"איתן בלחסן וארז גרשטיין היו לא פחות גיבורים משרון וקהלני הם פשוט נלחמו במלחמה הלא נכונה"

אסף גורדון 

סופר ומפיק אחראי של סדרות הדרמה בהוט

בן 42. מפיק בפועל של "אופוריה", "תא גורדין" ו"איש חשוב מאוד". מחבר הספר "ריחן סאנסט" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר) 

אסף גורדון, ספר הביכורים שלך, "ריחן סאנסט", יצא בשבוע שעבר לחנויות, ונע על הציר שבין מוצב ריחן, שהיה המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון, לבין חופיה החמים של יפו. הספר יוצא בעיתוי מעניין – סמוך להחלטה על הענקת אות מערכה לחיילי צה"ל ולאנשי צד"ל שלחמו בלבנון מספטמבר 1982 ועד מאי 2000. זו סגירת מעגל מבחינתך?

"הספר היה אמור לצאת לפני שנה, אבל התעכב בגלל הקורונה. באופן כמעט מיסטי, הוא יצא באותו שבוע שבו הממשלה אישרה את יוזמת שר הביטחון בני גנץ. זה צירוף מקרים בלתי מוסבר. אם זו סגירת מעגל? אני חושב שמדובר בהחלטה טובה וחיובית, אבל הדבר המדהים הוא שנלחמנו על ההכרה הזו במשך שנים. למה בששת הימים קיבלו את האות מייד ואנחנו היינו צריכים לצאת לעוד מלחמה בנושא הזה?"

למה באמת?

"כי זו מלחמה שהפסדנו בה. כל השהייה שם היתה הפסד אחד ארוך וגדול שלא נגמר, עד שאהוד ברק הוציא אותנו משם. אף אחד לא רוצה להלל הפסדים או להיות חלק מהם. מלבנון כמעט שלא זוכרים שמות לוחמים שקיפחו את חייהם בהגנה על המולדת: נדב מילוא, איתן בלחסן, אורי אזולאי, ארז גרשטיין. הלוחמים האלה לא היו פחות גיבורים מאריק שרון, יצחק רבין או אביגדור קהלני. הם פשוט נלחמו במלחמה הלא נכונה. כולי תקווה שעכשיו יזכרו אותם. מעבר לכך, תחשוב על תמונות ניצחון ממלחמות אחרות שלנו - אריק שרון בתעלה עם התחבושת, רבין ודיין נכנסים אל הכותל המשוחרר, הצנחנים בכותל. אלה המיתוסים שלנו".

בעוד מלבנון אנחנו זוכרים בעיקר את תמונת היציאה, סגירת השער.

"בדיוק. זו תמונת הניצחון שלנו. ישראל היא מדינה צעירה שרצה קדימה במהירות, נאחזת בניצחונות ומדחיקה את ההפסדים. כך זה בכל תחום. אנחנו סוגדים למצליחנות - סטארט־אפ ניישן, צבא וחיסונים - אבל את הכישלונות אנחנו מדחיקים מתחת לשטיח. לכן לא רצו לתת לנו את האות הזה. אות זה גאווה. וכאן - על מה בדיוק הגאווה? על שהפסדנו במלחמה? לכן אני חושב שזה מהלך חשוב מאוד, שמעניק את הכבוד והקרדיט לכל הלוחמים שנלחמו שם".

חבריך לנשק שותפים לדעתך? ובכלל, האם לדעתך ההכרה הזו תציף קושי וטראומה או שתסייע לאנשים לסגור את הפרק הזה בחייהם?

"אני חבר בקבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים'. יש שם עשרות אלפי חברים, והם בוכים מהתרגשות. האות הזה לא הגיע משום מקום, אלא אחרי מאבק שקט ועוצמתי של חיילים וקצינים שהיו שם ולא ויתרו, עם תמיכת בכירים כמו בני גנץ וגבי אשכנזי. אני מקווה שלרוב הלוחמים שהיו שם החדשות האלה מחממות את הלב, ושסגירת המעגל לא תעיף אותם למקומות חשוכים".

כשהמוות מביט בך מהצד

בספר אתה בוחר להתמקד במוצב ריחן; יש מי שכינה אותו "מוצב המוות". מה נחקק בזיכרונך מהשירות שם?

