המבחן המוסרי של הוצאות הספרים: האם ניתן להפריד בין יוצר פוגע ליצירתו?

הרב שלמה הלוי, רב העיר בורגוס שבצפון ספרד, התנצר יחד עם חמשת ילדיו בסוף המאה ה־14 בעקבות פוגרום שנערך ביהודי עירו. לימים, הפך הרב הלוי לבישוף של בורגוס ושינה את שמו לפבלו דה סנטה מריה. ספרות השו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) הענפה שהותיר אחריו הרב-הבישוף הועלתה באש על ידי יהודי ספרד ולא נשאר ממנה זכר.

הסופרת חיותה דויטש, שיחד עם החוקר ד"ר דוד יעקובסון כתבה לאחרונה את הספר "אשת הרב, אשת הבישוף", אמביוולנטית ביחס לשריפת ספריו של שלמה הלוי־פבלו דה סנטה מריה. כסופרת וחוקרת שכתבה על האיש, דויטש מצירה על שריפת השו"תים שלו - "אני מתה מסקרנות לדעת מה היה בהם" היא אומרת. אבל כאישה שומרת מצוות היא מבינה את ביעור ספריו של "מי שבגד ביהדותו והתנצר. על התנצרות קורעים קריעה. הוא כמו מת. וחוליה מתה יוצאת מהשרשרת", היא אומרת.

דויטש נזכרה השבוע בגורל ספרי ההלכה של הרב המומר, בעקבות ויכוח אחר, שונה, על החרמת ספריו של סופר הילדים חיים ולדר. ולדר שם קץ לחייו בעקבות פרסום עדויות שלפיהן ניצל מינית נשים, נערות ונערים. הסיפור של קורבנותיו גרר עימו ויכוח משני, אבל מעשי מאוד: כיצד יש לנהוג ביצירות של סופרים, משוררים, רבנים ואמנים שסרחו? האם היצירה שלהם היא ישות עצמאית? האם אפשר בכלל להפריד בין היוצר הפוגע לבין יצירתו, והאם נכון לנהוג כך או שיש לגנוז ולהחרים את היצירות הללו?

דויטש יצאה השבוע נגד צנזורה וסיפרה כי לצד הכעס על ולדר, עורר בה הדיון על ספריו תחושה לא נוחה. בפוסט, שגרר בעקבותיו תגובות רבות, היא כתבה: "אני מתנגדת להחרמה גורפת, ודורשת את חופש הקריאה ובעיקר את החופש לבחור. איני אוהבת שמגבילים אותי או שכולאים לי את הרוח בכל צורה. אני מבינה את הצורך להגביל לפי גיל ומסכימה. זה זמני, אבל פחות מסכימה להגביל לפי הביוגרפיה של הכותב" .

דויטש מצטטת את הסופרת איין ראנד שאמרה פעם: "חיי הם אחרית דבר לספריי, ואני מתכוונת אליהם ברצינות". "חייו של ולדר", היא אומרת, "לא היו אחרית דבר לספריו והוא לא התכוון אליהם ברצינות. אני מניחה שסתירה כזו מונחת מאחורי סופרים אחדים. ספרות בעבורי היא אקס־טריטוריה ואיני רוצה לערב בה מעשים הצהרתיים ופוליטיים. אבין אנשים שאצלם זה לא כך, אבל אצלי כן".
היא ממליצה להורים אמיצים לומר לילדיהם: "תראו, הספר הזה טוב/רע/בינוני והכותב שלו היה אדם רע ובעייתי. תחליטו לבד אם לקרוא את מה שכתב. תבחרו". לדעתה של דויטש, "ניתן להפריד בין היצירה לבין היוצר: היה בנשמה של ולדר צד אפל שאני מאוד מצטערת עליו, אבל כשפגשתי אותו לפני 20 שנה בביתו, באירוע של 'צו פיוס', פגשתי אדם נחמד, שאיני חושבת ששיקר כשכתב את הדברים הטובים שלו.

"לא אזום חרם על שירי אייל גולן או סרטים של משה איבגי או ספרים של ולדר, ואם יזדמן לי", היא מבהירה, "כנראה אקרא ואאזין ואצפה. אמנם הפסקתי מנוי לעיתון 'הארץ' מכיוון שלחם בדברים שאני מאמינה בהם בכל ליבי, אבל זו בחירה שלי. לעומת זאת - אם אשמע שהמכולת ביישוב שלי החליטה לא להכניס את 'הארץ' לחנות, ישר אני הולכת ועושה מנוי על העיתון. אל תצנזרו לי. תנו לי לבחור. הציפייה שלי היא שאנשים ידעו להפריד בין התרבותי לבין ההחרמה, שהיא סוג של מעשה פוליטי".

"כל אדם חייב וגם זכאי"

הסופר חיים באר, פרופ' לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, מפריד בין ספרים ויצירות למבוגרים, שתפקידם אינם חינוך אלא שיתוף בחוויה, לבין ספרים ויצירות שמטרתם להקנות ערכים ולחנך.
באר מזכיר כי קאראווג'ו היה צייר ורוצח, "ועד היום אנו נהנים מתמונותיו ומחשיבים אותו לאחד מגדולי הציירים בכל הדורות. דוסטויבסקי ושופן היו אנטישמים, שזה סוג של פשע, ואנחנו צורכים בחדווה את היצירות שלהם. גם הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה היה פושע בעולם התחתון. כאשר מדובר במעשה או ביצירת אמנות שאין לה יומרה חינוכית - לא הייתי פוסל ולא הייתי בודק בציציות. אמן הוא אמן ורבים מהאמנים חשודים בעריות, ניאוף ועוד חטאים ודברים מכוערים.

"הקושי שלי עם יוצרים וסופרים שסרחו", מבהיר באר, "מתחיל כשמדובר ביצירות שמבקשות להקנות ערכים ומוסריות. באלה - המבחן אינו רק מקצועי, איכותי, ספרותי או מוזיקלי. שנים רבות הייתי עורך את ספרי הילדים והנוער ב'עם עובד'. לא הייתי מגיש לילדים ספר שכתב אדם שהתבססו או הצטברו נגדו עדויות שפשע וחטא, כפי שלא הייתי מוכן לשמוע הלכה מרב שחטא ופשע. אם למשל הייתי משומעי לקחו של הרב מרדכי אלון, הרי מהרגע שמעשיו התגלו - ואני סומך על 'פורום תקנה' בעניין הזה - הייתי נמנע מלשמוע שיעורים ודברי הלכה מפיו, וגם את 'תכלת מרדכי' שלו לא הייתי מכניס לביתי. עם רב הייתי מחמיר יותר ודבק בשיפוטו של הקב"ה שמדקדק עם צדיקים כחוט השערה".

באר מתנגד ל"שריפת ספרים והחרמת ספרים, גם משום כבוד הספר וגם משום שכל אדם הוא גם חייב וגם זכאי". הוא מבהיר כי לא הכיר את חיים ולדר ואת ספריו, אבל לילדיו ולנכדיו היה "בוחר לתת ספרים שלמחבריהם עומדת חזקת החפות לא רק מבחינה חוקית, אלא מבחינה מוסרית ושהם בחזקת 'נקיי דעת'. אם היו ברשותי ספרים של ולדר - לא הייתי מוציא אותם מהבית, אבל הייתי מצניע אותם ומשתדל שלא יבלטו. ליבי נחמץ על הקורבנות של ולדר וגם על האיש ומשפחתו".
כיצד התייחסת לפרסומים של גליה עוז, על אביה הסופר עמוס עוז שלכאורה היכה, קילל והשפיל אותה?
באר: "איני יודע מה היה שם אבל גם אחרי שקראתי את דבריה, דעתי עליו ויחסיי הרגשיים אליו ואל ספריו לא השתנו".

בלי מנגינות קרליבך

הרב ד"ר בני לאו, ראש מיזם 929 תנ"ך ביחד, לשעבר רב בית המדרש מורשה ובית הכנסת רמב"ן, שעסק רבות בסוגיית זכויות האדם ביהדות, סבור כי כל עוד חיים בינינו נפגעים ונפגעות של סופרים, משוררים, או יוצרים - "המחויבות הראשונית שלנו היא לנפגעים, ולא ליצירות של הפוגעים".

מחויבות - באיזה אופן?

לאו: "באופן שלא אצטט בשיעוריי דברים של אנשים כאלה. לא אפגע בנפגעים פעם שנייה. תחשוב על אדם שנפל קורבן לדמות כזו. עומד רב בבית הכנסת, כשאותו נפגע יושב בו, ושומע את הרב מצטט את מי שפגע בו כאסמכתא רוחנית. כיצד ירגיש? אני הרי פוגע בו שוב".

זה נכון גם לסופרים?

לאו: "כן. כל עוד הנפגעים אינם זיכרון רחוק; כל עוד הם חיים בינינו - לא אתן נוכחות על מדף הספרים בביתי ליוצרים פוגעים. היחס שלי אליהם ואל תוצריהם הוא: התכבדו ושבו בבתיכם. זיהמתם את האוויר, קלקלתם את השורה. עכשיו אני מוציא אתכם ואת יצירותיכם מביתי. אני מקפיד לא לשמוע מוזיקה של אייל גולן, כי הוא פגע וזיהם את האוויר. מאוד אהבתי את השיעורים של הרב מוטי אלון, אבל אני לא שומע יותר הקלטות של שיעוריו, כי יש אנשים שנפגעו ממנו. את חיים ולדר לא צרכתי, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.

"אם תבוא אלי מתפללת בבית הכנסת ותספר לי, כפי שפורסמו לא פעם עדויות רבות, שהיא אחת מנפגעות המלחין והמוזיקאי הידוע שלמה קרליבך - אז ראשית לכל אהיה רגיש לנפגעת. אבקש מהחזן בבית הכנסת שימצא מנגינה אחרת, במקום המנגינה של קרליבך".
בעולם של תורה, מבהיר לאו, "הציפייה אף גבוהה יותר. אני מאמין שאדם שכותב תורה מחובר באיזשהו אופן להר סיני, וכשהתורה שלו מזדהמת צריך לגנוז אותה".

לגנוז יצירות? לתמיד?

לאו: "לא בהכרח. עוברות שנים, חולפים דורות, ואנשים שחוו את הפגיעה ובניהם ונכדיהם מסתלקים מהעולם, ואז אתה מתחיל לשפוט את היצירה ולא את היוצר. היכולת להבחין בין היוצר והיצירה ממרחק השנים היא אפשרית. במבחן הזמן - הדיון אחר לגמרי, ואנו אומרים שיש לאותו יוצר נקודה פנימית טובה, שאינה נקודת הפגיעה שלו באחרים. הגמרא מביאה לנו סיפור על חכם אחד שיצאו עליו שמועות רעות מאוד, ובבית המדרש התלבטו אם ללמוד את תורתו. כשבאו לשאול את חכמי ארץ ישראל, הם השיבו בשם רבי יוחנן שבתורה אין פשרה; שהתורה צריכה להיות ללא רבב, ושאם יש שמועה רעה על תלמיד חכם, אז לא לומדים את תורתו".

הגמרא גם מספרת לנו על אלישע בן אבויה, שהפך לאפיקורס וחבר לרומאים ובכל זאת למדו ממנו.

לאו: "בן אבויה היה אפיקורס שפגע בכבוד שמיים. לא ידוע לנו שפגע בבני אדם, אבל הסיפור שלו באמת מציג צד שני. על רבי מאיר שהיה תלמיד של בן אבויה אומרים: 'רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק'. וזה משהו נדיר יחסית - היכולת להבדיל בין ה'תוך' לבין ה'קליפה'. זו רמה גבוהה של יכולת סינון".

לפני כמה עשורים, מספר לאו, שאלו את הפוסק רבי משה פיינשטיין על מוזיקאי גדול שכתב שירי קודש, ויצאה עליו שמועה שהוא עושה מעשים שלא ייעשו. השאלה היתה האם מותר להאזין ללחניו ולשיר אותם? "הרב פיינשטיין השיב שעקרונית, ייתכן שהיצירות נוצרו בתקופה שהאדם היה זך וטהור; בתקופה שהאדם היה מחובר לנקודה פנימית ונקייה שלו, והקלקול בא אחר כך, ממקום אחר. לפיכך, כאשר אנו מתחברים ליצירה שלו, אנו מתחברים לנקודת הטוב שבו ולא לנקודת הרוע".
עם זאת, לאו מבהיר שלדעתו, "כל עוד חיים בינינו נפגעי היוצר אז אנו בגדר: 'פתח פיך לאילם' - אני צריך להיות פה לאילם. יש הרבה נפגעות שהן כמו אילמות ובבית הדין הרבנים צריכים להיות הפה שלהן ולהנחות כיצד לנהוג".

זה נכון רק כשמדובר ביצירות של רבנים או גם כשמדובר ביצירות של מי שאינם שומרי מצוות?

לאו: "מאדם יוצר שאינו מגיע מתוך עולמות של תורה אני מצפה לנקיות, למוסר, להגינות ולערכים טובים, אבל כשמדובר ביוצר תורני וביצירה תורנית, אני מצפה להרבה יותר. אני מצפה ל'מלאך ה' צבאות', כפי שמובא במקורותינו.

"ובכל מקרה", מדגיש לאו, "הזמן הוא פקטור משמעותי. בדורנו עדיין קשה להרבה אנשים לשמוע יצירות של המוזיקאי הנאצי ריכרד וגנר. אני מתאר לעצמי שהדור הבא יהיה הרבה יותר קהה לזה. אתה ודאי זוכר כמוני שבמשך שנים, היתה תנועה שלמה שלא צרכה תוצרת גרמנית. אצלנו בבית, אפילו מסמר תוצרת גרמניה לא היה נכנס. היום זה כמעט שלא קיים. הזמן עובר. החרמות משתנים. היתה פעם גזירה שיהודי לא דורך על אדמת ספרד שרצחה ועינתה וגירשה יהודים. עברו 500 שנה ויהודים חיים בספרד ונוסעים לספרד. מה שרבי מאיר ידע לעשות - 'תוכו אכל, קליפתו זרק' - אנחנו, האנשים הרגילים, זקוקים עבורו למרחק הזמן".

כוחו של השוק

בניו יורק כבר הורדו ספריו של חיים ולדר ממדפי החנויות. האם זה יקרה גם בארץ? האם הוצאות ספרים, עורכים ומו"לים יורידו מהמדפים ספרים שחיברו סופרים שסרחו וחטאו?

עילאי מלצר, מו"ל הוצאת הספרים "ספרי עליית הגג", אומר שאם יתברר לו שאחד הסופרים שאת ספריו הוא מוציא לאור ומפיץ, הוא אנס - הוא ימשוך מהחנויות את ספריו וכמובן יפסיק להדפיס אותם, גם אם יצירתו מופלאה וגם אם ייגרם לו הפסד כספי.

מלצר מציין, עם זאת, שכאשר מדובר ביצירות מופלאות שיוצריהן כבר אינם בין החיים, ולמעשה היצירה התנתקה מהיוצר, נניח החטא ועונשו של דוסטויבסקי, ולפתע יתבררו פרטים אפלים מעברו של דוסטויבסקי מלפני 160 שנה - הרי מכיוון שהיצירה כבר עומדת כשלעצמה, הוא ימשיך להדפיס ולשווק אותה.

"יש אנשים שלא יקשיבו היום לפרנק סינטרה, שהיה אדם נורא", מסביר מלצר, "אני עצמי איני צופה בסרטים של רומן פולנסקי שהורשע באונס. לעומת זאת, לא אחרים ספרים שכתב וודי אלן, למרות הידיעות שפורסמו עליו, שלפיהן, לכאורה, פגע מינית בביתו.

"יש תחום אפור רחב, שבו אפעיל שיקול דעת ושיפוט מוסרי", אומר מלצר, "כל כך הרבה אנשים נשענים על מידע שהופץ דרך הרשתות, שיש לו קשר קלוש בלבד למציאות. אם אנקוט החרמה אקטיבית, זה יהיה רק בעקבות מידע מבוסס שעוסק בפשע חמור ומשמעותי".

שמעון אבוטבול הוא מו"ל הוצאת הספרים "ספריית בית אל", שהוציאה בעבר לאור את ספרי הרב מוטי אלון. אלון, בעבר אחת הדמויות הרבניות הנערצות בציונות הדתית, הואשם במעשים מגונים והורשע בשני מקרים של מעשה מגונה בכוח.

אבוטבול סבור שהשאלה אם להוריד ספר מהמדף תלויה בסוג העבירה ובוודאות ביצועה על ידי הסופר. "במקרה של הרב אלון", הוא זוכר, "הפסקנו באופן מוחלט לשווק ולהדפיס את ספריו, אבל לאחר זמן מה, אחרי שהסיפור שלו ירד מהכותרות, הצלחנו למכור את העותקים המעטים שנותרו לנו. גם מכיוון שבתוך הציבור הדתי היה פקפוק בנוגע להאשמות, כמו למשל מצד הרב חיים דרוקמן שחיזק אז את מוטי אלון ואף הביא אותו לישיבת אור עציון, כדי שיעביר שיעורים שם.

"בכל מקרה", מספר אבוטבול, "לא הדפסנו מהדורות נוספות, אף על פי שלפני פרסום הפרשה, 'תכלת מרדכי' היה רב מכר ענק. עצרנו גם את העבודה על השיחות לחגים, שאלון חיבר, למרות שכבר השקענו הרבה בעריכת החומר".

לדברי אבוטבול מה שקובע הוא מבחן השוק. "אני יודע שהחסידים הקרובים לאלון ניסו להוציא כתבים שלו גם אחרי שהפרשה התפוצצה. היה להם קשה מאוד לשווק את זה לציבור. עקרונית, לדעתי לא ניתן להפריד בין היצירה לסופר שכתב אותה, בוודאי בספרים שיש בהם מסר רוחני מוסרי".

בין החוקי למוסרי

בדומה למלצר, גם אורנה לנדאו, סופרת ומו"לית בהוצאת "שתיים", לשעבר ראש מדור ספרות מתורגמת בבית ההוצאה כנרת־זמורה־דביר, מגדירה את שאלת ההסרה מהמדף של ספרים ויצירות של יוצרים וסופרים פוגעים, כשאלה מורכבת.

"לא תמיד זה שחור ולבן", מסבירה לנדאו, "יש את המישור החוקי, ויש את המישור המוסרי. אין דומה אדם שהורשע על פי חוק, לאדם שמישהו כתב עליו ברשת, שלפני 30 שנה הוא ליטף מישהי או מישהו. צריך לעשות כמה קטגוריות, והראשונה היא הבדלה בין המישור החוקי לזה המוסרי. כאשר על פי המבחן החוקי מדובר באדם שסרח - קל הרבה יותר לומר שאיננו מעוניינים להוציא לאור את יצירותיו".

וכאשר מדובר במבחן המוסרי?

לנדאו: "שם העניינים מורכבים יותר, כי במידה רבה השיפוט הוא אינדיבידואלי. האם משורר או סופר שהתפרסמו נגדו האשמות - גם אם לא עמד למשפט - צריך לקבל את פרס ישראל או להדליק משואה ביום העצמאות? לא. יש מספיק יוצרים שתרמו ולא פצעו נשמות בדרך בהתנהגות בלתי מוסרית, שאפשר להעניק להם את הכבוד. האם צריך להוריד מהמדפים ספר שירים של אדם כזה ולגרוס אותו? גם על כך הייתי משיבה בשלילה".

עם זאת, לשאלה אם כמו"לית היא תשקול להוציא לאור ספר של יוצר שמואשם בהטרדה או בפגיעה סדרתית, לנדאו עונה בנחרצות "כן". היא תפעיל את השיפוט המוסרי שלה, כי "אנו כולנו דיינים של עצמנו. אני לא זקוקה למדינה כדי שתגיד לי אם נאה או לא נאה מה שפלוני עשה. אפילו אם פלוני לא יעמוד לדין - אם יהיה לי בסיס לחשוב שיש פגם מוסרי במעשה שלו, עדיין, כמו"לית, אפעיל את השיקול המוסרי".

לנדאו מספרת שרק לאחרונה הגיע אליה, להוצאת שתיים, כתב יד של כותב שהואשם בהטרדות ובפגיעות מיניות. "קראתי את החומר. לו היה מדובר ביצירת מופת, ייתכן שבכל זאת הייתי שוקלת אם להוציא אותו לאור, אבל ההתלבטות הזאת נחסכה ממני, שכן לא היה מדובר בכתב יד מאוד משובח. הפעלתי שיפוט מוסרי".

בשורה התחתונה - ניתן להפריד בין היוצר הפוגע לבין היצירה?

לנדאו: "לפחות בחלק מהמקרים - ניתן. נניח שקיימת יצירה נפלאה, ושנים לאחר שנוצרה, התברר שהיוצר חטא ופגע - בעיניי זה יהיה תמוה אם הוא יוזמן להרצות, לדרוש בבתי כנסת או לנאום בכנסים. האדם הפוגע הזה פסול, אבל יצירתו - לא בהכרח פסולה".

ומה על הנפגעים? האם אינך פוגעת בהם שוב, כאשר את אינך מסירה את ספרי הפוגעים מהמדף?

לנדאו: "אני מבינה את הרגישות, אבל אין לזה סוף. יש את המבחן החוקי שדיברתי עליו ויש את המבחן הנורמטיבי, שבו אנו נבדלים זה מזה. אני רואה בעצם העיסוק במבחן הנורמטיבי דבר מצוין. בעבר, השאלה המרכזית שעמדה על הפרק היתה אם אדם הורשע או לא הורשע. היתה פחות ציפייה להתנהגות מוסרית. עצם הציפייה והתביעה הזאת, שמתעצמת עכשיו, חשובה בעיניי. זה חשוב כשמדובר במנהיגי ציבור וזה חשוב כשמדובר ביוצרים ובסופרים. מרוב האנשים שהפכו להיות מושא להערצה או דמות לחיקוי, ראוי לדרוש לעמוד גם במבחן המוסרי. זה יבטיח, גם אם לא באופן מושלם, שלפני שהם פועלים ומתנהגים באופן לא ראוי - יקנן בתודעה שלהם גם החשש מהוקעה".