החברה הגבוהה

איילת לאש ושפי פז לומדות על בשרן מהם גבולות השיח התרבותי • אאוט - "טרנספר" ו"מסתנן"; אין - מהגרים • ומי כן מדברת יפה? היוצרת והפעילה החברתית איבתיסאם מרעאנה

צילום: איור: שמעון אנגל //

כל בן תרבות יודע שיש נושאים מסוימים שלא נאה לדבר עליהם, ומילים מסוימות שלא זו בלבד שהן לא מנומסות - אלא שהן יכולות גם להביא אותך לתחנת המשטרה. כך, למשל, פוסטים שכתבה איילת לאש, מורה לחינוך מיוחד, אם לארבעה, חדת לשון ולא בדיוק מצטעפת כשהיא כותבת על פשיעה במגזר הערבי ואוזלת יד המדינה בטיפול בה. לאש מרבה לדווח על אירועי טרור ביהודה ושומרון, ונראה שהיא לא משתגעת על מי שמבצע אותם. כמו כן, היא מכלילה - והרי הכללה אינה עמדה תרבותית - ומתייחסת לאירועים אלה כאילו בוצעו על ידי אנשים שהיא מכנה "ערבים". למרבה הצער, ללאש יש נטיה לא מנומסת לראות בעם הפלשתיני אויב. ולכן היא לא כותבת עליו בחיבה. 

מדוע התבלבלה איילת? אולי בגלל יידוי האבנים, בקבוקי התבערה, פה ניסיון פיגוע, ופה - ניסיון שצלח. ייתכן שכמו ממשלות אוסטרליה וקנדה, גם לאש התרשמה שאונר"א, סוכנות האו"ם לטיפול בפליטים פלשתינים (והרי אין פלשתיני שאינו פליט), מפיצה במוסדות החינוך שלה ספרי לימוד שמשבחים שאהידים, מוחקים את ישראל מהמפה, מאדירים מחבלים ומפיצים עלילות דם על ישראל. למשל: אנחנו משליכים פסולת רדיואקטיבית בשטחי הרש"פ כדי לגרום לתחלואה. ייתכן שלאש חשה שלא בצדק שטנה יציבה מצד הפלשתינים כלפינו, והיא לא חשה כלפיהם, כקבוצה, את החמלה שמתבקשת כלפי מי שמבקש למחות אותך מעל פני האדמה.

נכון, העובדה היא שכקבוצה, הפלשתינים עומדים בכמה וכמה קריטריונים של "אויב", אך בשום פנים ואופן אסור להתעצבן עליהם או להכליל. ואסור להגיב בחריפות כאשר ערבים ישראלים מביעים הזדהות עם המאבק הפלשתיני לשחרור מעול הכיבוש, ואיתו גם מעול קיומה של מדינת היהודים. ודאי שאסור לחשוב אפילו על טרנספר - ולאש מדי פעם מציעה את האפשרות הזו - שכן במקרה כזה תתייצב התנועה הרפורמית ותלחץ על המשטרה להגיש נגדך כתב אישום על הסתה לגזענות, וזה בדיוק מה שקרה לאיילת לאש. המשטרה חוקרת. התיק פתוח.

לאש היא לא האדם היחיד שלמד בדרך הקשה מהם גבולות השיח התרבותי. ראו את שפי פז. היא מציינת השבוע 50 יום למעצר בית שהשיתה עליה המשטרה באישור בית המשפט. פז נמצאת במעצר בית עד תום ההליכים, מכיוון שלדעת המשטרה והפרקליטות היא מסוכנת לציבור.

צודקים. פז אכן מסוכנת. כמה מסוכנת? היא השחיתה פני מקרקעין. ובעברית: ריססה גרפיטי. ויותר מפעם אחת. על הכביש ליד בית השופט פוגלמן, כמו גם על כביש ליד ביתה של הנשיאה חיות, היא ריססה את הכתובות "דם יהודי הפקר בג"ץ", לאחר שזה מנע בפעם המי־יודע־כמה הריסת בתי מחבלים. גם האיחוד האירופי, ששותף למימון חלק מהעתירות הללו, משקשק מאימת התל־אביבית בת ה־60 פלוס. על קירות משרדי האיחוד ריססה פז יחד עם מירב חג'אג', שבתה שיר נרצחה בפיגוע בארמון הנציב, את הכתובות "אירופה צאי החוצה" ו"כסף גרמני מממן רצח יהודים".

שפי פז פעילה בארגון "החזית לשחרור דרום תל אביב". ארגון טרור תרבותי של ממש. מתברר כי פז לא רואה במאות אלפי המסתננים והמהגרים הבלתי חוקיים מאפריקה לישראל פליטי חרב. מדוע? מכיוון שרובם אינם פליטים וגם לא מבקשי מקלט. היא מתעדת ומבקרת את הפרות החוק שלהם, את האלימות שהם נוקטים, את האדישות המשטרתית כלפיהם, את התערבותם הבלתי פוסקת של ארגוני סיוע במימון אירופי למניעת גירוש כל אחד מהם, ואת הפסילה הסדרתית של בג"ץ של כל החוקים להגבלת ההסתננות שחוקקה המדינה.

חבל שפז, אישה משכילה, לא למדה את הז'רגון. בחברה תרבותית נהוג לקרוא למהגרי עבודה "פליטים". בחברה תרבותית נהוג לומר שישראל היא מדינת מהגרים, לא מדינת היהודים. שהרי מהו המאפיין הלאומי החזק ביותר שלנו? האם העובדה שיש לנו דת משותפת, היסטוריה משותפת, שפה שבה נכתב התנ"ך, שהוא הסיפור הדתי, הלאומי והרוחני שלנו? חלילה וחס. ההגירה היא זו שהפכה אותנו לעם, ולכן אנחנו חולקים את המכנה המשותף הזה עם כל אריתריאי, סודאני או עובדת סיעוד פיליפינית שתם חוזה העבודה שלה, אבל מצד שני - לא בא לה לחזור לפיליפינים.

לעומת לאש ופז, חשוב לציין לשבח את מספר 7 ברשימת מפלגת העבודה, היוצרת הדוקומנטרית איבתיסאם מרעאנה. גם מרעאנה היא פעילה חברתית. היא חברת הנהלת ארגון "בצלם", שכמו מערכת החינוך של אונר"א, מפיץ עלילות דם על ישראל בעולם. האחרונה שבהן: ישראל היא מדינת אפרטהייד שמטרתה כיבוש שמבוסס על "עליונות יהודית". זה, כמובן, דיבור בהחלט מידתי וסביר בקרב בני תרבות. לא הסתה ולא גזענות. מרעאנה היתה חברת מרצ, אך פרשה ממנה מכיוון שמרצ תמכה במבצע עופרת יצוקה, ואולי אף בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני מה שבחברה הנחותה מכנים "אויבים". 

בניגוד ללאש ולפז, שמוקצות מחמת מיאוס בחברה הגבוהה, מרעאנה מביימת עבור תאגיד השידור הציבורי את הסדרה "סליחה על השאלה בערבית". מרעאנה יכולה להגיד כל מה שהיא רוצה, כי שייכותה לחברה הגבוהה אינה מוטלת בספק כלל. ראשית, היא ערבייה, ואפילו בג"ץ קבע שאם ערבייה, נגיד היבא יזבק, משבחת את דלאל מוגרבי או את סמיר קונטאר - לא מדובר בתמיכה בטרוריסטים. על אחת כמה וכמה כאשר מרעאנה חומלת על פעיל הג'יהאד האסלאמי מהאר אל־חארס. בוודאי לגיטימי שתכתוב איך נהנתה לנסוע בצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, או שתקבע שאסתר הורגן הי"ד נרצחה בגלל "מציאות של טרור על רקע מגדרי, וכנראה בגלל שהיא יהודייה ומתנחלת". הפוסט הקצר והקולע שבו כתבה מרעאנה "ישראל כמה שאת מכוערת" - רגש אותנטי של מיטב הסלונים. וכי מה יחשוב על ישראל ערבי שמכבד את עצמו? שהיא מדינה יפה?

רשמו לפניכם: כדאי שתאמצו שפה שבה אין אויב, אין סכסוך לאומי, אין מסתננים. פשוט דברו יפה. ואם לא תדברו יפה - יבוא שוטר. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר