האירוניה חוגגת: כולם מדברים על איחוד, אבל פוסלים אישית את רה"מ ומחנהו

רון חולדאי הפציע השבוע רשמית בפוליטיקה הארצית כשהכריז על הקמת מפלגה בראשותו. במהלך נאומו, הזועף משהו, לא הכריז על מועמדותו לראשות הממשלה. חולדאי מתייחס למרוץ הנוכחי כאירוע מתגלגל. אם הכל יתנהל כשורה, ההכרזה בוא תבוא. אלא שבקמפיין כל כך דינמי, קשה בשלב הזה להעריך אם הכל אכן ילך כשורה. אם בשבוע שעבר האירוע התנהל בעיקר בגוש הימין, בשבוע האחרון עבר הפוקוס למחנה הנגדי. למרות שרוב המהלכים שהתרחשו בימים האחרונים היו יחסית צפויים, מפתיע שהיו לא מעט שבכל זאת הופתעו. 

כמו כניסתו של חולדאי. ההודעה הרשמית היתה כעת אבל ההכנות והרמזים על המהלך הצפוי כבר היו ידועים חודשים מראש. בסקרים שלפני ההודעה הרשמית ראה ראש העיר כי כוחו נאמד בסקרים על 9-7 מנדטים. זה לא מספיק כדי להכריז על ראשות הממשלה בלי להתבזות. החיבור עם אבי ניסנקורן והנאום המדויק הפונה למצביעי המרכז־שמאל המחפשים בית חדש בנרות, אמורים לגרום לו לטפס. היעד הראשון הוא לעקוף את יאיר לפיד. למחנה השמאל יכול להיות רק מנהיג אחד. מי שיקבל את מרב המנדטים יכול לזכות בכל הקופה. בין שהחיבור יהיה לפני הבחירות ובין שרק אחריהן. 

חולדאי, אגב, מתלבט בשאלה וטרם הכריע. הוא לא פוסל חיבור אבל גם לא ממהר להחליט. לפעמים השלם קטן מסך חלקיו ולפעמים להפך. הבחירות האלה יכולות להיות מוכרעות על חודו של מנדט ולכן יש לשקול את כל האפשרויות בזהירות.

העובדה שלא התפטר מראשות עיריית תל אביב פוגעת ביכולתו של חולדאי לשכנע ברצינות כוונותיו. אם היה מאמין בניצחונו, היה מתפטר. אם הוא שומר על האופציה לחזור לראשות העיר, מה זה אומר על הערכתו את עצמו? ומה זה משדר כלפי מצביעיו הפוטנציאליים?

הנפגעים המיידיים מתמרוניו הפוליטיים האחרונים של חולדאי הם שניים: בני גנץ וגדעון סער. הראשון נפגע עד עמקי נשמתו מעריקתו של ניסנקורן. רק לפני שבועיים עוד נלחם עבורו בשוחות, מנע בגופו ניסיון לפגוע בתפקידו ובמעמדו והיה מוכן ללכת להרפתקת הבחירות האלה, שממנה אולי כבר לא יחזור, רק עבורו. נדמה שאין שליימזל פוליטי יותר מגנץ. הרי הכתובת על נטישתו של ניסנקורן היתה מרוחה על כל הקיר באותיות ענק. מרגע שהונף נס המרד ושלושה ח"כים המרו את פיו של גנץ גם אחרי בקשתו המפורשת, ונכנסו להצביע נגד הפשרה שתמנע בחירות, היה ברור ששר המשפטים הוא הרוח החיה, הכוח המניע והמושך בחוטים של העניין. ההערכות על פרישתו של ניסנקורן נלחשו במסדרונות כחול לבן ונכתבו בעמודי הפרשנות בעיתונים, אבל עיניו של גנץ טחו מלראות. וכשהדבר הצפוי מכל קרה - נתמלא תדהמה. 

רבים בכחול לבן, או לשעברים שעד הימים האחרונים חלקו איתו את אותה מפלגה, מאשימים את סביבתו הקרובה בעלייתו ונפילתו. אומרים שאותם אלו הקרובים אליו הם שהסתירו ממנו את האמת, לחצו עליו להיכנס לממשלת נתניהו ולחמו שיתפשר וייכנע שוב ושוב כדי להימנע ממערכת הבחירות. אותה קבוצה, אומרים, לא העריכה נכונה את גודל התסכול של חברי המפלגה ואת העובדה שאין רוב להעביר את הפשרה, עד שכבר היה מאוחר מדי. הם הסתירו מגנץ את כוונות הפרישה של ניסנקורן, של אשכנזי ושל עוד חברי כנסת שמתכוונים לנטוש. והכי גרוע, נטען כלפיהם, הם אלה שגם היום מסתירים ממנו את העובדות כשהם גורמים לו להודיע על המשך דרכו בראשות כחול לבן כאילו כלום לא קרה. 

לדעתם, גנץ כרגע לא בשל לשום חיבור או ויתור. הוא פגוע ומשוכנע שכנוע עמוק ומנותק כי צדק לאורך כל הדרך. רק אחרי שיראה כמה סקרים שבהם אינו עובר את אחוז החסימה, הם אומרים, יפנים שכך לא יוכל להתמודד ועליו יהיה לפרוש או להתחבר. וזה לא יהיה קל. בכל חיבור שאליו יפנה ימצא כמה מפליטי מפלגתו שהתברגו לפניו, מי אצל יאיר לפיד ומי אצל חולדאי, וייאלץ לשבת עם אלה שתקעו סכין בגבו כשווה בין שווים. הוא, גנץ, שהיה מרחק פסיעה מלשכת ראש הממשלה, כך לפחות בעיניו. לא פלא שאנשיו פנו השבוע לגדעון סער ואפילו אל נפתלי בנט כדי לבדוק אם מישהו מהם יסכים לקחת את כחול לבן תחתיו. הון אנושי מרשים אמנם כבר אין שם, אבל הון כלכלי יש גם יש. כחול לבן שווה בסביבות 20 מיליון שקלים מימון מפלגות. נדוניה מכובדת ואף למעלה מכך. 

אשכנזי חוזר לשוק

חולדאי תקף בדבריו את אלה שישבו תחת נתניהו, להוציא כמובן את ניסנקורן שעמד לצידו, ואף הקדיש פרק מיוחד לגדעון סער. מבחינת מועמדי השמאל, וחולדאי בראשם, סער מחזיק כרגע במנדטים לא לו. אנשי הגוש שלא מצאו בית אחרי האכזבה מכחול לבן, חנו לזמן קצר אצל נפתלי בנט ולאחרונה התמקמו אצל סער. מבחינת חולדאי, אלה קולות ששייכים למחנה השמאל ולא לאיש ימין מובהק. 

יש שרואים בהתמודדות של סער מהלך פזיז מדי. לא מחושב מספיק. לזכותו ייאמר כי עד כה היכה את כולם ובסקרים שפורסמו מאז הקמת "תקווה חדשה" נותר יציב כמפלגה השנייה בגודלה אחרי הליכוד. עם זאת, אין זו ערובה להמשך הצלחה עד לפתיחת הקלפיות. הרי כניסתו של חולדאי היתה צפויה. אם בגוש השמאל יתקיים חיבור משמעותי, כמו חולדאי ולפיד, ויתפתח קרב ראש בראש בינם לבין הליכוד, הראשון לאבד מנדטים יהיה סער. גם בנט עשוי להיפגע אבל בניגוד לסער, לבנט יש בייס. לסער אין, ומפלגתו היא מסוג מפלגות המנדטים הפריכים. 

יהירות ואטימות. הסחנה // צילום: רפאל בן־ארי

בינתיים, החלטתו של גדי איזנקוט שלא לקפוץ לפוליטיקה היא מכה קשה לסער. מאז שהודיע על מפלגתו החדשה, מרכז סער מאמצים גדולים לצרף אותו לשורותיו. לא רק במגעים חשאיים, כפי שעשה עם אלקין, אלא פומביים. מעל גלי האתר והאולפנים. לסער יש עוד הרבה מקומות ריאליים לחלק, אבל גוברת הערכה כי יכולתו להפתיע עם שמות מרשימים הולכת ופוחתת.

הערכה סבירה טוענת כי אחרי כישלון צירוף איזנקוט, את המאמצים הבאים ירכז סער אצל גבי אשכנזי. הרמטכ"ל לשעבר הודיע על פסק זמן ועל כך שלא יתמודד מטעם כחול לבן, אבל למעשה הותיר את האופציה לכל השאר. העמיד את עצמו למכירה פומבית שכל המרבה במחיר יזכה. 

בנט, כמו סער, לא היה רוצה לראות חיבור גדול בשמאל שיהפוך יחד עם הליכוד לשני מגנטי מנדטים אימתניים שיבלעו את כל היתר, אולם ייתכן שהוא יכול להרשות לעצמו להיות רגוע יותר. בזכות החיבור עם סמוטריץ' והאיחוד הלאומי, הוא קצת פחות פריך ממנו ועם בסיס מצביעים מוצק יותר. בנט לא יחזור כנראה ל־20 המנדטים שהיו לו לפני סער, אבל גם לא ייפול בהרבה מה־12 שיש לו היום. גם אם יקבל עשרה מנדטים הרי מדובר בפי שניים מכוחו הנוכחי. עלייה משמעותית לכל הדעות. בעיקר, משוכנע בנט, כמי שלא מיקם את עצמו במחנה נתניהו ובמחנה רק־לא־נתניהו, הוא עשוי להיות לשון מאזניים בכל קואליציה עתידית. 

קשה היה שלא לראות את האירוניה בנאומיהם בשבועיים האחרונים של סער, גנץ, חולדאי וניסנקורן, המדברים על הצורך באחדות ופיוס ובנשימה אחת על החרמת נתניהו ויותר ממיליון מצביעיו. מותר כמובן להתנגד לראש הממשלה, להציב אלטרנטיבה לדרכו, ולנסות לכבוש את כיסאו. אם מי מהם יצליח וירכיב קואליציה בראשותו - מה טוב. אבל אם לא, והמשמעות תהיה בחירות נוספות, חמישיות, העמידה בהתחייבות תקבל משמעות אחרת. כי כבר לא יהיה אפשר לטעון לצורך ביציבות. וגם לא לדבר על כהונה תחת ראש ממשלה שנמצא תחת כתבי אישום (כולם כבר ישבו תחתיו תחת כתב אישום). אלא סתם אגו. ושנאה. 

