נועה מנהיים, יצירותיהם של סופרים רבים כובשות את הטלוויזיה, ואילו מצד שני - אפקט נטפליקס הפך ספרים שעובדו לסדרות לפופולריים יותר. הרנסנס הספרותי בטלוויזיה הוא למעשה הטרגדיה של עולם הספרות או תור הזהב שלה?
"אני נוטה שלא להשתתף בחגיגת האבל הזו על מצב הספרות, ואני לא סבורה שהיא מוותרת על מעמדה לטובת הטלוויזיה. מדובר בשותפות שעוזרת לשני הצדדים. קח לדוגמה ספר ישן כמו 'גמביט המלכה' של וולטר טוויס. במשך שנים ניסו לעבד אותו ללא הצלחה, ואילו לאחרונה הוא הפך לאחת הסדרות הכי מצליחות של נטפליקס. כמובן שמעבר לכך שהוא מעודד אנשים לשחק שחמט, הוא מעודד אותם לקרוא את הספר, שבזכות הטלוויזיה נגאל מתהום הנשייה".
את מזהה מגמה של סופרים שנוטים להתאים את ספריהם לעיבוד הטלוויזיוני העתידי?
"זאת מלאכה הרבה פחות מודעת ממה שאנשים נוטים לחשוב. בסוף הכותב יושב לבד, בבית, מול המסך או הדף הריק, ובורא משהו מאפס. כמובן שהרומנטיקה של בדידות הכותב לא מבטיחה איכות בשום צורה".
ומהצד השני - האם עולם הטלוויזיה מבין שהסיפורים הגדולים באמת נמצאים מחוץ לאולפנים שלו, אצל סופרים שאינם מוגבלים בתקציב או בזמן? הסופר ג'ורג' ר. ר. מרטין, כותב סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", שעליה מבוססת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", כינה את מחלקת פיתוח אולפני הטלוויזיה שבה עבד בעבר כ"גיהינום הפיתוח". רעיונותיו סורסו שוב ושוב בשל היעדר תקציב.
"מבחינת גופי הטלוויזיה, עיבוד ספר לסדרה הוא מהלך יחסית בטוח. מישהו כבר דמיין את העולם בשבילם, עשה את התחקיר ההיסטורי, יצר את המרחב הפנטסטי וחשב על ההיבטים השונים. ספר הוא לעיתים מעין הוכחה לכך שהקונספט עובד: המהלכים העלילתיים עובדים, הדמויות חיות, נוכחות, עגולות. ואתה גם עובד עם יצירה בעלת בסיס מסוים של קוראים".
ולפעמים בסיס הקוראים לא נרחב דיו. למשל בספר "סיפורה של שפחה", שלפחות בארץ לא היה פופולרי טרם יציאת הסדרה.
"בארץ פחות, אך בעולם זה כמובן לא המצב, כי למרגרט אטווד לא חסרים מעריצים. גם 'אנשים נורמלים' של סאלי רוני לא היה ספר עם קהל קוראים ענק.
"מנגד, נדבר גם על 'ברידג'רטון', שם קהל הקוראות של הז'אנר הוא נרחב במיוחד. ג'וליה קווין, מחברת הספר 'הדוכס ואני' שעליו מבוססת הסדרה 'ברידג'רטון', היא אולי המלכה האם של תת־הז'אנר הזה - רומן רומנטי היסטורי. היה ברור שעיבוד ספר שלה לטלוויזיה יביא כבר מראש כמה מיליוני צופים. הדבר נכון גם לגבי סרטי קומיקס. הרי מי לא ראה מארוול? אלה מקרים שהשקעת הון תועפות בעיבוד לטלוויזיה היא הרבה פחות מסוכנת".
בין חידוש לרתיעה. מתוך "גמביט המלכה"
אקט אנטי־שמרני
אם נחזור ל"גמביט המלכה", היה מדובר בספר שלא זכה לפופולריות רבה, ומה גם שאחד האתגרים בעיבוד הספר לסדרה היה הצגת משחקי השחמט בלי לאבד את עניין הצופים. על פניו נשמע משעמם. איזה אינטרס היה כאן לנטפליקס?
"ראשית, אפילו אחרי שהסדרה כל כך הצליחה היא מכרה יותר ערכות שח מאשר עותקים של הספר. מבחינת האינטרס, מדובר בחבל דק ועדין מאוד: מצד אחד - לא לספר סיפור חדש וזר מדי שיגרום לרתיעה של אנשים, ומצד שני - כן להביא אל המסך דבר חדש.
"ב'גמביט המלכה' גם נוצרה הזדמנות לספר סיפור חניכה נשי. בזמן הזה, ברגע הנוכחי בהיסטוריה של התרבות שלנו, זה היה דבר שמאוד עזר ליצירה הזאת להצליח. אין הרבה סיפורי חניכה נשיים בטלוויזיה, בניגוד לסיפורי חניכה גבריים הקיימים בשפע".
"המורדת" היא עוד דוגמה לסיפור חניכה נשי.
"בהחלט. זה סיפור על אישה עצמאית שיוצאת מתוך סביבה אולטרה־שמרנית, מפלסת את דרכה בעולם ומצליחה כנגד כל הסיכויים. הפופולריות של הסדרות האלה היא בוודאי לא מקרית: מבחינה סטטיסטית, נשים הן אלה שנפגעו יותר בשנה האחרונה מבחינה תעסוקתית. עובדה זו תרמה גם להצלחה של 'אנשים נורמלים', 'גמביט המלכה', כאמור, 'המורדת' ו'ברידג'רטון'. יש כאן פנייה לקהל יעד שהרגיש במשך שנים שלא מדברים אליו ישירות".
את מדברת על פמיניזם ודמויות נשיות, אבל ב"ברידג'רטון" ראינו למשל שהפמיניזם של דפני פחות נוכח לעומת הדומיננטיות שלו בספר.
"היא אכן דמות שונה בספר ויש לה קצת יותר נפח אישיותי. אבל לעומת הספר, בסדרה נוצר עולם נשי באופן בלעדי למדי. כמעט אין שם אבות, ואלה שכן - איומים. יש דגש רב יותר על אחווה נשית, ועל מה נשים יכולות לעשות בדרכן שלהן שגברים לא יכולים לעשות, מאחורי הקלעים, מתחת לפני השטח, דרך כל מיני חיבורים שרק הן מסוגלות לעשות. הן הרבה יותר פעילות בעולם ממה שהיית יכול לצפות. גם גיבורת 'המורדת', אסתי, היא דוגמה לכך;
"ואילו ב'ברידג'רטון' - בגרסת הספר דמות המלכה לא מאוד רלוונטית, ובסדרה היא בעלת דומיננטיות אדירה - גם כמכשיר עלילתי שמזיז דברים קדימה, וגם כפרסונה המשדרגת את הסצנות שבהן היא מופיעה. כך שגם אם דמותה של דפני משלמת מחיר, ויורדת טיפה ברמה, קיימת העצמה דומיננטית של יתר הדמויות הנשיות ביצירה".
מחוזות לא ידועים. "משחקי הכס"
הכל מתחיל במבט
ככלל, את מבחינה בנטייה להפוך את הדמויות הספרותיות לעגולות יותר כדי ליצור מורכבות ולמשוך את הצופים? אולי "דקסטר" הוא דוגמה לכך. בספר הוא קצת פחות מורכב ומיוסר מדמותו הטלוויזיונית.
"אני חושבת שזה בעיקר תלוי בסדרה ובתסריטאים. לפעמים קורה שדמות הופכת מורכבת יותר במעבר למסך, אבל לרוב ההפך הוא הנכון - דמויות מאוד עגולות בספרות משלמות על המעבר שלהן לטלוויזיה בהשטחה מסוימת, מכיוון שבמקרים רבים המונולוג הפנימי נעדר, כמו גם היכולת להציץ לראש של הדמות ולהבין את מחשבותיה".
מצד שני, אם ניקח את "המורדת" כדוגמה, הרי הספר עוסק לרוב בכללים והליכות ביהדות, בעוד עניין הבריחה של הגיבורה מגיע רק לקראת הסוף. הסדרה, לעומת זאת, מתמקדת בדרמה שמסביב לבריחתה לברלין, בהתאקלמותה בעולם החילוני ובחיבוטי הנפש שלה.
"נכון. אולי מה שייחודי במקרה זה הוא האנרגיה והיכולות הפנומנליות ששירה האס מביאה למסך. היא נושאת על כתפיה את משקל הספר ואת האתגר להעביר את מה שכתבה הסופרת: 'היא הביטה מחוץ לחלון וחשה...' למשל, ואז אנחנו מתוודעים למצבה הנפשי בתיאור נרחב שיכול להתפרס על פני כמה עמודים, והשחקנית צריכה להעביר את כל המורכבות הזאת במבט בודד".
עד "המורדת" שירה האס לא היתה מהכוכבות המוכרות ביותר. את מזהה מגמה של הבאת כוכבים מסדר גודל בינוני ומטה לעיבודים טלוויזיוניים, על מנת שלא לעמעם את אורה של היצירה הספרותית?
"שאלה מעניינת, וזה בהחלט אפשרי. זה נכון ב'ארץ לאבקראפט', ב'ברידג'רטון' ובמידה רבה גם ב'גמביט המלכה'. שחקן פחות מוכר לא מביא עימו סיפור, טייפ־קאסט, וזאת בניגוד לכוכב שכבר מביא מטען לתוך היצירה. כשאתה רואה את ניקול קידמן ב'שקרים קטנים גדולים', היא מגיעה עם המטען של טום קרוז על גבה, לדוגמה, וזה צובע את הדמות. כשהשחקן פחות מוכר, יש יותר מקום ומרחב לסיפור עצמו".
עוד ממשק להעצמת היצירה הספרותית בטלוויזיה אפשר לראות ב"לופן", שם ניצב במרכז העלילה ספר, אובייקט שהפך למעין גיבור.
"תפסתי את המחווה הזו כהומאז', מעין קריצה למקום שממנו צמחה היצירה. זו דרך להנכיח שיש לדבר אמא ואבא. שהיצירה לא מבקשת להתנתק מהמקור שלה. דוגמה נוספת היא 'ארץ לאבקראפט'. אפשר היה לשנות את שמה של הסדרה, הרי לספר לא היתה הצלחה כה גדולה שהיה קיים צורך להיאחז בשמו. אבל כשאתה משאיר את השם זו אִמרה - 'אני מתבסס על'. מדובר בניסיון מתמיד להראות קשר אמיתי למרחב הספרותי, בלי לנסות לטשטשו. ב'ברידג'רטון', למשל, העיתונות מקבלת בולטות: המילה הכתובה זוכה לכבוד מיוחד בתוך המרחב הטלוויזיוני, וזה יפה בעיניי. אין כאן יומרנות למקוריות. זו כמעט הצהרה שהיצירה הטלוויזיונית היא חלק משושלת, ומאחוריה ניצב גבה של היצירה הספרותית".
מתוך "סיפורה של שפחה"
במסגרת השושלת הזאת, המעבר לטלוויזיה הוא בגדר שדרוג?
"אני לא רואה את זה בתור השלב הבא שצריך לשאוף אליו. זה עוד רובד שמתווסף ליצירה המקורית".
יש גם רבדים שמתווספים לה, אך כבר תלושים ממנה. ב"סיפורה של שפחה", הסדרה המשיכה מעבר לגבולות הספר.
"גם ב'משחקי הכס' זה כך. ג'ורג' ר. ר. מרטין לוקח את הזמן שלו, ואפילו לא מתקרב בכתיבתו למקומות שהסדרה הגיעה אליהם".
כתיבתו תושפע ממה שראו עיניו על המרקע?
"מעניין. אני חושבת שהמעריצים עומדים בציפייה מאוד מתוחה לראות מה יהיה הכרך הבא שייצא, ועד כמה הוא הושפע מהאופן שבו התסריטאים התוו את הדרך. הדבר רלוונטי גם לעולם ספרות החובבים - אנשים שלוקחים את העולמות שברא הסופר ועושים בהם כבשלהם. יש סופרים שתומכים בכך, וכאלה המתנגדים. האם אתה מושפע ממה שהחובבים רוצים ומצפים לו? לא ברור אם היוצר יכול לשכוח את מה שראה".
מה באשר לסופרים הישראלים? האם גם הם יכבשו בקרוב יותר ויותר את המסך שלנו?
"אני מאמינה שנראה עוד ועוד עיבודים של יצירות, למרות שבארץ זה תמיד מורכב יותר מבחינה כלכלית, וגם מבחינת הקהל. זה דומה למה שקורה בספרות העברית - יש היצע ושפע של יצירות מיובאות או מתורגמות - שמאוד מקשה על היצירה המקורית להתחרות בהן. אני אומרת את זה בצער".
ערכת ספרים שהפכו לסדרות. איך התחושה?
"ערכתי את 'שטוקהולם' של נעה ידלין, ואת 'עיר מקלט' של ליעד שהם. לראות אותם פתאום לנגד עיניי על המסך היתה חוויה מדהימה, וואו".
דמיינת שכך זה ייראה?
"לאו דווקא. אבל כשנעה סיפרה לי מי השחקנים שמועמדים לליהוק - אמרתי לעצמי שזו בחירה מדויקת. זה הדגיש עבורי את הנקודה הזו שיצירה טלוויזיונית היא תמיד פרשנות, ולא רק עיבוד. פרשנות ליצירה הספרותית. ולכן, מבחינתי, זה לא מקלקל שום דבר..."
אני רואה שאת חושבת על משהו.
"אני באה מרקע דתי, כך שזה מזכיר לי את דפי הגמרא: מסביב לטקסט עצמו כתובות הפרשנויות. גם כאן, אני רואה את יצירת המקור ומסביבה את הפרשנות, את העיבוד".
שאלה של חזון
הפרשנות מדגישה כי הכל בעיני המתבונן. ולמרות זאת, האם יש תשובה לשאלה הנצחית מה טוב יותר - העיבוד או הספר?
"בסדרת מפגשים של משכנות שאננים שתתקיים בין 9 בפברואר ל־9 במארס, ונקראת 'ללכת לעיבוד - על ספרים שהפכו לסדרות טלוויזיה' נארח מספר אנשי קולנוע, היסטוריה ותקשורת שידברו על העיבודים השונים מהספרות לטלוויזיה וידונו בשאלה הנצחית - מה טוב יותר, הסדרה או הספר?
"בעיניי זה תלוי. יש אמונה שאפשר לעשות סרטים טובים מספרים גרועים, ותמיד נותנים כדוגמה את הספר 'הסנדק', של מריו פוזו, שם הספר צולע, יש יאמרו, בעוד סדרת הסרטים היא יצירת מופת. השאלה היא מי הציב חזון גדול יותר - הסופר או המעבד? אם נחזור ל'סיפורה של שפחה', למשל, החזון הגדול יותר היה של הסופרת, למרות שהעבודה הפרשנית היתה טובה, ולא המעיטה מאיכות הספר. 'ברידג'רטון' נותנת בונוס חדשני ביותר ובאיזשהו אופן מגמדת את הספר שעליו היא מבוססת".
מתוך צילומי "ברידג'רטון"
לסיכום, אפשר לומר שהטלוויזיה הפכה לספרייה החדשה?
"תחשוב אם היית יכול לשאול את השאלה הזאת לפני כחמש שנים, כשנטפליקס הגיעה לישראל. בעבר היו יצירות טלוויזיה שהיו מאוד מרכזיות בשיח התרבותי, דברים ש'כולם ראו' ודיברו עליהם. היום ההיצע הגדול מקשה להצביע על עמוד תווך תרבותי מסוים. עם זאת, השנה האחרונה שינתה את המצב, כי חזרנו למדורת השבט. פתאום כולם מדברים על אותו הדבר".
מה תעדיפי, ספר טוב או סדרה טובה?
"ספר טוב, אין שאלה. בספר אתה יכול לקרוא שוב ושוב, ולא בטוח שהדבר נכון לגבי צפייה בסדרה. אני לא חושבת שסדרה יכולה ללוות אדם כפי שהיה מלווה אותו ספר. ואולי זו רק הגישה הרומנטית והשמרנית שלי".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