"הייתי שם ארבעה חודשים בקו חורף כחייל צעיר, בשנת 1999, ואז עוד ארבעה חודשים בקו חורף אחרי שסיימתי מסלול. זה היה אחד המקומות היפים שהייתי בהם, בסיס צבאי שמכותר בטבע פראי - כרמים, גפנים, הרים ונחלים. כאילו התפאורה נלקחה מפיטר פן. אבל לצד אלה אתה בתוך כלא, ולא באמת יכול ליהנות מהדברים האלה. 

"אני זוכר שבקו הראשון שלי כל הרחבה המרכזית במוצב היתה חשופה. בקו השני כבר בנו שם גג. לא כי רצו לשפר לנו את התנאים בהכרח, אלא כי נפלו שם פצמ"רים. כל הפסטורליה המדהימה שמסביב היתה יכולה להישבר במאית השנייה, כשאזעקה בקעה מהרמקולים, המוצב הותקף ואולי חיזבאללה היו בקרבת מקום". 

נחשפת למוות?

"אף פעם לא הייתי בהיתקלות עם מחבלים, אבל המוות תמיד היה נוכח. כשהייתי חייל צעיר, צוות ותיק יותר יצא למארב והרג שני מחבלים. הקפיצו אותנו כצוות כוננות ומצאנו את עצמנו סוחבים אלונקות עם מחבלים הרוגים בדרך למוצב. בסיטואציה אחרת חילצנו פצועים במוצב רזלן של צד"ל אחרי שכוח חיזבאללה ניסה לכבוש אותו. למזלם, כוח של עורב צנחנים נטרל אותם. ראיתי שם כמה גופות מחבלים הרוגים שלא הספיקו לטפס למוצב, ותוך כדי טיפלתי בפצועי צד"ל. במצבים האלה יש תחושת כאוס. היה לי חבר שנעמד בשער המוצב ופשוט שחרר צרורות לאוויר".

עבר זמן רב מאז האירועים האלה. מדוע כתבת את הספר רק עכשיו?

"אני חושב שלקח לי מספר שנים לעכל את החוויות. אומרים שוויקטור פראנקל כתב את 'האדם מחפש משמעות' עוד בזמן שהיה באושוויץ. יש יחידי סגולה שיודעים לנתח את התהליכים בלייב, אצלי זה אחרת".

הספר שכתבת מתואר כ"ניסיון כואב וכובש לפרק את מוקשי האתמול שנראה לפרקים כאילו לא היה מעולם, ולפרקים, כאילו עודנו מלווה את חיינו כאן בכל אשר נלך". תסביר.

"הספר נע בין זמנים. הרעיון הוא שמצד אחד יש התרחשויות בזמן אמת, ומצד שני יש התבוננות בפרספקטיבה רחבה יותר, שבה רואים את כל התמונה במבט לאחור. אולי יותר ממוקשים זו הסתכלות מפוקחת על החיים, על מה שעברנו. אבל כן חשוב לי לומר שזה לא ספר מלחמה, אלא רומן שמכניס בתוכו מלחמה, וגם אלמנטים נוספים".

לאורך הספר אפשר לחוש בתחושת הסכנה. סכנת חיים ממש. אופפת אותו הידיעה שכולנו בני חלוף - החל מהסכנות בלבנון, ועד לים הגועש והסכנות הרגשיות הכרוכות באהבה. הקורא נע ממצב של סתמיות החיים ואפשרות סיומם כהרף עין, אל מצב של שאיפה למשמעות מלאה.

"בלבנון אתה מבין שהחיים הם בני חלוף. אתמול היית תיכוניסט והיום אתה חוטף פצמ"רים. תחושת הסכנה תמיד נמצאת. בספר חלק מהתיאורים קיצוניים: המדבר היה הכי צהוב, האוכל היה הכי טעים. למה הכל קיצוני? זה לא היה 'הכי' אם המוות לא היה בסמוך. במצבים הישרדותיים הכל מתחדד. אז כן, בספר יש נקודות קצה - רגעים מדהימים של גלישה, צחוקים, ומצד שני המוות אורב, מביט בך מהצד. זו תחושה חזקה שניסיתי להעביר". 

