין רפול ובין אשכנזי? האם הרמטכ"לים של אז היו מוצלחים יותר ולכן דרכם בפוליטיקה הייתה נוחה יותר, או להיפך?
יש הטוענים שאתוס הביטחון הישראלי נשחק בדור האחרון, ומכאן שאנשי צבא הם פחות "נוצצים", ולכן פחות מוערכים ומשפיעים. גם בכך יש הרבה מן האמת, בייחוד בעידן בו יש הטוענים כי אין הכרעה צבאית, ואפילו יותר מכך, אין יכולת להגיע להכרעה צבאית בסביבותינו.
השילוב בין שינוי אתוס, עוצמתן של הדמויות המדוברות, והניראות של צה"ל הובילו לירידת הערך של גנרלים בפוליטיקה ובציבוריות בכלל. אך כאן יש כבר משהו אחר- לא רק שמדובר באי הצלחה, אלא שמדובר בכישלון מהדהד.
כיצד החברה הישראלית שיש שמציירים אותה גם היום כמיליטריסטית, מדיחה רמטכ"לים מהזירה הציבורית בבושת פנים? הרי בכל זאת מדובר באנשים שהקריבו ארבעה עשורים מחייהם עבור המדינה, ויתרו על חיים פרטיים, והסתכנו במלוא מובן המילה עבור הביטחון, לילות כימים.
מדינת-ישראל עברה כברת דרך מאז הימים בהם "כל העם היה צבא", ובימים בהם חצי העם צבא, לא נותר אלא לשאול, האם הולך ופוחת הדור, או שמא הולכת ופוחתת איכות המצביאים?
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו-"האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו