אורית פרייליך, כמי שגדלה בבני ברק, איפה בעצם מתחיל הרומן שלך עם עיצוב ואופנה? זה לא היה עיסוק ממש מקובל בחברה הדתית שבה גדלת.
"נולדתי בחיפה על הכרמל, וגדלתי בבני ברק. על פניו זה באמת לא בהכרח המקום הקלאסי שממנו תצא מישהי שתורתה היא אופנה. לשמחתי, לא נתקלתי בשום התנגדות מסביבתי, ואף אחד לא אסר עלי לעסוק בכך. מגיל מאוד צעיר ידעתי שארצה לעסוק בתחום. הוריי הבינו את זה כאשר בגיל 5 קנו לי סנדלים בבני ברק והחלטתי לגזור אותם ולעצב מחדש.
אורית פרייליך // צילום: יהושע יוסף
"במקביל, בספרי הקודש שלמדתי בביה"ס - משנה, תורה, הלכה, דינים - היו בעיקר ציורי נעליים, תסרוקות, תיקים ובגדים. זה הציף את דמיוני ובמובנים רבים זה אפילו היה די מתבקש שאגיע לתחום הזה. קראו לי הציירת של הכיתה. הייתי חריגה בלבוש ובהתנהגות, וניסיתי למצוא את הדרך שלי בין השבילים בלי לעלות על בריקדות; את הביטוי העצמי שלי מצאתי בבגדים".
אפשר לומר שהנגיעה בין דת לאופנה התחילה כבר בספר בראשית. בעבר תיארת את אדם וחוה כמעצבי האופנה הראשונים.
"בספר בראשית, לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, עיניהם נפקחו, חלחלה בתוכם ההבנה כי הם עירומים והבושה הציפה אותם. ואז, הפעולה הראשונה שלהם היא 'ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות'. במובן הזה, גם מעצב אופנה מייצר פריטי לבוש שיש בהם צורך. לאחר גירושם מגן עדן, מופיע בסוף פרק ג' הפסוק הבא: 'ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'.
"הפסוק הזה הציק לי שנים. הבנתי אותו בצורה כזאת ש'מעצב העל', אלוהים, לא קיבל את חגורות העור שבני האדם עיצבו לעצמם, והוא החליט לעשות זאת בדרכו שלו. אני מוצאת סוג של מאבק בין האלוהות לאנושות באשר לסוג הבגד הנאות, המתאים. יש רושם שזה מאבק שלעולם לא יסתיים".
בעבר אמרת שבמהות הבגד יש בעיה בלתי פתירה.
"זה בדיוק המאבק הזה. אבל יש כאן עוד אלמנט - המוות. כשאדם נפטר, או נפטרים עליו הוריו או קרוביו הקרובים ביותר, אקט האבל מבוצע באמצעות קריעת בגד. הבגד הוא עור שני שלנו, הכסות שלנו. יש את העור שקיבלנו, וכשאנחנו אבלים ומישהו הכי קרוב אלינו נפטר, היהדות מציינת זאת בקריעת בגד. יש בבגדים אלמנטים שהם כלל לא פשוטים, מתברר.
"המילה בגד גם היא מעניינת. היא מכילה את השורש בגד, שממנו ניתן ליצור את המילה 'בגידה'. יש משהו בבגד שגם יכול לבגוד באדם בצורה מסוימת. למשל, כאשר במצבים מסוימים הבגד לא מבצע עוד את המטרה שלשמה הוא נועד, שאינו נמצא עוד בהלימה אחת עם האדם, כאשר לפתע לא מרגישים בתוכו טוב. הנושא הזה טעון; בגדים הם עולם ומלואו".
HERMES לכל דורש
מצב שכזה, שבו הבגד לא מבצע יותר את המטרה שלשמה הוא נועד, מביא את המין האנושי לקנות, לשנות ולחדש את בגדיו ללא הרף. מהיכן בכלל מגיע היצר הזה, לדעתך?
"אי־אז במהפכה התעשייתית, מאמצע המאה ה־18, לימדו אותנו שלצרוך זה חשוב. שזה אחד הדברים המרכזיים שמניעים את העולם. בתקופה הזאת החל מעבר לערים, הוקמו יותר בתי חרושת, העיור החל ואנשים עזבו את הכפרים ועברו לעיר, שם הם יכלו למצוא עבודה ולהרוויח כסף. נסללו כבישים, נולד 'פס הייצור', והשוק אופיין בסחורות שאותן היה צריך למכור ולקנות כדי שיהיה הון. ואפשר לומר שחינכו אותנו לצריכה - כי לפתע נהיה לבני האדם יותר זמן פנוי.
"הרי לפני המהפכה התעשייתית - למי בכלל היה כסף להתלבש? לאנשי האצולה בלבד. אנשים רבים עבדו בשדות ולרוב האנשים היו בגדים מעטים מאוד בכל חייהם, שגם הם עברו בירושה. בגלל הקור, נשים היו לובשות כמה חצאיות שהחליפו את מקומן בדרגת הקרבה לגוף. המושג פנאי לא היה קיים".
גם עתה, בקורונה, המושג "פנאי" הפך לשנוי במחלוקת. זמן העבודה והפנאי התבלבלו והפכו למושגים כמעט סימביוטיים, ונדמה שהסימביוזה הזו משפיעה על האופן שבו אנו מתלבשים. רבים מאיתנו התחילו להתלבש בטרנינג.
"זה הבגד הכי נוח בעולם, ולכן אתה יכול להירדם איתו בכורסה מבלי לשים לב, למשל. אופנת הטרנינגים מתאימה באופן מדויק לבלבול הקיומי שהקורונה יצרה בין פנאי, בית ועבודה. הכל התבלבל לנו, והטרנינג הוא פריט לבוש דינמי שיכול לתמוך ולהתאים לסביבה הדינמית שנוצרה כאן בשנה האחרונה. הנוחות הזאת של הטרנינג גם קשורה לכך שאנשים התחילו להציב את הנוחות כערך עליון, ולא בהכרח את אידיאל היופי, מושג כואב כשלעצמו.
"מעבר לכך, אני שמחה שאותן חברות שמוכרות טרנינגים הרוויחו ולא נאלצו לסגור. כי בפרספקטיבה רחבה יותר, הרי שבמרכז לונדון, למשל, מתוך 264 חנויות במרכז רחוב אוקספורד - 57 נסגרו. זה כמעט רבע. ואחרי המגיפה, תדמיין את האזור הכי פעיל בלונדון עם כל כך הרבה חנויות סגורות; מי ימלא אותן?"
מה עושים?
"הפתרון מגיע ממתכנני הערים - בדמות ייצור רבעים היברידיים שמשלבים חנויות אופנה גדולות, כמו לואי ויטון והרמס, ביחד עם מוזיאונים ובתי קפה. הרבעים הללו עשויים לגרום לאנשים לבוא ולקנות, כי הם מייצרים אווירה קלילה ומונגשת יותר".
אילו פריטים אנשים מחפשים בתקופה הזאת?
"זו סוגיה לא לגמרי ברורה, משום שחלק ניכר מהציבור לא מרוויח כסף, ומי שמרוויח כסף רב גם בזמן המשבר - הוא לא בהכרח אמת המידה. התיקים של הרמס, למשל, ממשיכים להימכר בצורה מטורפת. בהרמס דיווחו על עלייה במכירות של 6.9% ל־1.8 מיליארד דולר ברבעון השלישי של 2020. וצריך להבין, כשקונים תיק של הרמס, משלמים ולפעמים ממתינים שלוש שנים עד שמקבלים אותו.
"אנשים בעלי ממון רב ימשיכו לקנות בהתאם להישג ידם. אני מקווה שבחלוף המשבר תתאפשר איכות חיים טובה גם לאנשים נטולי אמצעים, כי לא אחת ראינו צמיחה בסיום משברים. אפשר לומר ששתי המהפכות האופנתיות הגדולות של המאה ה־20 הגיעו לאחר מלחמות העולם הראשונה והשנייה. כך, למשל, התנודות האופנתיות השפיעו בעיקר על לבוש נשים: הן עזבו את החצאיות ועברו ללבוש מכנסיים, כי הגברים יצאו למלחמה והנשים איישו את מקומות העבודה שלהם".
אם נחזור לימינו, מה יעלה לאחר הקורונה בגורלן של רשתות האופנה המהירות כמו זארה ו־H&M? הקורונה גרמה להן לירידה בהכנסות ולסגירת סניפים.
"כאן נכנס לתמונה עולם הקיימות, ו־H&M היא אחת התומכות הראשיות במהלך הזה. כבר ב־2014, כשביקרתי בקופנהגן בכנס הבינלאומי CFS שעסק בקיימות, ראיתי בגדים שנעשו ב־H&M על בסיס בגדים, רוכסנים וכפתורים שהושמשו מחדש. הם ממיינים את הפריטים, מקטלגים אותם, ואז הצוות העיצובי עושה בהם שימוש חוזר. בתצוגות האחרונות שלהם יש קו שנקרא Conscious, מודעות, והם הוציאו לאחרונה כמה דגמים מגניבים נורא. הם הציבו יעד שבשנת 2030 תוקטן משמעותית טביעת הרגל הפחמנית של החברה בכל העולם".
אנחנו גם מזהים מגמה מסוימת של קניית בגדים משומשים.
"אני מאמינה שהדור הצעיר מבין שעדיף לו לקנות פריט אחד משומש של לואי ויטון, או הרמס, מאשר ערימת בגדים זולים או לחלופין בגד חדש. זה מחלחל. אם נתמקד בלואי ויטון - כמובן לא מדובר בפריטים שעשויים מאותם חומרים בכל מקום, כמו טי־שירטס. כשאתה קונה שם מעיל עור או תיק - אתה יודע שמאסטרים עבדו על זה. אלה מסורות עבודה של שנים על גבי שנים".
מצד שני, אפשר לומר שמי שרוצה לסייע לסביבה - שלא יקנה בכלל.
"במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בראשות אילן בז'ה, אני מלמדת קורס שנקרא 'אתחול לאופנה', שתוצריו יוצגו בתערוכה שתתקיים בדיזנגוף סנטר בתאריכים 2.3-24.2. את הקורס גיבשתי אחרי הכנס בקופנהגן. עד אז ידעתי מהו מיחזור, ושם למדתי מהי קיימות. הבנתי שיש כאן מוקש שסביבו אנחנו מסתובבים בעולם האופנה: אנחנו עסוקים בלייצר יופי ותדמית, ובתהליך הזה בגדים רבים נותרים בצד, ובשלב מסוים הם כבר הופכים להיות 'לא באופנה'.
"במקביל, באותו ביקור, עמדתי שתי דקות דומייה לזכר ההרוגים שנהרגו בקריסת בניין בבנגלדש ב־2013, שהועמס במכונות כבדות, ביניהן מכונות תפירה והמון גלילי בדים ובגדים. נהרגו שם יותר מ־1,000 בני אדם וזה נראה לי לא נורמלי. החלטתי לעשות מעשה ולהפסיק לקנות בגדים במשך שנה. כלום".
או־אה. מטלה לא פשוטה.
"ואני מכורה. אין מצב שאני לא קונה בזארה, למשל. אבל אמרתי לעצמי - 'את לא קונה'. נוכח קורס הקיימות שתכננתי ללמד בשנקר הייתי חייבת להיות בגדר נאה דורש - נאה מקיים. זו היתה קריעת ים סוף בשבילי, ובדרך עוד היו לי שתי נסיעות ללונדון ולארה"ב. מודה ומתוודה שבאחד המקרים התפשרתי על קנייה של יד שנייה, שבה ידעתי שהכסף עובר לסיוע לאוכלוסיות חלשות. במסגרת הקורס בשנקר יש פרויקט שבו הסטודנטים יוצרים את האופנה הכי מדליקה שיש מבגדים שנזרקו, משמאטעס. זה התיקון שאנחנו עושים בעולם באמצעות בגדים".
שיא האופנה ב־15 שקלים
גם היום, אחרי הניסוי הספרטני שלך, אמרת שאת לא רוכשת בגדים, ועושה לבגדייך Upcycling. תסבירי.
"אני לוקחת את הבגד או הבד ומשדרגת אותו. יש לי שמלה, פיסת אריג שקניתי בשנת 2007 כשהיה עליה הדפס מקורי של כתמי דיו ועוד כתם ענק, ממש שארית של לכלוך, ועלתה לי בדיוק 15 שקלים. עשיתי בה פתח במקום לא סביר, עיצבתי אותה מחדש, והיום אני הולכת איתה לאירועים הכי נוצצים: כנסים בינלאומיים, למשל. הרציתי איתה בכנס באיסלנד ובסיום ההרצאה לא הפסיקו לשאול אותי על השמלה הזאת. בכל פעם שאני לובשת אותה זה כאילו שהיא נולדה אתמול. היא נטולת זמן, וזאת על אף ואולי בזכות ההעלמה של הכתם המקורי".
את משתמשת בה קרוב ל־15 שנה. מה יקרה איתה בעוד 10-5 שנים?
"אני חושבת שעדיין יהיה לה את הסטייטמנט שלה".
האם בכוחה של הקיימות באופנה לסייע למשבר הישראלי בתחום?
"מי שרוצה להמשיך להיות אופנתי ימשיך לקנות אופנה מהירה; אבל למי שיש ברירה ומודעות, אני מצפה שיחשוב פעמיים. אל תורידו מדפים שלמים כדי לא לעשות איתם כלום. ככלל, אני לא רואה איך עולם האופנה בארץ רץ ומחבק את עולם הבר־קיימא, זה עדיין לא קורה לצערי".
אז מה יהיה בארץ? גם לפני הקורונה היה כאן קשה.
"אני בכלל לא אופטימית. הייתי מעצבת בשנות ה־90 וראיתי מה קרה לעולם האופנה. ייצרנו פה בארץ ובגלל שהמדינה הפקירה את תעשיית האופנה לחלוטין, ונתנה ליבואני הלבשה כמו זארה להיכנס לכאן, תעשיית האופנה המקומית קרסה. כעת, לא מייצרים כאן כמעט שום דבר, למעט אנשים כמו דורין פרנקפורט, וכל הכבוד לה. אם לא תהיה פעולה של הממשלה, לצד לובי משמעותי, וסטודנטים שיוצאים ממקומות כמו שנקר והופכים לשגרירים - תהיה כאן בעיה גדולה מאוד".
אני חושב על הניסוח שלך – "בעיה גדולה מאוד". במחשבה שנייה, אולי יש משהו לא רגיש בלדבר על אופנה, שנחשבת מותרות אחרי הכל, כשיש כל כך הרבה מובטלים בחוץ?
"מצד אחד אתה צודק, ואני אומרת את זה בלב כבד. מצד שני, אנשים רוצים להיראות טוב, גם כשהם מובטלים, וזו הסיבה שבגינה גם האופנה המהירה צריכה לשרוד. וכידוע, אנחנו חברה שיפוטית, שנוטה לשפוט אנשים לפי המראה שלהם, ולא בהכרח לפי התוכן. זה איום ונורא בעיניי, אבל זו המציאות.
"זכותו של כל אדם להרגיש טוב, להיראות טוב, וזה ערך שצריך להנחיל ברמה החינוכית מגיל צעיר. גם אופנה בת־קיימא היא ערך, כי היא מבוססת על ערכים. היא מכבדת לא רק את לובש הבגדים אלא גם את מייצר הבגדים - מגיעים לו שכר, תנאים סוציאליים הוגנים, שלילדיו תהיה אפשרות לחיות בצורה נאותה. אופנה בת־קיימא זו אופנה שמסתכלת על הסביבה, לא רק על עצמה, וזה כמובן מגיע עם חינוך לדבר. אין ספק שבנושא הזה מישהו עוד צריך להרים כאן את הכפפה. נראה מי זה יהיה".
לסיום, אי אפשר בלי מילה על המסיכות שהפכו לצו השעה. יהיה להן אזכור היסטורי ברשמי תולדות האופנה?
"גם בשפעת הספרדית אנשים עטו מסיכות, אבל לא ממש נותר אחריהן אזכור היסטורי אופנתי. הדור הצעיר, דור ה־Z ומטה, ירצה להערכתי להעיף את המסיכות לכל הרוחות. זה שיבש להם את היומיום בצורה כזאת שלדעתי הם ירצו לשכוח מהן במהירות. ובאופן אישי, אני לא מוכנה לשים עלי שום מסיכה שהיא לא הכי פשוטה שיש. לא אעשה גלוריפיקציה למשהו שמביא למוות ולמחלות".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
