התחושות במטה תקווה חדשה השבוע היו קשות. כמו של תקווה ישנה שנגוזה. את הירידה לנתון חד־ספרתי בסקרים חזו שם אבל לא יכלו לעשות דבר כדי לעצור את זה. המדרון שאליו נכנסו הוא מדרון חלקלק. מועמד לראשות ממשלה שמקבל 9 מנדטים ופחות, מאבד את האמון וננטש. בסקרים במפלגות אחרות, שנערכים לרוב על סמך אלפי נשאלים ולא מאות, סער כבר ירד לאזור השישה־שבעה. זה כבר לא קרב על ראשות הממשלה, אלא על אחוז החסימה.
סער, כמו סער, מעדיף להטיל את כל האשמה על האחרים. אין אחד במטה הבחירות של המפלגה שיצא השבוע ללא גערה, הערה או נזיפה מהבוס, שהתנהל באיבוד עשתונות כאילו הכל סביבו בקריסה מוחלטת. הקמפיין מקרטע, כעס, המסרים התקשורתיים לא ממוקדים, גער. כל יום חוטפים מהתקשורת מכות ולא מתנהלים כמו שצריך להתגבר עליהם. גם הפרסום ב"ישראל היום" השבוע על העסקתם של טל זילברשטיין ומאור אביגל במטה הבחירות, שניים שהורשעו בפלילים - אחד בחו"ל, השני בארץ - שעד היום דאגו במטה להכחיש או להתחמק משאלת העסקתם, הוסיף מתח רב והעצים את אווירת המשבר, שהגיע גם מכיוונו של זילברשטיין עצמו שזעם על הדברים.
סער מיקם את עצמו במחנה רק־לא־ביבי באופן מובהק. מי שרוצה לראות את נתניהו נשאר ראש הממשלה, אמר בתחילת הדרך, שלא יצביע לי. אלא שלמחנה זה יש כבר מנהיג. יאיר לפיד שמו. הניסיון של סער להציג את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו מימין כשל, כאשר המסר של הליכוד שלפיו לסער אין אפשרות להקים ממשלה ימנית בשום מצב, הלך וחלחל.
לסער אין בייס. בניגוד לליכוד, יש עתיד, מרצ והעבודה, תומכיו לא מרגישים מחויבות לתמוך בו. מרצ יכולה לצאת בקמפיין געוואלד. מצביעיה בעבר, שחשבו לרעות בשדות זרים, יחזרו אליה בריצה כדי שחלילה לא תימחק. לסער אין אפשרות כזאת. ואם הוא כבר לא נתפס אלטרנטיבה, אפשר למצוא בית ביש עתיד, או אצל נפתלי בנט, שנותר כרגע יציב.
אבל עדיין לא אבדה תקוותו של סער. מי שיכול להיחלץ לעזרתו הוא לא אחר מלפיד עצמו. השניים מתואמים ויודעים שרק בפעולה משולבת יוכלו להצליח. לפיד ניסה כבר לסייע לסער כאשר הודיע שאם יזכה במספר מנדטים גדול יותר משלו לא אכפת יהיה לו לשבת תחתיו, מסר שאף הועצם על ידיו לאחרונה, כשראש הממשלה החל עם קמפיין "לפיד או נתניהו". כעת, כדי לסייע לסער לעצור את הדימום ולמנוע את קריסת תקווה חדשה, יהיה על לפיד אף לחדד את המסר יותר, ולסייע לסער להציג את עצמו כמועמד שלמרות הנפילה עודנו רלוונטי.
רק בשבוע שעבר עוד דיברו בכירי תקווה חדשה בגלוי על האפשרות של הצטרפות עריקים מהליכוד לשורותיהם אחרי הבחירות, כך שיעניקו לגוש שמעוניין להדיח את נתניהו את 61 המנדטים הנדרשים. השבוע התחלף השיח. כעת בליכוד מדברים על עריקים אפשריים שיגיעו ממפלגתו של סער. לרבים מהם שורשים עמוקים במפלגת השלטון, ואולי באמצעות לחיצה על הכפתורים הנכונים ניתן יהיה להחזיר אותם הביתה. בליכוד סלחנים לעריקים, ובלבד שהם יודעים מתי לחזור.
קסם הלשכה
נתניהו מעודד ממה שמתרחש אצל סער, אבל עדיין לא רגוע מהעמידות, המפתיעה לדעתו, של נפתלי בנט. תרחיש האימים של רה"מ הוא שבנט לא מצטרף לממשלתו, אפילו בסיטואציה שאצבעותיו יעניקו לו ממשלה של 61, וילך לממש את חלומו להיות ראש ממשלה, אפילו ברוטציה, יחד עם סער ולפיד.
התשובה לשאלה עד כמה נתניהו מתעב את בנט ידועה לכל. התשובה לשאלה עד כמה בנט מתעב את נתניהו לא ידועה כמעט לאיש. מצד אחד בנט מחויב לימין, לערכי המחנה ולסנטימנט הימני. זה אומר להצטרף לממשלת 61 של נתניהו, אם תהיה כזאת, ולהגשים יחד את החזון שעליו מדברים שניהם. מצד שני, לא בכל יום נקרית בדרכו של צעיר בן 48, אחרי פחות מעשור בפוליטיקה, אפשרות להיכנס ללשכת ראש הממשלה. הכניסה הזאת תלווה ללא ספק בוויתור גדול על אותם ערכים כיוון שהיא תכלול גורמי שמאל מובהקים, אבל תספק מאוויים אישיים שלא ניתן לשלול כל כך מהר.
רק השבוע הבהיר לפיד שגם אם לא יהיה ראש ממשלה, בכל קואליציה שאליה תצטרף יש עתיד, יהיה תהליך מדיני, לא יקודמו רפורמות במערכת המשפט, ולא תהיה פשרה עם החרדים בנושאי דת ומדינה. הדילמה של בנט, אם כן, עשויה להיות אכזרית.
מצד ימינה, הדילמה הזאת קיימת אולי רק בראשו של נתניהו. אם יהיו 61 מנדטים לימין לא תהיה לבנט אפשרות אחרת אלא להצטרף, מעריכים שם. בנט רץ למרחקים ארוכים. הוא לא יישב בלשכת ראש הממשלה למשך שנתיים כדי להיות אחרי כן מחוק אצל הימין כיוון שטרפד ממשלת ימין והלך להרפתקה אחרת עם יאיר לפיד ומרב מיכאלי. הדבר האחרון שהוא מעוניין בו זה להפוך סוג של אביגדור ליברמן, שכבר שינה קו ב־180 מעלות ונמצא באופן מובהק בצד השמאלי של המפה.
גם כניסה לליכוד - שהיה מי שהגה שאולי מהלך כזה יוביל את בנט ושקד להחלטה הנכונה להיכנס לממשלה - לא רלוונטית מצידו של בנט. אם בעבר היה ברור שלהתמודד לראשות הממשלה ניתן רק מאחת המפלגות הגדולות, היום כבר ברור שזה לא ממש כך. בצד השמאלי כבר היו שתי מפלגות שיצאו ממסגרת המפלגות הגדולות הוותיקות - קדימה וכחול לבן - להתמודדות על ראשות ממשלה. אחת מהן אף ניצחה (אהוד אולמרט בראשות קדימה). כעת, מבחינתו של בנט, הגיע הזמן למהלך דומה גם בימין. אין לו עניין לכבוש את הליכוד מבפנים, אלא להחליף אותה מבחוץ. ימינה, לדעתו של בנט, היא הליכוד החדש. צעיר יותר, ונטוע יותר באידיאולוגיה ובערכים שבליכוד נשכחו והיטשטשו עם השנים.
עם הרב דרוקמן בדרכים
מי שעשוי להרוויח מהספק באשר לכוונותיו של בנט, הוא בצלאל סמוטריץ'. מפלגת הציונות הדתית הבהירה בדיוק מה כוונותיה ביום שאחרי הבחירות. אצל רבים הצבעה לה הפכה להצבעה אסטרטגית. להבטיח את מעבר אחוז החסימה, ואולי להכניס גורמי ימין מובהקים, אל מול ח"כים אנונימיים מהמקומות הנמוכים ברשימת הליכוד, או של ימינה.
מי שהתפעל מהפעלתנות של נתניהו, שחורש את הארץ מהקצה אל הקצה, ודאי שלא יכול להתעלם מההתרוצצות הנמרצת של הרב חיים דרוקמן, שאוטוטו נושק לגיל 90, יחד עם סמוטריץ'. עובר ישיבה־ישיבה, וממריץ את תומכי הציונות הדתית להצבעה לרשימתו. ההתלהבות שנרשמת בקרב תלמידי הישיבות גדולה. הרב הקשיש, אולם החד והרהוט, דמות אהובה מאוד במגזר, מצליחה להעביר את המסר שאיש לא יכול היה להעביר טוב יותר ממנו, ולהוציא את האדישים מאדישותם.
גם במגזר החרדי מגלים עניין רב במפלגת הציונות הדתית. סמוטריץ' דמות אהודה במגזר ורבים רואים בו כמי שיכול להיות נציגם בכנסת, אפילו שהישיבות החרדיות וצרכיו של הציבור החרדי לא בראש מעייניו. החרדים הצעירים רואים פחות את הצורך במפלגות סקטוריאליות־עסקניות מאשר הוריהם.
יהדות התורה לא השכילה גם לקראת הבחירות הנוכחיות לרענן את השורות, להצעיר את הרשימה, והמלחמות הפנימיות בה מוציאים לצעירים את החשק, שרואים כעת בסמוטריץ', וגם באיתמר בן גביר, אטרקטיביים הרבה יותר, חדורים באידיאולוגיה, ולא פחות חרדים מהם, על אף ציונותם.
הצעירים החרדים הרבה יותר ימנים מנבחריהם ואוהבים את נתניהו הרבה יותר מראשי מפלגתם. הם יודעים שמשה גפני, שמשמש היום יו"ר יהדות התורה, היה מעדיף ישיבה בממשלת שמאל ואין לו שום בעיה עם מו"מ מדיני, ולא מבינים באיזה אופן הוא בדיוק מייצג אותם. סמוטריץ' לא חובש את אותה כיפה כמותם, אבל קרוב לדעותיהם פי כמה.
חלק ניכר מאותם צעירים היה מוכן גם להצביע ליכוד, וגם היה עושה זאת, אלמלא היתה מפלגה חילונית מובהקת. סמוטריץ' נותן להם מוצא מכובד, שכולל את כל החבילה: מפלגה דתית שגם מחויבת להמשך שלטונו של נתניהו.
במפלגות החרדיות מזהים את המגמה אצל הצעירים ומתכוונים להפעיל בזמן הקרוב את כל התותחים הכבדים כדי להחזיר הביתה גם את הדור החדש והפוחז שהלך לרעות בשדות זרים. במאבק הזה - כל הדרך עד הקלפי - יישלפו כל כלי הנשק הידועים: רבנים, ראשי העדה, אדמו"רים וקריאות נחרצות לתמוך במפלגות שישמרו על הגחלת החרדית.
הקמפיין של יהדות התורה מכוון כמעט כולו לצעירים. סרטונים תזזיתיים ומחציפי פנים, נגד התקשורת, נגד מכפישי הדת ובעד המסורת.
הצילו, שמרנים בתוכנו
לניצן הורוביץ לא היו למעשה הרבה ברירות. הצהרתו כי מפלגתו תומכת בהליך הפלילי נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, נגועה בעיוות מוסרי ומרתיחה כל מי שישראל וחיילי צה"ל יקרים לליבו, אשר מופקרים כעת על ידי מפלגה ישראלית לחסדיו של טריבונל שיפוטי זר, עוין ואנטישמי. אולם מבחינה פוליטית הכרזה זו עשויה להתגלות ככזו שתציל את מרצ מכיליון.
כשנבחרה מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה, הראשונים לברך היו חברי מרצ. מיכאלי קרובה למפלגת השמאל יותר מכל מנהיג אחר שקם למפלגת העבודה אי פעם. לקח זמן, אבל בסוף גם ניצן הורוביץ ותמר זנדברג הבינו שבסוף הם ישלמו את המחיר. מרצ התחילה לאבד מנדטים לעבודה, שבה נשבה רוח של לבלוב והתחדשות, עד שהגיעו הסקרים שלא מעבירים אותה, נכון לעכשיו, את אחוז החסימה.
בשלב הזה ניסו במרצ לצאת במתקפה ולהאשים את העבודה בהצטרפות לנתניהו. המסר לא עבר. מיכאלי נותרה באופוזיציה כששני חבריה, עמיר פרץ ואיציק שמולי, זחלו פנימה. הורוביץ הבין כי הקרב לא צריך להיערך בזירה הפוליטית אלא האידיאולוגית. בניגוד למרצ, ההודעה של העבודה בעקבות החלטת התביעה בהאג היתה כמו של יתר המפלגות הציוניות.
כששמע הורוביץ את הדי הראיון של ג'ידא רינוואי-זועבי נגד חוק הפונדקאות וזכויות להט"ב, הבין שברגע זה התפוצץ לו רימון בתוך הנגמ"ש. את חוק הפונדקאות, שעבר בקריאה טרומית בניגוד לעמדת הקואליציה, יזם הוא עצמו. הנושא הליברלי חשוב למצביעי מרצ לא פחות מכל דבר אחר. גם הסרטון של רינוואי־זועבי שבו היא מתקנת את דבריה, לא כיסו על הנזק. את דברי ההסבר אמרה כמי שכפאה שד, וניכר שלא האמינה במילה אחת ממה שאולצה לומר. מבחינת תומכי מרצ רבים, עם כל הכבוד לכך שהיא ערבייה, מדובר, מתברר, בהחדרת גורם ממחנה השמרנים לתוך הכנסת. ממש צלם בהיכל. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