צו מוסרי נעלה

קל להיכנע לציניות למראה יונתן פולארד מגיע ארצה ומנשק את האספלט האפרפר של נמל התעופה. גם למראה נתניהו העומד על ידו ולוקח קרדיט על שחרורו והגעתו ארצה. מדינת ישראל הרי כמעט לא עשתה דבר להביא לשחרורו, והוא אכן לא שוחרר יום אחד לפני הזמן. אפילו תקופת ההגבלות שבה שהה בניו יורק תחת איסור להתראיין ולצאת מהאזור לא קוצרה, אפילו בשעה, ממה שנגזר עליו. 

ובכל זאת, לא היה מראה מרגש מזה. הלב היהודי פועם בחוזקה למראה אדם המגיע לארץ הקודש ומנשק את אדמתה אחרי שלושים שנות גלות ושביה. נאלחת במיוחד היתה אמירתו של אהוד אולמרט, שפעם היה פה ראש ממשלה, שפולארד פעל עבור בצע כסף ולכן אין למדינת ישראל שום מחויבות כלפיו ועדיף שלא יבוא. גם לו היה נכון הדבר, וזה כנראה לא, יהיו מניעיו אשר יהיו, פולארד ריגל למען ישראל ולכן קליטתו כאן היא צו מוסרי ראשון במעלה. ההאשמות כי ריגל אחר מדינה ידידותית מגוחכות. עובדה שלמדינת ישראל היה עניין בחומר שהביא בזמן אמת. 

ממשלות ישראל גררו רגליים בטיפול בפולארד בשנות מאסרו. אי־קיצור עונשו חצה מפלגות בארה"ב, ונשיאים משני המחנות לא ראו צורך לשחררו בחנינה מוקדמת וראו בו בוגד לכל דבר ועניין, אפילו שלא עבד עבור מדינת אויב. נתניהו היה הראשון ששלח שר מממשלתו, יולי אדלשטיין, ב־97' לבקר את פולארד בכלאו בצפון קרוליינה, ונדמה כי למרות חוסר ההצלחה לאורך השנים, הוא אכן ראוי היה לקבל את פניו של המרגל הישראלי לשעבר עם חזרתו ארצה.

הפרדה מתקנת

מתנת פרידה הותירה אחריה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, לפני שעזבה. אחרי עשרות שנות הדרה, החליטו ברשות הטבע והגנים לערוך פיילוט בשמורת הסחנה ולאפשר שחייה נפרדת בבריכות הייחודיות במקום לאלו המקפידים על כך. 

יש שתי אפשרויות להגיע לסדר במדינה בתחום הדת. לפעול בחקיקה דתית - פעולה שגוררת אחריה התנגדויות, כותרות גדולות ומהומה פוליטית וציבורית. או לפעול בשקט, בהידברות ובהסכמה, ולמצוא פתרון מידתי. ברשות הטבע הלכו על הדרך השנייה. הסחנה נפתח במשך יומיים בלבד במהלך אוגוסט, אחרי שעות הפעילות הרגילות, לשחייה נפרדת, כאשר בריכה אחת מיועדת לגברים, אחת לנשים, והשלישית - לשחייה מעורבת. רק יומיים. אחרי שעות הפעילות. וגם בהם היתה אפשרות לשחיית משפחות בעירוב. כמה ערל לב צריך להתנגד לסידור כזה שאין בו מפסידים. רק ציבור של מאות אלפים, שמרוויח ויכול להיכנס לאתר טבע שסגור בפניו כל השנה בשל הקפדתו על מצוות. 

אבל זילבר, בחוות דעת יהירה ואולטרה־פרוגרסיבית, החליטה כי רשות הטבע פעלה ללא סמכות, ושהפרדה מגדרית היא הדרה. כמובן שהדרת דתיים, חרדים ומוסלמים אדוקים היא לא הדרה בעיני זילבר. ההחלטה, הנשענת על ערכים מוסריים קלוקלים ומנותקים, לוקה גם בלא מעט צביעות. 

בכל יום מתחוללות במרחב הציבורי הפרדה והדרה מגדרית קיצונית ועוד על חשבון הציבור, למשל בענפי הספורט השונים שבהם נשים וגברים מתחרים בנפרד. וזילבר שותקת. כי אם זה לא על רקע דתי, הפרקליטה לשעבר מאבדת עניין. גם שדולת הנשים והארגונים הליברליים נזעקים בכל פעם שרוח יהודית מנשבת חזק מדי לטעמם, אבל שותקים כאשר אותן אפליות בדיוק נעשות על רקע אחר. 

התיקון לפרקליטות ובית המשפט יבוא לא עם פרישתה של זילבר, אלא של הרוח השורה במקום כבר שנים ארוכות מדי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו