לפני כמה שנים, בואכה דצמבר, התגלגלתי לעיר שיקגו שבארה"ב. מה אומר - עיר מצוינת. אמנם קרה כמו זנב של פינגווין ומאופיינת במשבי בריזה קלים של 100 קמ"ש, אבל כל הכבוד לאמריקנים שהתעקשו לבנות עיר גדולה באמצע הוריקן.
רצה הגורל וגם בשנה ההיא, כמו בכל שנה, חלה חפיפה מסוימת בין חג המולד לבין חנוכה, ולכן נראתה העיר בהתאם: מצד הכריסמס - חלונות ראווה של חנויות כלבו שקושטו ברוח החג על ידי מיטב המעצבים, ורחובות מוארים בשרשראות של נורות באורך קילומטרים. ומצד חנוכה - פה ושם חנוכייה חבוטה בירכתי חנות רחוב צדדית. ובעוד בארץ נהגתי להדליק נרות חנוכה כשזכרתי (לא תמיד זכרתי) או בהדלקת נרות משפחתית (בשנים טובות היו שתיים!), תמיד ידעתי שאני נמצאת בעיצומו של חג. בשיקגו, חג החנוכה היה לא יותר מהערת שוליים, וכך גם אני. נחתתי בארץ עם פרוץ החנוכה, ונשמתי לרווחה: מה שהיה אור קטן בשיקגו - חזר להיות אור איתן, גם בתל אביב החילונית.
השבוע נעתר בג"ץ לעתירת התנועה הרפורמית ופסק שגיורים רפורמיים בארץ תקפים לעניין חוק השבות, ואף האשים את הכנסת שבמשך 15 שנה נמנעה מלהחליט בפסקנות חוקית מה נחשב "גיור". נראה שקיים דמיון מסוים בין הפסיקה הזו לפסיקה קודמת של בג"ץ, שבה קבע שחוק גיוס החרדים לא נחשב "גיוס" - מה שנכון, כמובן. אבל חוק הגיוס המעוקם היה פשרה פוליטית עקומה שהשיגו נבחרי הציבור בנושא שנוי במחלוקת, ממש כשם שההחלטה שלא להחליט בעניין הגיור ביטאה העדפה להשאיר את המחלוקת בעינה, מתוך הבנה שלא כל דבר אפשר לאכוף בחוק. בג"ץ תמיד ראה עצמו פטור משיקולים מעשיים כאלה, כיוון שבעיניו אין מחלוקת שפתרונה נמצא מחוץ לטווח היכולת שלו. כמו אלכסנדר מוקדון הוא מסתער על כל קשר גורדי עם חרב חדה, וקורע את החבל שקושר אותנו זה לזה, ובסופו של דבר, פסילתו את חוק הגיוס הביאה עלינו את גן העדן הנוכחי של בחירות בלתי פוסקות, מבלי שתעלה את שיעור השירות הצבאי החרדי אפילו בתלמיד ישיבה אחד. יש כאלה שיחשבו שזה מחיר משתלם כדי להפגין צדק עקרוני על הנייר.
הנייר סובל הכל, כולל צדק עקרוני. האם היהדות הרפורמית היא לא זרם ביהדות? בהחלט זרם. האם אין לו אחיזה בקרב יהדות צפון אמריקה? בהחלט. אמנם הזרם הרפורמי לא עצר את ההתבוללות, והוא גם לא סייע להאהיב את היהדות על יהודי ארה"ב במידה כזו שמספרם יגדל במאה השנים האחרונות כתוצאה מריבוי טבעי. בשנת 1948 חיו בארה"ב כ־5 מיליון יהודים, לעומת 650,000 בישראל. כחלוף 72 שנה גדל מספרם של יהודי ארה"ב ל־5.7 מיליון. בישראל - 6.7 מיליון. לאן נעלמו היהודים שנולדו בארה"ב מאז? לדורות של נישואי תערובת, להזדהות עם יהדות כמאפיין תרבותי־אתני, לא דתי. המגמה הזו, אם תימשך, תביא לכך שבשלושים השנים הבאות, רוב יהודי ארה"ב יהיו אורתודוקסים. הזרם הרפורמי יקטן, ואולי ייעלם כליל.
בישראל הוא לא נקלט מעולם. היום התנועה הרפורמית הישראלית מתפארת ב־50 בתי כנסת. על פי דו"ח של איגוד בתי הכנסת העולמי, בשנת 2014 היו בישראל 15,000 בתי כנסת אורתודוקסיים מכל סוג. עם צמיחת האוכלוסייה גדל מן הסתם גם המספר הזה. הזרם הרפורמי בישראל מוחזק מכוח תרומות, 38% מחו"ל, וחלק מרשים מתקציבה מוקדש לפעילות משפטית, כלומר לעתירות לבג"ץ בניסיון לחצוב כאן נישה יציבה כנגד כל הסיכויים. ובאמת, בג"ץ הוא העציץ שמספק את הקרקע לנטע הזר הזה, שהחליף את ההתנחלות בלבבות בניסיון לכפות את עצמו על הכלל מכוח פסיקות בג"ץ.
באופן פרדוקסלי, דווקא מדינת היהודים היא בדיוק המקום שבו בענייני יהדות אין ממש צורך בצדק עקרוני או חקיקה. נכון, המונופול של הרבנות על גיור, כשרות ונישואים נובע מסיבות פוליטיות. המונופול הזה, כמו כל מונופול, לא מצליח לקיים שליטה מלאה על השוק. גם העובדה שהוא מולחם חזק מדי לפוליטיקה לא תורמת. אבל מרגיזה ככל שתהיה, הפוליטיקה היא המנגנון המוצלח ביותר, למרות פגמיה, לקיים חיים משותפים בחברה מגוונת. ובעוד יש ציבורים נרחבים שמתקשים להשלים עם המונופול הרבני, הם לא זקוקים לזרם חדש ביהדות כדי לעקוף אותו.
בנושא הנישואים, למשל, הושגו הסכמות פוליטיות על השוואת תנאים כלכליים בין זוגות נשואים לבין זוגות שבחרו בחיים משותפים כידועים בציבור. המדינה מכירה בנישואים אזרחיים בחו"ל, ומי שלא מעוניין באלה - מקיים טקס משל עצמו, ויש איים גדולים של זוגות שחיים יחד שנים בלי חופה וקידושין ומגדלים את ילדיהם בלי להטריד את עצמם מה חושב עליהם הרב הראשי. ואם הם רוצים לעשות חתונה עם רבה רפורמית? שיעשו. אני עצמי השתתפתי בכמה טקסי נישואים בלי רב משום סוג. עשרים ושלושים שנה אחרי - כל הזוגות שרירים וקיימים ומחכים בסבלנות לנכדים, שיהיו יהודים בדיוק כמו הסבים שלהם.
התנועה הרפורמית לא הצליחה להכות שורשים בישראל, כי אין בה צורך כאן. אנחנו לא זקוקים למחסום מפני התבוללות, כי עם מי נתבולל כאן? ואנחנו לא זקוקים לטקסים חדשים והקלות והנחות בשמירת מצוות כי אנחנו עושים לעצמנו הנחות על ימין ועל שמאל, מתוך תחושת ביטחון שאנחנו עיוורים לה לחלוטין: היהדות עבורנו היא המים שאנחנו שותים והאוויר שאנחנו נושמים, בית הכנסת שאנחנו הולכים אליו, כמו גם בית הכנסת שאנחנו מתנגדים שיקימו בשכונה שלנו, מחשש להדתה.
אנחנו לא זקוקים לרפורמים, כי אנחנו הרפורמה: יהודים שחיים במולדתם הגיאוגרפית, ההיסטורית והרוחנית. אנחנו חיים במדינת ישראל, שהיא בית הכנסת הגדול ביותר בעולם, ומפעל גיור יומיומי בפני עצמו. מדינת ישראל מגיירת בדרכה לא רק יותר מהרפורמים, אלא גם מכל הרבנים האורתודוקסים גם יחד.
