מקום שמור בהיסטוריה: שלדון אדלסון נתן תחושה שכל האימפריה הכלכלית שלו נבנתה למען ישראל

נכס יקר שלא יסולא בפז איבד העם היהודי השבוע, עם לכתו של שלדון אדלסון לבית עולמו. כשעוקבים אחרי נתיבי התרומות שפיזר בנדיבות עצומה במשך השנים, נראה כי רק דבר אחד שזור בין כולן: טובתו של עם ישראל. כאילו כל האימפריה הכלכלית האדירה שבנה בעשר אצבעותיו נועדה בראש ובראשונה לשרת מטרה זו.

מי שהבחין בכך מקרוב הוא דני דיין, כראש מועצת יש"ע ומאוחר יותר כקונסול ישראל בניו יורק. "הוא היה מעורב בכל נפשו בכל נושא לטובת עם ישראל וארץ ישראל", הוא אומר, "שלדון לא בחל אפילו בתרומות לארגונים קטנים, ובלבד שמשרתים את אותה המטרה. 

"התרומה שלו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל היא תרומה אסטרטגית לפיתוח השומרון. המקום יוצר מציאות אחרת לחלוטין, הוא מבצר את מעמד אריאל והשומרון כולו ומחזק אותו יותר מאי פעם. נכחתי במעמד שבו הכריז על תרומה של 70 מיליון דולר לפרויקט 'תגלית', שנועד להבטיח את המשך הקיום היהודי בארה"ב, ואת הקשר של ישראל עם הדור הצעיר שמתמודד עם התבוללות וריחוק.

הוא נשא את הפרויקט הזה כמעט לבד על כתפיו. כך גם התרומות ליד ושם ולארגונים נוספים. לא רק העניין הפוליטי היה חשוב לו, אלא המשך הקיום של העם היהודי. והקשר עם מדינת ישראל שלא יתנתק. 

"תמיד קוננתי על כך שיהודי ארה"ב לא שמים את היחס לישראל בראש סדר העדיפויות כשהם בוחרים את נציגיהם בבחירות. אבל אדלסון כן עשה את זה. כשהוא היה פוגש מועמדים פוטנציאליים לנשיאות או לסנאט, הדבר היחיד שעניין אותו זה היחס שלהם לישראל. הפעולה הזאת היתה צריכה לשמש דוגמה ליהודי ארה"ב, ואני מקווה שעוד תשמש". 

מנער את קוף ה"נוהרים"

במתקפה הנוכחית על נתניהו, שהעז לפנות לציבור הערבי ולבקש את תמיכתו, ראוי לזכור שלא הוא זה שהתבטא בגזענות. אפילו אמירת ה"דגל" - הערבים נוהרים לקלפיות - היתה אמנם לא מוצלחת אבל לא נאמרה בהקשר גזעני. כל שנתניהו התכוון לומר זה שהרשימה המשותפת תגדל בשל עלייה בשיעורי ההצבעה במגזר. זה לא גזעני, זה פוליטי. אז למה האמירה היתה לא מוצלחת? כי היא נאמרה באופן פוגעני ומכליל ונתנה רוח גבית לאלה ששנאת ערבים כן פועמת בקרבם. לפעמים זה לא משנה מה אדם אומר, בוודאי מנהיג, אלא מה ששומעיו מבינים. 

בשנה האחרונה יש ניסיון מצד גורמי שמאל במערכת הפוליטית ליצור טשטוש בין מתקפות על ערבים, שיש בהן קורטוב גזענות ואף למעלה מכך, לבין ביקורת על דעותיהם של הח"כים הערבים שזה עניין אחר לגמרי ולגיטימי. עמדותיהם של הח"כים הערבים אכן מסוכנות, למי שסבור שישראל ביתו של העם היהודי ולא ביתם של בני עמים שונים. לומר על דעה זאת שהיא דעה גזענית, כמוה כמו לומר על חוק השבות שהוא גזעני. 

מאז הצטרפו חברי הכנסת הערבים לכנסת ברשימות נפרדות, חרטו על דגלם את ההתנגדות למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. תמיד ראו בציונות ישות זרה שאין לה זכות קיום במזרח התיכון, אולי גם בשום מקום אחר בעולם. כל חברי הכנסת הערבים מכל המפלגות הערביות, בלי יוצא מן הכלל, סבורים כך. 

לכן בכל ממשלות ישראל איש לא חשב אפילו לרגע לצרף רשימה ערבית כחברה בקואליציה. בשנה האחרונה, כאשר האג'נדה היחידה של ממשיכי דרכם של מנהיגי השמאל המיתולוגיים הפכה להיות הפלת נתניהו, גם עיקרון זה, שבו מדינה לא יכולה לצרף להנהגתה את הכופרים בעצם קיומה, נרמס והפך כלי משחק. 

אבל אין כל קשר בין זה לבין זכויות אזרחיות של ערביי ישראל שהם אזרחי המדינה. בכל הממשלות ראו צורך לדאוג לרווחת הערבים ביישוביהם וכפריהם, מי יותר ומי פחות. דווקא נתניהו היה בצד של אלה שנתנו יותר. לצד האזהרה לשתף פעולה עם הח"כים הערבים בתחום המדיני, הביטחוני והפוליטי, לאוכלוסייה הערבית דווקא דאג. בתקציבים, תוכניות חומש, והרחבת הסיוע בתחומי הביטחון והשירותים הממשלתיים. לכן, בניגוד לטענות יאיר גולן, ניצן הורוביץ ואיימן עודה, הצעד שעשה נתניהו השבוע בנצרת לא היה ממש מנותק ממהלכים שעשה עד כה מאחורי הקלעים. זה לא אומר חלילה שלא היה פה שיקול פוליטי. ועוד איך היה. צביעות דווקא לא.

נתניהו מתמקד באוכלוסייה הערבית, גם אם פוטנציאל ההצטרפות לא גדול // צילום: גיל אליהו - ג'יני

נתניהו הבין כבר במערכת הבחירות הקודמת את כוחם של המגזרים. אז הוא עשה את זה עם המגזר האתיופי וקצר הצלחה מרשימה באמצעותו של גדי יברקן שעזב את כחול לבן והצטרף לליכוד. בבחירות האלה, הרביעיות, המיקוד הפעם הוא על האוכלוסייה הערבית. הפוטנציאל להצטרפות לא כל כך גדול. לכל היותר מנדט. החשדנות במגזר עדיין גבוהה. אבל הנזק לרשימה המשותפת, המצטרפת האוטומטית לבלוק חוסם נגד הליכוד, עשוי להיות רב ואולי אפילו מכריע. 

מסקרים שהגיעו לנתניהו עולה כי בתרחיש אופטימי יותר אפשר להביא הישגים אפילו משמעותיים יותר. שיש שבר גדול בין האוכלוסייה הערבית לרשימה המשותפת. רבים זועמים על ההתנגדות של הח"כים הערבים להסכמי אברהם. גם קמפיין החיסונים הכללי של נתניהו נוגע לא מעט באוכלוסייה הערבית. על פי הנתונים, רה"מ נתפס כסוג של מושיע גם שם. מהנתונים הללו עולה כי התמיכה בליכוד עשויה להגיע עד כדי שלושה מנדטים חדשים של האוכלוסייה הערבית. הצטרפות דמויות מוכרות מהמגזר לתמיכה בנתניהו, כמו ראש עיריית נצרת השבוע, כמו מנסור עבאס לפניו, מקלפת את מעטה החשדנות בתהליך איטי. 

אחרי הבחירות האחרונות נחצו כל הגבולות בשיתוף הפעולה המתוכנן של כלל ראשי המפלגות הציוניות מגוש רק־לא־ביבי עם הרשימה המשותפת, להדחת נתניהו. אפילו ליברמן, שהבטיח לשלול אזרחות מאחמד טיבי ומאיימן עודה, כבר נתן אור ירוק להזיה המתגבשת. רק בזכות אורלי לוי, ואחריה יועז הנדל וצביקה האוזר, נחסכה החרפה. בכנסת הבאה ייתכן שכבר לא ימצאו שלושה צדיקים, אולי אפילו לא אחד. מעשיו של נתניהו כעת משמשים דלק לחורשי התוכנית והם מכינים את הקרקע כבר כעת להוציאה לפועל באמתלה שאם לנתניהו מותר, אז גם להם.

אמנם יש הבדל בין הישענות מדינית וביטחונית של ממשלה על ח"כים השוללים את זכות קיום המדינה וסבורים כי הצדק עם אויביה, ובין העברת תקציבים ושמירה על זכויות אזרחיות בסיסיות. לכן עבודת הטשטוש בעיצומה והיא תימשך ותתגבר בחודשיים וחצי הקרובים. רון חולדאי כבר הודיע השבוע שיש לו בעיה רק עם בל"ד. ברגע אחד הלבין את כל היתר. בשעת הצורך גם בל"ד תתכבס. 

מי ימין יותר ממני?

בכל מערכת בחירות מסביר נתניהו למצביעי הימין כי המפתח להצלחת הגוש עובר בהצבעה נרחבת עד כמה שניתן למח"ל. עד כה נותרו מפלגות הימין ללא מענה כאשר קשית הקולות הגדולה של רה"מ מצצה מהם בעזוז עד הטיפה האחרונה. כעת בימינה מאמינים שמצאו את הפתרון. בשבועות הקרובים ינסו להסביר בכל דרך אפשרית כי הבטוחה היחידה לממשלת ימין היא הצבעה להם. 

על פי אותו היגיון, הליכוד עשוי גם הפעם להישאר ללא ממשלה והמדינה יכולה להיגרר שוב לבחירות. כדי להבטיח הקמת שלטון ימין כלשהו, בין עם נתניהו ובין בלעדיו, צריך ימינה גדולה. היא לשון מאזניים בין ממשלת נתניהו־ימין־חרדים קלאסית ובין ממשלה בראשות נפתלי בנט או גדעון סער. אז מה ההבדל בין בנט לסער? הרי גם סער ימין, והשבוע אפילו צירף את יו"ר מועצת יש"ע לשעבר דני דיין. אז זהו, שלסער אין את האופציה הראשונה. הוא התחייב שלא יישב עם נתניהו. המחויבות של בנט, לעומת זאת, היא קודם כל לממשלת ימין, לפחות זה מה שהוא אומר. 

בימינה סבורים שהמהלך של סמוטריץ' השבוע היה מתוכנן. שהוא לא באמת ניהל מו"מ. שהתוכנית שלו לרוץ לבד בראשות מפלגת הציונות הדתית כבר היתה משורטטת לפניו זמן רב, ושהשיחות עם בנט נועדו להסיט את תשומת הלב ולהטיל את האחריות על מי שכביכול ויתר על הערכים והאידיאולוגיה, מה שאמור לחזק את התמיכה במי שנשאר להחזיק בהם באיתנות. 

הם חושבים שסמוטריץ', אדם ערכי ואמוני, לקה באחרונה בחטא היוהרה. שכמה סקרים טובים ערערו אותו. שהם, אנשי ימינה, הם אלה שנתנו לו את הלגיטימציה והפכו אותו בשנה האחרונה מדמות שוליים קיצונית למיינסטרים. ועכשיו הוא בועט בהכל ויוצא לדרך חדשה בלעדיהם.  

הראיה שלהם לכך שהכל היה מתוכנן מראש, מגובה בלוח הזמנים של המו"מ, לשיטתם. ביום שלישי בשבוע שעבר התקיימה הפגישה בין סמוטריץ' ובנט. לדבריהם, יו"ר הציונות הדתית לא העלה בה נושאים עקרוניים אלא רק את נושא השריונים. בנט סירב והצדדים התפזרו. על פי הצעת איילת שקד, קובעים דד־ליין למו"מ כאילו מדובר במועד האחרון להגשת הרשימות. בנט וסמוטריץ' אימצו את ההצעה. הוחלט כי עד הדד־ליין הצדדים לא תוקפים זה את זה. במוצ"ש התראיין סמוטריץ' בטלוויזיה והחל למתוח ביקורת על ימינה. בנט הבליג וביום ראשון העביר את הצעתו הסופית. סמוטריץ' סירב ורץ להתראיין נגד בנט בכל הכוח. בשלב הזה בימינה הבינו, לדבריהם, שסמוטריץ' לא באמת מנהל מו"מ והשיבו מלחמה. 

לסמוטריץ' גרסה שונה לחלוטין. מהרגע הראשון, אמר, הוויכוח היה אידיאולוגי נטו. כמנהיג הציונות הדתית, הסביר, הוא לא יכול לקחת את הציבור היקר הזה להרפתקה שאינו יודע מה טיבה. בנט התנער מערכים, הודיע שהוא לוקח פסק זמן מהנושאים האידיאולוגיים, ומי יודע לאיזו ממשלה יעדיף להתחבר, גם כשהאופציה ללכת עם נתניהו לממשלת ימין תהיה על השולחן. הרי אפילו להתחייב שאם יהיה האצבע ה־61 של ממשלת ימין בראשות נתניהו הוא לא מוכן (בראיון נרחב עימו בעמוד 8 במוסף זה, מרחיב סמוטריץ' בנימוקיו).  

מפד"ל, לא בקטע נוסטלגי

בשבוע הבא יתקיימו הפריימריז על ראשות הבית היהודי. ההערכות כי הכוחות הגדולים ביותר במערכת הפוליטית טומנים ידיהם בקלחת הציונית דתית ובוחשים במרץ, הופכות את האירוע לכזה ששווה להתעכב עליו. בניצחונו של ניר אורבך מעוניין בנט. הדבר יפיל את הבית היהודי לידיו כפרי בשל. בניצחונה של חגית משה מעוניינים שניים: סמוטריץ'. ובנימין נתניהו. על פי הידוע, כל אחד משיקוליו, ללא תיאום בין השניים.

אורבך היה שנים יד ימינו של בנט כאשר הוביל את הבית היהודי, ושותף לכל המהלכים הפוליטיים במוסדות המפלגתיים עד לפרישתו והקמת הימין החדש, והשניים נותרו בקשר חם. משה, סגנית ראש העיר ירושלים, בכיוון אחר לגמרי.

"המטרה שלי", היא אומרת, "להפוך את הבית היהודי למפלגה משמעותית ואת האידיאולוגיה שלנו לכוח פוליטי. לחזור לימים שדמויות עם גוונים שונים כמו זבולון המר, חנן פורת, שאול יהלום ויצחק לוי ישבו יחד וייצגו ציבור רחב. לחזור להיות המפד"ל לא בקטע נוסטלגי, אלא בייצוג אותנטי של הציבור הדתי־לאומי. 

"יש חובשי כיפות בכל מפלגה, אבל הם לא בהכרח מחזקים כוח פוליטי ומחויבות לציבור הדתי־לאומי. חיבור עם ימינה הוא לא חיבור. בנט הודיע שהוא לא מפלגה דתית. הוא זנח את הציונות הדתית. עמד בראש הבית היהודי ונטש. הוא רוצה את הבית היהודי רק כקרש הצלה להיאחז בו במקרה שהמנדטים ינטשו והוא שוב לא יעבור את אחוז החסימה". לדבריה, על אף רצונו של נתניהו בבחירתה, לא בגללו היא כעת במרוץ. "ההחלטה שלי לרוץ חזקה יותר מכל רצון כזה או אחר של רה"מ". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו