"ציירתי בחורה. חשופת חזה. בגמר העבודה נשאלתי האם ציירתי בן או בת"

באִם כל פורטרט המצויר בעוצמת הרגש הוא במידה מסוימת גם דיוקנו של המצייר ("תמונתו של דוריאן גריי", אוסקר וויילד), הרי התערוכה "ברלין־יפו" היא לִגְיוֹן דיוקנאות מרגשים המזמין אותנו להיכבש ביופי ובמסתורין שמעוררת האמנית רוני טהרלב.

טהרלב (57) היא ציירת ריאליסטית פיגורטיבית, המתמקדת באמנות הדיוקן, מהמעולות שיש לנו כאן. היא הציגה בשלל גלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם - במוזיאון ישראל, בגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון, בגראנד פלה בפריז ועוד - וכעת מעלה ב"גלריה רוטשילד" בתל אביב את "ברלין־יפו" שאצר דורון לוריא.

טהרלב היא בתם של המשוררים־הסופרים יורם טהרלב ונורית זרחי: "אני מציירת מגיל שנתיים. באופן הכי בסיסי אמנות היא המרחב שצמחתי לתוכו, גדלתי במקום שטבעי בו לחשוב כאמן. גם ארבעת ילדיי נוגעים, כל אחד בדרכו, בתחומי היצירה: מוזיקה, כתיבה, בימוי, תיאטרון". על הכשרתה היא מספרת: "אני אוטודידקטית, למדתי שנה אצל ישראל הירשברג, אני מיומנת היטב בהעתקת אולד־מאסטרס. אבל אני לגמרי בדרכי, סוליסטית. עבדתי עשרים שנה לבדי על הר בגליל. מלאכת הציור היא עבודה בודדה. השלב האוצרותי מתלכד רק לקראת התערוכה".

התכנסות מוחלטת

אשתקד הוזמנה לשהוּת אמן בברלין, כשלתוך חוויית היצירה מתפרצת הקורונה ומאלצת אותה לקטוע את עבודתה ולשוב ארצה. טהרלב: "התערוכה הזו היא תיעוד של נחיתה. מן התקופה בברלין, שהיתה חוויה מעשירה, משוחררת ובינלאומית, אל החזרה ארצה עם הבידוד והסגרים פנימה. למעשה עוד בברלין נאלצתי להיכנס לשבועיים בידוד כשמודליסטית שלי חלתה; עם נחיתתי בארץ נדרשתי לעוד בידוד של שבועיים; בהמשך החלו בארץ הסגרים; אחר כך שברתי את הרגל ושהיתי בבית חודש וחצי בגבס, במעין סגר כפוי נוסף. כך נשאבתי למוֹד של התכנסות מוחלטת. ואמנם כצייר ההסתגרות מוכרת לי, אך כעת היתה זו חוויה קיצונית גם עבורי". 

הצבת התערוכה מספרת את ציר הנחיתה הזה - ברלין־יפו. הקיר הדרומי מכיל עבודות שנעשו בברלין, המאכלסות בבולטות את השאלות המתמשכות של טהרלב בענייני זהות, גוף ומגדר. העבודות על הקיר הצפוני שייכות כבר לזמן יפו וצוירו לתוך המגיפה, כך למשל לגבי הציור "שמלה ורודה בהשראת לופז", מציינת טהרלב: "בלי שנתכוונתי יצא לי 'דיוקן של סגר'". לעומתיות זו העניקה לתערוכה את שמה, והחלוקה מתארגנת יפה גם באופייה האורגני על פני שדרת הגלריה. 

"אני עובדת באפילה, בבדידות. לא תמיד מבינה מה עשיתי. דורון (לוריא) כמו הדליק פנס והאיר את העבודות, הבהיר את המהלכים, את העשייה בשלמותה". 

הציור "משהו נפלא"

העבודות מברלין ניחנות כאמור באיכויות חוצות מגדר ומתחברות לסדרת דיוקנאות שהוצגו בתערוכתה "עורב לבן" (שאצרה איה לוריא במוזיאון הרצליה): "זהו המשך תיעוד הניסיון לבחון את נקודת האפס של המגדר. היכן מתרחש מומנט המעבר בין נקבי לזכרי. העיסוק בנושא אינו תיאורטי. אני ציירת דיוקנאות ובאמת שואלת זאת מהמקום הציורי, איפה עובר המגדר בתוך שדה־הראייה? איך נראה המגדר בַּלסת, בַּמצח וכדומה, זה ממש ממקום חושי". 

על קיר ברלין מככב המודליסט הארי, ועל המפגש עימו מספרת טהרלב: "עמדתי בפריז בתור למוזיאון ד'אורסיי ולצידי בתור בחורה יפהפייה עם מבנה פנים ויקטוריאני, לבושה שמלת תחרה צהובה, ענודה פנינים, חבושה כובע קש. בן־זוגי ציין באוזניי כי חושב שהגברת היא אדון. התחלנו לשוחח, ואכן, היה זה הארי, סטודנט לאמנות ממנצ'סטר. התחברנו מייד ורציתי מאוד לצייר אותו. הוא נעתר והגיע לסטודיו בפריז, עשינו סדרה שלמה של ציורים. קבענו שכשאהיה בברלין הוא יגיע גם לשם וידגמן עבורי. וכך היה". 

שובה ביופיו הפורטרט "נער בשמלה צהובה" המשחזר בהופעתו את אותה פגישה: "ציור שמלתו של הארי כאן מממש פנטזיה אמנותית שלי, לצייר שמלת תחרה ופנינים בהשראת גוֹיה, כשנגיעות המכחול הגדולות הפראיות תתלכדנה לשמלה מופלאה על פרטיה". 

העבודה של טהרלב מהותה ההתבוננות, כשעולם האסוציאציות שלה טבוע בהשראות מאוצר הנכסים של תולדות האמנות. אלו נרקמות ביצירה מראש או בו־זמנית או בדיעבד. פעמים הן מודעות ופעמים לא. 

הציור "נער עם שמלה צהובה"

הנה בציור נוסף מוצב הארי כשמראה בידו ופניו המרתקות משתקפות מבעדה, כמרפרר לטיציאן, לרובנס (בלתי נמנעת גם ההפניה לנרקיס) אך באופן מובהק לוונוס של ולסקז. הציור הידוע בשם "ונוס מרוקבי" או "ונוס מול המראה" של דייגו ולסקז הוא מציורי העירום הנשי המפורסמים (מהמאה ה־17). והנה הארי כוונוס. מעורר באופן אחר את השיח השגור על השתקפויות, שילוש המבט: הצייר, המודל, הבבואה במראה - והצופה הלכוד במשולש על כל ההיערכויות שבו ("אפקט ונוס").

"אני תמיד מעדיפה לצייר ממודל", מדגישה טהרלב, "העבודה מצילום היא ברירת מחדל. בצילום אין מספיק אינפורמציה צבעונית ונפחית. כשמתרגלים למודליסטים אזי העבודה מצילום היא כמו אנורקסיה, רזון של המציאות. חלק ניכר מחיי עובר בקרבת מודליסטים. התהליך מאוד אינטנסיבי ונוצרת אינטימיות גדולה".

התערוכה משייטת בעולמות העמימות. הדמויות נושאות עתיקוּת אך גם תלישות מסוימת. מתערבלים הווה ועבר, המקומי והניכר, היפואי והברלינאי. העבודות מאופיינות בידע עמוק של הציור האירופי לדורותיו, אך מהדהדות מסורות קדומות אלו בעיניים מאוד עכשוויות, ועולה מהם דווקא הניעוּת בין הזמנים מן הקלאסי לעדכני. 

"וכל אני הוא בלי מין"

הייצוג הריאליסטי כולל ממד סמלי, ואף אגדי פנטסטי. טהרלב תעיד כי יש בחלקו מן הריאליזם המאגי, המערב את דמיונה. בקיר הברלינאי בולטת העמימות המגדרית, הדיוקנאות גדומות מגדר, הן ספק זכריות ספק נקביות, ספק אנדרוגניות, בעלות זהות כפולת מינים. הן "בין", הן המסקרן, הן "זה". "וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה / וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין / וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה / וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה" (יונה וולך). אפשר כי דמויותיה של טהרלב הן הישות השלמה הדבוקה בטרם ננסרה לאיש ואישה. 

הרבה טמון בדפוסי הלא־נאמר. שמות היצירות, שהם די "ניטרליים", גם הם מותירים את הצופה במרחבי אי־הבהירות. הרקע חסר ייחוס היסטורי, גיאוגרפי, תרבותי. מתמוססות הקונבנציות המגדריות בתווי הפנים, ברפרטואר התנוחות, לרבות נורמות פיזיולוגיות בסיסיות. אף כאשר מתערטל החזה, הדמות נותרת אניגמטית. טהרלב ממוטטת אפוא את גבולות הגזרה הגדורים, משחררת מאותה חתירה לכינון מין טיפוסי בגוף הנתפש. 

כך מתנוססת הדוגמנית האיטלקייה ארנה "הנערה מטרנטו", שכמו לקוחה מהדקדנס של שנות העשרים, והנה היא כאן כעבור מאה שנה. בתווי פנים חזקים, באף גדול, במבנה לסת גברי, בחזה חשוף. טהרלב מתוודה: "אני ציירתי בחורה. חשופת חזה. והנה בגמר העבודה נשאלתי פעמים רבות, האם ציירתי בן או בת. הספק נובע מהמפה שאנו רגילים לקרוא. למשל, מתנוחה מופנמת, ממבע רך ואילך - לפנינו אישה וכדומה". 

יורם טהרלב // צילום: כפיר זיו

זאת ועוד חלק מהדמויות שייכות למעין "נעוּריוֹת". ארשת הפנים צעירה, פעמים תסרוקותיהן "אַ־לה־

גַרסוֹן". גם באופן זה טרם נתקבעו תחת התפקוד המגדרי. לא תמיד ברור האם לפנינו אישה נערית או שמא נער דנדי מעודן. חוויית הדמות היא אינטרסקסואלית. כבמכחול קסם מתמוססת האופציה הבינארית, שהמתבונן כה מורגל בה ומבקש לאתרה. ערכים אסתטיים אלו מעוררים מורכבות, אי־יציבות.

אמנות העמימות מתחדדת נוכח הטלטלה בין הדגם הפיגורטיבי להפשטת המגדר. טהרלב פועלת בזירת המבע הדייקני, העוסק בניבט ובמובחן, והנה מתערפלת תמציתו היסודית של המודל, כמינו הביולוגי. ברם טהרלב אין עניינה בתפישות פילוסופיות, פרשניות, בתיאוריות מגדר, כציירת היא מעוניינת בחקירה האמנותית: צל ואור כתם ועור. לא גבולות הפרט והחברה נידונים פה אלא גבולות הציור, מעשה ההתבוננות. מעידה טהרלב: "בסדרה של הארי אמנם בלט העיסוק בשאלת המגדר, אך לא כנרטיב מוסדר המוחל מראש אלא יותר כתהליך שאני עוברת, כשתמיד הוויזואליה היא בפרונט. ההתלבטויות הקשות שלי בציור אינן אינטלקטואליות. העיסוק המרכזי הוא בציוריות. חומר, צבע, קו. אין דבר נהדר ומפתה מזה".

מסיימת את קיר ברלין תמונה "בלתי מסוימת", במובן זה שאינה גמורה באופנים המוכרים של טהרלב. "דיוקן קורונה בלתי גמור" מספק הצצה מעניינת לטכניקת העבודה של טהרלב: רישום הפחם בתהליך משולב עם עבודת הצבע. בציור מופיעה נינה, מלצרית בת 19 שטהרלב "קטפה" מבית הקפה אל הסטודיו והיתה למודליסטית הראשונה שלה בברלין. מספרת טהרלב: "בתוך תהליך העבודה התברר כי נינה חלתה בקורונה. היא היתה מבין 500 החולים הראשונים בגרמניה, נכנסה לבידוד, נעלמה ובעקבותיה גם אני נאלצתי להיכנס לבידוד".

המבט של נינה עורר בטהרלב מבט נעורים אחר, מבטו של רמבו. ארתור רמבו (1891-1854) היה מאהבו של פול ורלן, גדול משוררי צרפת, והסתמן ככוכב שביט בשמיה של השירה הצרפתית. הוא צויר בידי אנרי פנטן לטור ("ליד השולחן", 1872) כשהוא מישיר מבטו למרחבי העתיד האינסופי. ברבות הימים יהפוך רמבו לסוחר נשק, יחלה בסרטן וימצא את מותו בגיל 37.

טהרלב מבהירה: "בתמונה של שולחן המשוררים רמבו כל כך יפה, יש בו משהו טהור, תמים. הוא מסתכל אל העתיד, והעתיד פתוח דבש ושושנים. הוא אינו יודע עדיין את אשר יקרה לו. המבט שלו נושא את כל המסתורין של החיים. בדיעבד הדרמה הזו נשואה גם בעיניה של נינה. המודליסטית ואני טרם יודעות כי על העולם תתרגש תכף המגיפה. במובן זה גם בדיוקן של נינה ישנה הנאיביות שכמו לפני המפץ של החיים".

בתווך שבין קיר ברלין לקיר יפו תלויה התמונה המהפנטת "חלב ציפורים". הארי בשמלה כתומה כשלצידו בעל־כנף שמימי. הארי "מן הנראה" אך בוהַק עז של דמיון מתפשט, חלומי משהו, מציף את הצופה. על כך מספרת טהרלב: "את הציור הזה ציירתי ביפו, אבל מבחינה נפשית, הוא משתייך עדיין לברלין. הוא 'מכיל' את הברבורים שעפו לי מחוץ לחלון בברלין, את האגם האפור מול הסטודיו, את החורף הברלינאי, וגם הרבה פחדים, פחדים שבאים מן האופק. 'חלב ציפורים' כבר צויר עמוק בתוך הקורונה.

"אני מציירת את מה שאני רואה, כפי שניסח זאת קורבה (גוסטב קורבה, ריאליסט צרפתי, המאה ה־19). אך גם בהתבוננות יש הרבה תעתוע. אני ציירת פיגורטיבית שנאמנה לראייה, אני מודדת ומציירת 'נקי'. אבל בציור הזה, למשל, השתקעה לי בדמיון ציפור לבנה גדולת־כנף ונתתי לה דרור. ב'חלב ציפורים' נוצר איזשהו ריאליזם מאגי, המטעין את המציאות בעוד פרטים. גם 'הנראה' הוא מורכב. האם הנראה באמת נראה. האם הוא נראה היום ומחר אותו דבר. הריאליזם סוחב עליו תמיד עוד תכנים, והתכנים הללו, אם תלך איתם טיפה הלאה, תהיה כבר במקום מאגי. על גבול המציאות".

השתקפות העצמי

הקורונה עוררה בטהרלב עיסוק בשאלות של אינטימיות, בדידות וזקנה. היצירה המופלאה "משהו נפלא" משרטטת את דיוקן האֵם נורית בפנים ביזנטיות חזקות, כשתחתיה נפרש מרבד טבע־דומם במנח נשפך. העין מובלת דרך האובייקטים החוצה, מרפק האֵם דוחף הלאה. מדמותה עולה איזו שהות, מבט אל איזה אופק שכמו בולמים את הזמן. מעבר לגיל. באופן מושגי שוב עולה שפה שמושכת אל זהות ונשיות. 

טהרלב: "הרבה זמן רציתי לצייר את אמי, אך חששתי לצייר אדם מבוגר, קל וחומר את אמי. חששתי שהיא תראה את הזקנה של עצמה ושאני אראה את הזִקנה שלה בעיניי. לנגד דמיוני ניצבו דיוקן הזקנה מאת ויסלר ("סידור באפור ובשחור: אמו של האמן", 1871); ודיוקנאות הזקנה של רמברנדט. כשסיימתי לצייר ציפיתי לראות פורטרט של זקנה. והנה נוצר דווקא דיוקן של כוח. הפנים אינן נענות בהכרח ל'תו־התקן' של פנים יפות, אבל יש בהן הרבה עוצמה, בדומה לנשים רומיות. התרגום מזקנה לעוצמה נעשה באורח בלתי־מודע. אבל התוצאה התאימה. לא רק בשל מהותה הפנימית של אמי, אלא גם לי, כאישה, החווה את הנשיות בתהליך ההתבגרות. יצאה לי כאן 'זקנה נספרת'". 

נורית זרחי // צילום: משה שי

חתימת התערוכה ב"קיר כוח", שהוא פרי כמה החלטות אוצרותיות נהדרות. הכותל המסיים נצבע בירוק עתיק ועליו שבעה אוטופורטרטים כמסכמים יותר משמונה שנות פעילות: מיפו, ממתת בגליל, מברלין (אותם מסגיר האור השונה). באם כל דיוקן הוא גם דיוקן העצמי, הרי צבר הדיוקן העצמי נוגע בַּכלל.

טהרלב מגישה בחינה מדוקדקת בפניה, על כל שקע וקמט. גם כאן השתקפות העצמי נישאת על תנועה מורכבת. בעוד לפנינו אוסף מפורק של דיוקנאות האמנית בישירוּת בלתי מייפה, בפגעי הזמן - הרי התחושה הנאספת היא דווקא השלמוּת העצמית והיופי הנצחי. הנה שוב פוגעת בנו טהרלב בחץ התעתועים: "הַאִּם לָבַשְׁתִּי אֶת עֵינַי הָפוּךְ / וְאוּלַי אֶת לְשׁוֹנִי כְּשֶׁפָּנִיתִי אֵלֶיךָ: / דּוּ, יוּ, אַתָּה, אַתְּ, הִיא / וְאוּלַי פָּגַעְתִּי בְּךָ בְּחֵץ הַבִּלְבּוּל" (נורית זרחי, מתוך "אררט"). 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו