ינואר היה חודש שנתניהו היה מעדיף שיישכח - וכמה שיותר מהר - מקמפיין הליכוד. חסרונות הסגר כולם מכים בכל העוצמה: בעלי עסקים פושטים את הרגל, שכירים בחל"ת נאנקים תחת העול הכלכלי, הורים נמצאים על הקצה מהרביצה הבלתי נגמרת עם הילדים בבית. ואם זה לא מספיק, היתרונות שהיו אמורים לבוא במקביל, עם ירידת התחלואה, מבוששים.
כשקצב הפחתת מספר החולים מדשדש ובתי החולים ממשיכים לדווח על תפוסה מלאה במחלקות הקורונה, ואמבולנסים בחניונים מחכים למיטה פנויה כדי לקבל את החולה הבא, קשה לדמיין את הסוף של הסיוט הזה. ואם לא די בכל אלה, והצרות שזימנו איתם הווריאנטים והמוטנטים שהגיעו מקצווי תבל, השותפים הפוליטיים מבית לוקחים את נתניהו לקצה.
בתוך הליכוד מורטים שערות בעקבות התנהלות הסיעות החרדיות. מצד אחד, שותפים נאמנים, שהלכו עם נתניהו באש ובמים לשלוש מערכות בחירות, לא נטשו אותו ולא הוא אותם, ובכל ספירת גושים בסקרים דבוקים ומחוברים לליכוד בקשר בל יינתק.
אבל יש גם צד שני והוא הולך ונהיה מעיק מיום ליום. סדר היום בתקשורת הפך להיות, שוב, אנטי־חרדי באופן מובהק. בתי ספר פתוחים, חתונות המוניות ומהומות שבהן שורפים אוטובוסים ומכים שוטרים, מככבים במהדורות. חברי הכנסת מהסיעות החרדיות עומדים מנגד חסרי אונים ובעיקר חסרי מעש, ומי שמשלם את המחיר זה נתניהו, שלא דופק על השולחן ועושה סדר. הזעם הציבורי הופנה השבוע כלפיו לא פחות מכלפיהם. והדבר כבר ניכר בסקרים: הליכוד מחק השבוע את העלייה המתונה והעקבית ושב לקידומת 2 בסקרים.
בכירים בליכוד אמרו השבוע כי הגיע הזמן שנתניהו יחתוך. למרות הצורך הפוליטי הברור ולמרות איומיו של משה גפני ש"נתפס" בשיחת טלפון פומבית מאיים כי ישקול את השותפות עם הליכוד. בסוף, הם אומרים, הליכוד יאבד את השלטון, ואז גם אנחנו וגם הם, הסיעות החרדיות, נמצא את עצמנו באופוזיציה.
הגיע הזמן, המשיכו, שנתניהו יפסיק לראות בסיעות החרדיות כשותפות שבהן הוא תלוי ולהיכנע לכל גחמותיהן, ויתפוס אותן כמובנות מאליהן. ככאלה שאין להן שום ברירה אחרת אלא ללכת עם הליכוד לטוב ולרע. שהן תלויות בו הרבה יותר. כי מה שקורה עכשיו זה לא פחות מאסון פוליטי, סיכמו.
אחרי ניסיונות פשרה כאלה ואחרים לנסח חוק העלאת קנסות שיהיה מקובל על החרדים, הבהיר יו"ר כחול לבן בני גנץ שלא יסכים להעביר בממשלה שום חוק פרט לזה שסוכם "ככתבו וכלשונו". במשך כמה ימים נקרע נתניהו בין כניעה לחרדים לבין הפגנת שרירים. הוא ידע שאת המחיר, אם יהיה, לא ישלם לפני הבחירות. הסיעות החרדיות מחויבות לו בעיקר כי זה רצון הקהל בבית. אחרי הבחירות זה כבר סיפור אחר.
ביום רביעי בערב נתניהו הכריע. המחיר הפוליטי של כניעה לחרדים הפעם וסיום הסגר מוקדם מדרישות מערכת הבריאות, גבוה יותר מאשר פתיחת חזית מולם. נציגי הליכוד בוועדת החוקה נדרשו להבהיר שיצביעו בעד העלאת הקנסות ויישרו קו עם כחול לבן.
"אנחנו לא בשיח של שנאה כלפי החרדים ולא ניגרר לקמפיין האנטי נגדם", אמר ח"כ אריאל קלנר מהליכוד, חבר ועדת החוקה, שהפכה זירת התגוששות עיקרית השבוע. קלנר ציין כי "בעת החירום הזאת חייבים להיות מלוכדים ולהתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה", אולם הבהיר כי "עמדת הליכוד היא להצביע על חוק העלאת הקנסות המקורי".
במשך שנים הראתה ההנהגה הפוליטית החרדית רפיסות מול זרמים קיצוניים שפשטו בחברה החרדית, עם לכתה של ההנהגה הוותיקה והחזקה שאפיינה את דור הנפילים של הרבנים אלישיב ושטיינמן, הרב עובדיה ואדמו"רי החסידויות הגדולות והמשפיעות. אנשי הפלג הירושלמי הליטאי לא מצביעים ליהדות התורה, ולמרות זאת לא מצאו עד כה הנציגים הליטאים בכנסת את המילים הנכונות לגנות ולהוקיע את ההפגנות וההשתוללויות של הפלג הקיצוני - מהפגנות הגיוס ועד להפרות הקורונה.
הביקורת שסופג המגזר החרדי, שרובו לא מוצדק ונובע משנאה ותחושת זרות, היה יכול להיות מתון יותר אילו היתה קמה ההנהגה הפוליטית ומוקיעה מתוכה את אלה שבמעשיהם גורמים להכללתו והכפשתו של מגזר שלם. עובדה זו, כמו גם סכסוכים פנימיים חריפים בין מרכיבי הזרם החסידי בסיעה החרדית האשכנזית, הביאו את יהדות התורה לשפל במעמדה הציבורי, מה שעשוי בקלות לגרור איבוד מנדט או שניים, שיגרעו לא רק ממנה, אלא מגוש הימין כולו.
רק אחרי פשיטת המשטרה על בני ברק, עוד לפני האירועים האלימים שהגיעו בהמשך כתגובה, עלו השבוע חברי יהדות התורה על גג בניין העירייה והביעו בצקצוקי שפתיים מאולצות דאגה נוכח תגובתה האלימה של המשטרה. מבחינת הציבור החרדי לאלימות המשטרה יש כתובת אחת: הנציגים החרדים. הם יושבים בממשלה ובקואליציה. הם אלה שהיו צריכים לוודא שאירועים כאלה לא קורים במשמרת שלהם.
אני לא זמין, אני לא פנוי
אחרי ניצחונה של חגית משה בפריימריז לראשות הבית היהודי, היה נדמה כי בתוך כמה ימים ייחתם הסכם בינה לבין יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' על ריצה משותפת. זה לא קרה. משה דורשת לקבל את אותם תנאים שקיבל קודמה בתפקיד: או את ראשות הרשימה, או את המקום השני אבל את התפקיד הבכיר בממשלה. סמוטריץ' מסרב ומתעקש לקבל את שניהם.
ההערכה היא כי בסופו של דבר ההסכם ייחתם. הבעיה הגדולה יותר היא איתמר בן גביר. מבחינה אידיאולוגית, וכנראה גם פוליטית, לא אמורה להיות לסמוטריץ' בעיה לצרפו ברביעייה הראשונה. בן גביר שווה לא מעט. כשהיא מגיעה חלק ממפלגה שעוברת בוודאות, עוצמה יהודית יודעת לספק את הסחורה ולהביא בין אלפי לרבבות קולות - אלו שעשויים להפריד בין 59 ל־61 מנדטים לימין. מכאן גם הסיבה מדוע נתניהו כל כך התעקש בפעם שעברה שבנט ובן גביר יתאחדו.
אבל סמוטריץ' מתעקש. במשך כל השבוע לא הרים שיחת טלפון אחת, לא הודעת ווטסאפ, או מסר בכל אמצעי אחר, שיבהיר כי בכוונתו לצרף גם את עוצמה יהודית. לא זו אף זו, שעל מנת לדחות לחצים אפשריים מצד נתניהו, החליט סמוטריץ' כי עד למועד סגירת הרשימות לא יענה לשום שיחה מראש הממשלה ואנשיו.
במפלגות הימין התחילו לתהות מה מניע את סמוטריץ'. אם מדובר בטקטיקת משא ומתן, ובסופו של דבר בכוונתו לסגור ברגע האחרון עם חגית משה ובן גביר במחיר הנמוך ביותר, מילא. אבל אם כבר גמלה בליבו ההחלטה שלא לצרף את בן גביר לרשימה ויהי מה, מדובר באירוע חמור עבור גוש הימין כולו. מרגע שהוחלט על מרוץ מפוצל של מפלגה ימנית־ליברלית ומפלגה ימנית־דתית־חרד"לית בראשות סמוטריץ', איזו סיבה יש לו להדיר ציר מרכזי וחשוב ממנה. רבים תהו השבוע אם לא מדובר בתופעה קלאסית של פוליטיקאי שהשתן עלה לראשו. שמרגע שהתחיל לקרוא לעצמו "יו"ר מפלגת הציונות הדתית" הוא באמת התחיל להאמין שהציונות הדתית כולה על כתפיו ורק ממתינה למוצא פיו. ושהוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה לבדו.
חצי סער
על פי התמונה המתבהרת בסקרים, ואחרי כמה תהפוכות בעניין, נראה כי הקרב על ראשות הממשלה יהיה בין נתניהו ויאיר לפיד. השבוע עלתה יש עתיד למעמד המפלגה השנייה בגודלה אחרי הליכוד. אם לא מדובר בפיק זמני אלא במגמה, נראה כי ימי החסד של תקווה חדשה של גדעון סער תמו. סער מאבד מנדטים בקצב מסחר, כשימינה כבר נושפת בעורפו.
הקרב בין בנט וסער על הובלת הימין שמימין לליכוד, יעבור בקרב הקהל הציוני־דתי. בשתי המפלגות נערכים לקרב גדול על המגזר. בימינה יתחילו כבר בסוף השבוע הקרוב בקמפיין אינטנסיבי בעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת, ויבליטו את בנט, מתן כהנא ואידית סילמן כמייצגי המגזר במפלגה. ראש מטה הדתיים של סער, זאב אלקין, נערך לקרב בלימה. הקהל שאליו הוא פונה קצת אחר. מדובר בדתיים־לאומיים שלא רק מותחים ביקורת על נתניהו או שנמאס להם ממנהיגותו, כי אז הם יכולים למצוא מפלט גם אצל בנט, אלא כאלה שסלידתם מנתניהו כה גדולה עד כי הם מוכנים שתקום ממשלת שמאל, העיקר שיסולק מתפקידו. כמה דתיים כאלה יש? לדעתם של אנשי הדתי־לאומי בתקווה חדשה, יש לפחות שני מנדטים כאלה. דתיים שהצביעו בפעם הקודמת לכחול לבן, שניצבה בראש גוש אנטי־נתניהו, כשהיה ברור כי בכל ממשלה שירכיבו יהיו השותפים המיידיים אנשי שמאל מובהקים.
בליכוד, וכן בימינה, רואים בגדעון סער אפיזודה שלמעשה עבר זמנה. שאין לו באמת קהל אמיתי שיתמוך בו ביום פקודה, ושמפלגתו צפויה לצנוח עוד בחודשיים הקרובים, כאשר מי שנוטה יותר לימין יעדיף את בנט, ומי שיותר לשמאל, ימצא את דרכו ללפיד או לאחת המפלגות האחרות בגוש. מפלגתו של סער, הם אומרים, נראית מיום ליום יותר כמו אסופת פליטים.
כך למשל, אמרו, רק לפני כמה שבועות השיק סער את המצע המשפטי של מפלגתו. בתוכנית הציג שורה של רפורמות בבית המשפט, בשיטת מינוי השופטים ובפיצול תפקיד היועמ"ש. אם לא די בעובדה, ציינו, ששותפיו הפוליטיים של סער כולם מהשמאל - מה שהופך את התוכנית ממילא ללא רלוונטית - צירף סער את בני בגין לרשימתו והביא את ההתנגדות לכל מהלך רפורמיסטי ברשות השופטת לתוך הבית פנימה.
במפלגתו של סער רואים את הדברים אחרת. לדבריהם, המצב בסקרים ישתנה אחרי שהנושא החרדי יירגע. או אז לפיד יירד חזרה, יש לו הרי תקרת זכוכית, והם ישובו להוביל את המחנה מול נתניהו. לגבי בגין, הם אומרים, סער לא חזר בו מהצורך ברפורמות במערכת המשפט, ולמרות שידוע שבגין מתנגד, הדבר לא יפריע לסיעה להוביל ולתמוך במהלכים אלה. עם זאת, ציינו, כי לא סוכם עם בגין על חופש הצבעה בנושא.
מלקטים פירורים
בשבוע הבא ייסגרו רשימות המועמדים בוועדת הבחירות המרכזית. גוש השמאל יגיע פחות מוכן למעמד זה מבדרך כלל, כאשר האיחודים הצפויים בו יהיו חלקיים ויפילו חללים רבים שיבזבזו אלפי קולות אחרי שלא יעברו את אחוז החסימה, או שלא יגיעו כלל לקו הגמר ויפרשו בדרך.
רון חולדאי רצה שמרב מיכאלי תנצח בפריימריז לראשות העבודה, אבל גילה שקל לא הולך להיות לו איתה. דומה, אגב, לתמיכתו של סמוטריץ' בחגית משה, כשהיה בטוח שתפיל את הבית היהודי לידיו כפרי בשל והתאכזב. בכלל נראה כי הכניסה הכושלת ביותר לפוליטיקה הארצית של מועמד מוביל רשומה על שמו של חולדאי. במשך שנים רבות הוא שוקל ומהרהר בצעד הזה. כפי שהעיד בעצמו, הוא כבר היה מוכן מזמן אולם אשתו היא שמנעה זאת ממנו. כעת, כשהוא כבר לא צעיר והאור הירוק מהמשפחה ניתן, במקום להיות מועמד לראשות הממשלה נראה כי חולדאי ייאלץ להידחק כמספר שתיים ברשימת העבודה תחת מיכאלי, ועם סיכוי גדול לקפל את הזנב בין הרגליים ולחזור לתל אביב.
כל הפורשים למיניהם, מבוגי יעלון, דרך עפר שלח, ועד לפליטי כחול לבן שנפוצו לכל עבר, ייאבקו ברגעים האחרונים שעוד נותרו להם להישאר עם הראש מעל המים ועם מקומות ריאליים באחת הרשימות לכנסת הבאה, כשברור שהאקזיט של רובם יתברר כלא פחות כושל מזה של חולדאי. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