המוות שמביט מהצד מבליט את הפסימיות שיש בגיבור הספר, שאול. לרגעים נדמה שלא נותר לו כלום מלבד הים. אהבתו הישנה לחברתו נעמה נראית כמו חלום רחוק, אין לו את הדרייב לכבוש, להתעצבן או לכעוס. קצת עצוב, לא?

"כן ולא, כי יש לו אחלה חיים שהוא השלים איתם. אני יודע שלא נהוג לחשוב כך, אבל אני מאמין שאדם יכול להיות מאושר גם כשאין לו הרבה. הוא הבין בגיל יחסית צעיר שהטראומות שלו מלבנון לא יאפשרו לו להמשיך את חייו כרגיל, כמו חבריו. הוא צריך את הזמן שלו לדבר עם העבר, עם המתים, אלה הם חייו. אני לא יודע כמה זה רע. הוא גולש בין מצבי רוח שונים - גם סוחב טראומה אבל גם אהוב ומצחיק ושמח. האם פחות טוב לו מאחרים כשהוא קם בבוקר? לא בטוח. הוא רווק ואין לו ילדים, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא לא מאושר". 

יש בך ממנו, משאול?

"אני לא שאול. אני לא מדריך גלישה ואין לי חשבון לא סגור עם מוצב ריחן".

בכל זאת, איפה הוא פוגש אותך?

"אני רווק כמו שאול. אבל בניגוד אליו היו לי בנות זוג ואני מכוון לזוגיות. גם אני וגם שאול אוהבים להיות לבד, אבל לא בקטע רע. בטיול אחרי הצבא בכל כמה שבועות ארזתי תיק, נפרדתי מהחבורה שאיתי, ונסעתי לי לבד. מצד שני אני מוקף חברים ומשפחה. אני ואנשים זה רומן טוב, ארוך ופורה".

אתה יודע, נורא רציתי שזה יסתדר בין שאול לחברתו המיתולוגית נעמה.

"גם אני".

יש להם תקווה אחרי כל הזמן שעבר?

"לך יש תקווה שזה יסתדר להם?"

כן, מאוד.

"גם לי. השארתי כמה אופציות. זה אמנם לא היה 'הפי אנד' של הקומדיה הרומנטית, אבל תמיד יש תקווה". 

באיזשהו אופן, היא תמיד חיכתה לו, והוא בוודאי חיכה לה.

"אתה מכיר את הסיפורים של האוהבים הצעירים שנפרדו והתאחדו? אולי זה הסיפור".

מי זאת נעמה בחייך האישיים?

"זו האישה שאף פעם לא השגתי. היא קיימת לאורך ההיסטוריה שלי בכל מיני וריאציות".

הפרידה מנעמה לוותה בכאב, והרומן שלך עוסק במחירים שאנו נדרשים לשלם על הדחקת הכאב. גלי, למשל, בחורה בת 35, הלכה לאיבוד בחיים ומנסה למצוא את דרכה חזרה דרך הים. הגיבור בספר אוהב אנשים אבודים ויודע בעצמו כיצד זה מרגיש להסתובב בעולם בלי מושג לאן מועדות פניו. 

"על אף היותו של שאול אדם מתפקד, עובד, בריא, מוקף בחברים ומשפחה - הזוגיות היא פן מורכב יותר. גלי נמצאת שם כדי להראות איפה גם שאול אבוד, בזוגיות".

והים נמצא שם ומסייע לשאול, וגם לך, מתברר, לפתור קונפליקטים נפשיים.

"בספר אני כותב שהים תמיד שם, 'יציב כמו ליל הסדר בשנה הבאה'. בים אתה פוגש את עצמך בשיא. בגלישה יש הנאה מטורפת בלתפוס גל טוב, אני לא מכיר שום דבר שמשתווה לזה, כולל סקס. אם תשאל אותי עכשיו מהם עשרת הימים המאושרים בחיי, 7-8 מהם היו בים".

למה תפיסת גל טוב מתעלה על סקס?

