שני רגעים הסבו השבוע נחת לנפתלי בנט והוציאו ממנו חיוך גדול אחרי תקופה לא קלה. הראשון היה כאשר קיבל לידיו סקר פוליטי, שבדק את מידת הביטחון בהצבעה למפלגות השונות. בנט לא חשב שמצביעיו יתגלו כעד כדי כך נאמנים כפי שהראו הנתונים. כמי שנכווה פעם אחת עם הקמת הימין החדש, שלא עברה את אחוז החסימה למרות התחלה מרשימה למדי בסקרים, יו"ר ימינה יודע היטב כי לא מספר המנדטים שמעניקים לו הנשאלים בסקר הוא שחשוב, אלא מידת נחישותם. להפתעתו, כ־70 אחוזים מאלה שהשיבו כי יצביעו לימינה, השיבו בחיוב כאשר נשאלו אם הם בטוחים שכך יצביעו הפעם.
לא כל אחד יכול להתהדר בנתונים כאלה. גדעון סער, למשל, מקבל בסקר 30 אחוזים בלבד במדד נחישות מצביעיו. בהגינות יש לומר כי הסקר נערך לא על ידי גורם המעוניין בהצלחתו של האחרון. אולם אם מתייחסים למספרים, זה אומר שתקווה חדשה פריכה יותר מימינה ושההובלה שלה, הקטנה למדי ממילא, על פני ימינה, עוד עשויה להתהפך.
הרגע השני שהעלה אצל בנט חיוך היה עם פרסום סקר המנדטים בערוץ 11. ברגע אחד הבינו אלה שתקפו אותו על עמדתו המעורפלת לגבי שאלת הישיבה בממשלה תחת נתניהו, את יתרונות העמימות. בעוד כל השחקנים במערכת הפוליטית הסתדרו למחנות מוגדרים ומתוחמים, בנט נותר שחקן חופשי. לשון מאזניים. וכמו שהשתקף בסקר - גם ממליך המלכים. לא חשוב מספר המנדטים שיקבל. כל עוד יוכל להעניק 61 לכל אחד מהצדדים, יהיה בידו לדרוש רוטציה לראשות הממשלה. מניסיון הממשלה האחרונה, לכל דרישת רוטציה יצטרף תנאי בל יעבור להיות ראשון. על הטעות של בני גנץ איש לא יחזור.
מי ששוחח עם בנט בימים האחרונים, הבין ממנו כי אופציה כזאת בהחלט רלוונטית. אם תיפול לידיו ההזדמנות הנדירה לשבת על הכיסא הנכסף, אין לו שום כוונה להחמיץ אותה. אם כי, יש לומר, ההזדמנות כפי שהתגלתה באותו סקר, אכן נדירה. נתניהו אמנם זקוק לו בכל מקרה, אבל ברוב המקרים לצד השני אין יכולת אמיתית להרכיב ממשלה גם עם בנט, מה שמעקר את האיום שעשוי להוביל לדרישת רוטציה.
נתניהו, שברוב המקרים מקדים להבין את המציאות מיריביו, הבין לאן הרוח נושבת מכיוונו של בנט והתייצב באולפן ערוץ 20 כדי להבהיר שלא תהיה בשום מקרה רוטציה. אלה אמירות שלא מחייבות איש. גדול ככל שיהיה האבסורד שראש מפלגה בסדר גודל של עשרה מנדטים ידרוש רוטציה, הדבר היחיד שישחק תפקיד הוא הסיטואציה הפוליטית ולא שום דבר אחר.
החלקים מתחילים להתחבר
נתניהו לא נואש מקמפיין החיסונים שבו החל ושעליו הוא תולה את רוב יהבו. תחילת פתיחת הסגר והתוכניות לפתיחה משמעותית יותר בשבועות הקרובים עודדו אותו. נתוני התחלואה מתייצבים ומספר המתחסנים עולה. אחרי שיבושים ועיכובים רבים, תוכניתו לפתוח הכל בתחילת מארס ולהכריז על השלמת "מבצע חוזרים לחיים" (ראשי תיבות מח"ל) עולה שוב על המסלול שאמור לדעתו להביא אותו להצלחה בבחירות ולקדנציה נוספת כראש הממשלה.
מתנער מימין. נתניהו // צילום: דוד כהן, פלאש 90
לא רק עניין ניהול משבר הקורונה השתבש בתוכניות של נתניהו, אלא גם סיפור הציונות הדתית. זה כבר היה נראה בכיס שלו. סמוטריץ' אמנם הכריז מתחילת הדרך שנתניהו לא ינהל אותו וסירב לענות לטלפונים שלו ושל יועציו, אבל "שלט רחוק" משמעותי עמד לרשות רה"מ ובאמצעותו ניהל את כל המגעים שהיו אמורים להביא לאיחוד בין חלקי הציונות הדתית - חגית משה, יו"ר הבית היהודי.
זה לא הסתיים כמצופה. כשנודע לרה"מ, באמצעות יועצו הפוליטי נבו כץ, שממש חנה ליד ביתה של משה במשך ימים, שסמוטריץ' חתם מאחורי גבה עם איתמר בן־גביר (מה שהוביל אותה לחתום בלית ברירה עם בנט), רתח נתניהו מזעם. גורמים בלשכה מספרים על חילופי צעקות מבהילים בינו לבין בני שיחו הקשורים לעניין באותו רגע. מתוך הכעס איים לבטל את ההסכם בינו לבין סמוטריץ' שהכניס את ח"כ אופיר סופר מהציונות הדתית לרשימת הליכוד לכנסת, ורק כשהבין שהנזק מהמהלך רב על התועלת נמלך והותיר אותו על כנו.
הדבר החשוב ביותר לנתניהו הוא שסמוטריץ' יעבור את אחוז החסימה, אולם אליה וקוץ בה. והקוץ במקרה הזה הוא איתמר בן־גביר.
לא רק סמוטריץ' מרגיש שנתקע עם בן־גביר בלית ברירה, ומתוכנית בת יותר משנה, של הנהגת הציונות הדתית, על גווניה ורבדיה, נותר עם הפלג הקיצוני יותר שלה, אלא גם נתניהו, שידע שיספוג ביקורת על מאמציו להכניס את נציג עוצמה יהודית כדי להבטיח לעצמו קואליציה. וזה אכן קרה, שוב, כשהליכוד חתמה על הסכם עודפים עם מפלגתם של סמוטריץ' ובן־גביר.
נתניהו הבהיר שבן־גביר עשוי להיות שותף קואליציוני אבל בשום אופן לא חבר בממשלה, אולם גם הוא יודע שהדבר תלוי בעיקר בבן־גביר עצמו. אם יגיעו שני שרים או יותר לרשימת הציונות הדתית, או במקרה של פילוג שיותיר את בן־גביר כסיעת יחיד שעשויה להעניק לנתניהו את האצבע ה־61 לממשלה יציבה, מי שיחליט אם להתמנות לשר או לא הוא לא נתניהו, אלא בן־גביר.
נתניהו מתנער מעוצמה יהודית כי הוא יודע שלא רק למחנה השמאל יש בעיה עם האיש ודעותיו, אלא גם לתומכי ליכוד רבים, הרואים בו גורם קיצוני. לגבי רובם, אהבתם לנתניהו גוברת על סלידתם מעוצמה יהודית. אבל יש מיעוט שחושב אחרת, ונתניהו זקוק גם לתמיכתו.
צביעות השמאל. בן־גביר // צילום: גדעון מרקוביץ'
בין זיכרון לפולניה
אם התנגדות הימין לבן־גביר עוד יכולה להיות מובנת, הרי שהמתקפות הקולניות משמאל לוקות במידה לא מועטה של צביעות. רצונם העז של השחקנים המרכזיים בזירת רק־לא־ביבי לסלק את נתניהו מהשלטון גרם להם לכרות ברית עם הגורמים הקיצוניים והאנטי־ישראליים המובהקים ביותר בכנסת מהמפלגות הערביות. כך בעוד ביד אחת הם מכנים את בן־גביר גזען וכזה שלא ראוי לכהן בכנסת ישראל, בידם השנייה מחבקים תומכי מחבלים, מעודדי טרור, וכאלה שבזמן מלחמה מזדהים עם הצד של האויב ולמפלתה של ישראל.
יאיר לפיד, ניצן הורוביץ ואחרים, מצאו לנכון לפצוח במתקפת ציוצים נגד בן־גביר ונתניהו, אבל עד לרגע זה לא מצאו את הדרך להביע את מחאתם הנמרצת על התבטאויותיה של אבתיסאם מראענה, מספר 7 ברשימת העבודה לכנסת, שלעגה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, ואמרה כי "הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה". את הדברים אמרה ב־2008 בראיון לגפן מגזין המושבות. באותו ראיון אמרה למראיין (היהודי) יואב איתיאל: "אתם מפוחדים באופן טבעי. אתם עם מבוהל. מפוחד בגנטיקה. זה לא התחיל בשואה ולא קשור בערבים. אתם עם נורא רכושני ושתלטן".
בכך שוב גילו אנשי המחנה, שמרבית כלי התקשורת בארץ תומכים בו בגלוי, כי גזענות, כמו המלחמה בשחיתות, המלחמה בחרדים, ואפילו הערכים הליברליים כמו חופש הביטוי, אינם אידיאות ששווה להילחם עליהן למען חברה בריאה וצודקת כפי שהם מציגים זאת, אלא בסך הכל כלי שרת פוליטיים וקרדום לחפור בהם כדי להגשים את מאווייהם השלטוניים. הם רלוונטיים רק כשהם משרתים אותם.
לאחר שנפוצו דבריה בפוסט שכתבה בו התגאתה כיצד ניצלה את הכביש שנפתח לרווחה בשעה שכולם עמדו בצד כדי לעמוד בצפירה, החלו כמה צייצני רשת ופוליטיקאים להשוות בין זה ובין הציבור החרדי שגם הוא לא עומד בצפירה. רק שהציבור החרדי מתנגד לצפירה. מראענה מתנגדת לחיילי צה"ל.
לגבי איתמר בן־גביר, הוא עצמו לא החליט אם הוא מעוניין להיות שר. אני לא בנטורי קרתא, אמר, וכן מרגיש חלק מהמדינה ומעוניין ליטול חלק בהנהגתה בכנסת. עם זאת, חברות בממשלה עשויה להיות צעד אחד רחוק מדי עבור נציג מפלגה שלא מוכנה לשקול שום פשרה בנושאים הקרובים לליבה, כמו ההתיישבות ביו"ש, שמירת שבת ממשלתית ושלילת מו"מ עם הערבים. לשרים בממשלה, גם אם הם מצביעים נגד, יש אחריות קולקטיבית. אם יחליט בן־גביר להישאר בחוץ, לא יהיה זה כדי לעשות טובה לנתניהו, אלא לעצמו.
אם יש תפקיד קואליציוני שבן־גביר, עורך דין במקצועו בשנים האחרונות, חלם למלא, הוא חברות בוועדה למינוי שופטים. אם היה מתמנה היה הופך מייד לאימת השופטים. אין רחוק ממנו מתפיסת העולם השלטת של בכירי מערכת המשפט. אבל החתימה עם הציונות הדתית הביאה עימה את גניזת החלום לעת עתה. היה זה כאשר על מנת להגיע להסכם החליט בן־גביר להודיע כי הוא מוותר על התפקיד ומסכים למנות את עו"ד שמחה רוטמן, שלוטש עיניים גם הוא לתפקיד הנכסף שעשוי להשפיע על עולם המשפט הישראלי בשנים הקרובות.
מחפשים זריקת מרצ
בשני סקרים עד כה מרצ לא עוברת את אחוז החסימה. זה לא אומר שכך יהיה בתוצאות האמת, אבל המגמה מתחילה להדאיג כמה מחברי המפלגה השמאלנית המובהקת ביותר בכנסת. מרצ צריכה במערכת הבחירות הזאת להתמודד עם מה שלא נאלצה להתמודד איתו מעולם. לראשונה בתולדותיה, מפלגת העבודה, שנחשבה כל השנים לאחות הגדולה, והמתונה יותר, נראית בדיוק כמוה. עם רשימה אולטרה־ליברלית, שדורכת לה על הראש ויושבת לה על אותו אלקטורט.
בסכנת הכחדה. הורוביץ // צילום: אורן בן חקון
במרצ מאמינים שבסוף, כשיגיע רגע האמת מול הקלפי, הקהל שלהם יתעשת. שלמרות שהמסרים שלפיהם מפלגת העבודה עשויה לזחול בסוף לזרועותיו של נתניהו כפי שעשתה כמעט כל ימיה, לא נשמעים אמינים במיוחד כשבראש המפלגה עומדת מרב מיכאלי והזנב שמאחוריה לא פחות נחוש ממנה, בכל זאת ברגע האחרון מצביעיה ישובו הביתה, לדבר האמיתי, שלו הם רגילים ושאותו הם מכירים.
בעבודה, מנגד, חוששים שקסמה של מיכאלי, שהצליחה להחיות את המפלגה המוספדת, יתפוגג והמנדטים יחזרו לצנוח. רבים מהפעילים, שלא התחברו ליושבת הראש החדשה ולאופי הרשימה, הודיעו בקבוצות הווטסאפ כי הפעם ישימו לראשונה בחייהם פתק אחר שאינו "אמת". חלקם הודיעו שהצבעתם תלך ליאיר לפיד, שמנסה בימים אלה, בשילוב אינטרסים עם נתניהו אם כי ללא שיתוף פעולה כמובן, לבסס את מעמדו כמועמד השמאל לראשות הממשלה. חלק אחר שיתף כי בכוונתו להצביע דווקא לכחול לבן. "עדיף שהקול שלי ילך להכניס את חילי טרופר לכנסת, מאשר את מראענה", כתב אחד מהם.
ביום משפטו של נתניהו לא נרשמה עלייה כלשהי בכמות או בחריפות התגובות של חברי האופוזיציה, שהיו אמורים לחגוג בכל אולפן אפשרי. הראשון שהתייחס לכך היה בכלל נתניהו, שהוציא סרטון שבו הוא קורא למפגינים שלא להגיע, טוען כי מערכת המשפט קשרה קשר להפיל אותו היות שהוא "ראש ממשלה חזק מהימין". וכל היתר? בעיקר מילאו פיהם מים. לפיד, מיכאלי והורוביץ לא השמיעו קולם נוכח המעמד הדרמטי ולא מיהרו לתקוף את נתניהו.
קשה לדעת אם הסיבה לשקט נובעת מההערכה כי לא ניתן יהיה לקצור הון פוליטי ממשפט שלמעשה אין בו חידוש ואין בו פוטנציאל להעביר צד את תומכי נתניהו. ייתכן שכולם שומרים תחמושת לשלב העדויות, שאז כבר צפוי להיות יותר בשר בשלב שמיעת הראיות, עבור מבקריו של ראש הממשלה. אלא שהשלב הזה - לא בטוח שיגיע לפני הבחירות. √ טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