"הסיבה היא שאתה לא יודע מה יגיע. הריגוש הוא האם זה יקרה. ורוב הסיכויים שזה לא יקרה. למה אנשים מכורים לכדורגל? כי אין הרבה גולים, בניגוד לכדורסל. וכשמגיע גול הקהל באקסטזה. כמו מהמר שפתאום יזכה ויהיה בעננים. בים אתה בעולם אי הוודאות, ואולי היום יגיע הגל שלא תשכח כל חייך". 

בספר אתה מדבר על העוצמה שבגלישה - "קסם מדהים שקורה כל פעם שאני נכנס לים". אני אוהב בעיקר את המשפט שמגיע אחרי – "זו תחושה כל כך נשגבת שאי שאפשר להגדיר אותה, מספיק להרגיש אותה". 

"כשאתה צעיר אתה מחפש להגדיר את עצמך, אבל בגיל מסוים אתה מבין שאין צורך בהגדרות, מספיקה ההרגשה. אתה מעריך רגעים בהם אתה מרגיש טוב. זה מה ששאול מרגיש כשהוא נכנס לים, מספיק לו להרגיש את זה, הוא לא צריך הגדרות".

היום כולם הפכו לגולשים. משהו נעלם בקסם של הגלישה ברגע שהיא הפכה לפחות מסתורית?

"עבורי לא. בישראל זה הפך לטרנד רק בשנים האחרונות, אבל באוסטרליה כולם גולשים כבר 50 שנים והקסם לא פג. אז היום זה תחום מוּכָּר יותר, ואני בעד - זה עושה רק טוב לאנשים".

אפל ונטפליקס מתעניינות

בוא נדבר על העבודה שלך. עבדת לאורך השנים על הרבה סדרות מצליחות, ובין השאר הפקת את "תא גורדין", "איש חשוב מאוד", "אופוריה". מה עשתה הקורונה לתעשייה, והאם אתה אופטימי לגביה? 

"הקורונה לא עצרה את התעשייה. היה הלם ראשוני אחרי הסגר הראשון, עצרו הפקות, אבל לאחר מכן עולם ההפקות לא עצר לרגע. בקורונה, הוט הפיקה עשר סדרות, חלקן כבר עלו, כמו 'מצולמים' ו'שקופים'. התנאים של ההפקות היו מאתגרים, אבל צלחנו את השנה הזאת".

ראינו בתקופה האחרונה דרמות ישראליות מצליחות ועתירות תקציב. "הנערים", "טהרן", "שעת נעילה". כורח השעה יאפשר לעוד הפקות להשתמש בכסף רב, או שהמגמה היא מעבר ל"צבא קטן וחכם"?

"עד עכשיו היינו צבא קטן וחכם, אבל השוק נפתח. כסף זר מגיע לישראל ומעלה את הרמה, והתעשייה העולמית מאוד מתעניינת בישראל. יש גם עסקאות של מכירות סדרות קיימות כמו 'אורי ואלה' שנמכרה ל־HBO ו'לאבד את אליס' ששודרה באפל. כל התעשייה עובדת קשה כדי שלכל סדרה ישראלית תהיה אופציה לשידור בכל העולם. אמרו לנו שאנחנו סטארט־אפ ניישן, שיש לנו צבא טוב, ועכשיו אומרים שיש לנו גם טלוויזיה טובה. אפל ונטפליקס מתעניינות בנו, והן לא היחידות. אנשים מבינים שליוצרים בישראל יש מה להגיד".

נדמה שהטלוויזיה הצילה אותנו בתקופת הקורונה.

"כן, אבל אני חייב להגיד שקצת נמאס לי מסדרות. פעם סדרה היתה אירוע. היית רואה 'מד־מן' וסבור שזו הסדרה הכי טובה שנוצרה. אבל כשבנטפליקס רואים כל כך הרבה סדרות חדשות, קשה לעמוד בקצב. אנחנו בתור הזהב של הטלוויזיה, אבל חייבים לשאול - לאן כל זה הולך. התשובה היא שבעתיד יהיה מקום רק לטובים ביותר. אנשים לא יסתפקו בסדרות בינוניות, הם ירצו סדרות מדהימות. והאתגר של התעשייה הוא לייצר בדיוק את זה - סדרות מדהימות". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו