הכתבה שתשלח אתכם לבוידעם, לחפש מציאות ששוות אלפי שקלים

נדמה שכמעט כל ישראלי שיציץ בארון האחורי אצלו בבית ימצא לפחות פריט אחד שקשור לחברת "צחובוי". מפעל הגביעים והמדליות הזה, שציין מאה שנים להיווסדו, הפך לצומת מרכזי בחברה הישראלית - גם לפני הקמת המדינה, כשביישוב היהודי ביקשו להנציח או לסמן רגע אחד קטן או גדול. תקציב גדול לא היה, המחוות היו צנועות, ולפעמים עבור סיכה קטנה אנשים סיכנו את חייהם. עבורם זה היה ועדיין שווה את הכל.

המפעל נוסד ב־1920 על ידי גרשון צחובוי ז"ל, שהיה אמן מתכת והתמחה בחריטת יד. ב־1946 הצטרף אל העסק הבן מיכאל ז"ל, וב־1973 הגיע בעקבותיו אילן, דור שלישי לאמנות במדליות ובסמלים, שעובד כיום עם בנו ערן, דור רביעי במפעל. החברה הפכה לשם נרדף לייצור סמלים, מדליות, מגינים, גביעים, תגים, מחזיקי מפתחות ודגלים. מחנות קטנה בנחלת בנימין של תל אביב הקטנה ועד מפעלים שמייצרים לכל העולם. עסק שלעתים נדמה שקפא בזמן, אבל לא באמת צריך להשתנות, כפי שבני אדם לא באמת משתנים. גביע או מדליה הם, בסופו של דבר, עסק על־זמני, שלא ייעלם מן העולם גם בעוד מאה שנה.

כשביקרנו השבוע במפעל העצום של צחובוי בבית פנורמה, ראינו פיסות של ישראליות על שלל גווניה פזורות באמצע החנות. ערב יום העצמאות ה־73 למדינה ובחנות המולה סביב ההכנות לטקסים השונים. אביב כוכבי, הרמטכ"ל החדש, כמו הרבה אנשי צבא לפניו, מאוהב בסמלים ובמגינים. הדרישה שלו היא לסמל גדול יותר על הכומתה הצבאית ושינוי בסמלים של היחידות השונות בצה"ל: "זו הפעם הראשונה אי פעם שאנחנו נתקלים בבקשה כזאת", מסביר אילן בן ה־70: "פעם ראשונה שהסמל על הכומתה גדול כל כך, אבל אולי זה קשור לכך שרוצים להאדיר את צה"ל ולמשוך יותר אנשים צעירים לעולם הצבאי".

ואולי כוכבי הוא רמטכ"ל ברוח הדור החדש - כמה שגדול יותר, בולט יותר וצבעוני יותר - כך טוב יותר. הוא לא לבד בהשקפת העולם הזאת, כפי שניתן לראות בחנות המפעל. דרך החנות בנחלת בנימין מתחת ללשכת הגיוס לבריגדות היהודיות במלחמת העולם הראשונה, ועד למפעלים הגדולים היום ברחבי תל אביב, אפשר ללמוד היטב לְמה הפכה המדינה שאנחנו חיים בה. "תסתכל כאן", מצביע אילן על סמלון קטן, "זו סיכת הוקרה קטנה על מבצע מתקופת האצ"ל ותראה היום את האופן שבו מנציחים אירועים במדינה. הפוליטיקאים, הגנרלים - כולם רוצים גדול יותר".

כולם רוצים לגעת בהצלחה

אז מה יש בסמלים ובסמליות שהופכים אותנו לרגשניים כל כך? אי אפשר לחשוד לרגע שמדובר בתופעה ישראלית. סיכות ברחבי העולם יכולות להגיע גם ל־3,000 דולר אם האספן הנכון, בדרך כלל אמריקני, מגיע ומחפש פריט ספציפי. בשבוע שעבר, למשל, נכנס לחנות של צחובוי אדם שאוסף חפצים הקשורים בהיסטוריה של חיל ההנדסה. החיפוש אחר סיכה ייחודית משנה מסוימת הוביל אותו כמובן אל החנות, ומתברר שברחבי העולם הסיכות של חיל ההנדסה הישראלי הן ביזנס לא רע שמגלגל כמה אלפי דולרים בשנה. אם הגעתם עד כאן בכתבה, אולי זה הזמן ללכת לחפש בבוידעם אוצרות, מי יודע - אולי תמצאו שם סיכה ישנה ממלחמה אבודה.

"תמיד הצלחתי לשמור מרחק מההתלהבות הזאת, ועם זאת, אני מבין מדוע אנשים מתרגשים כל כך", אומר אילן, "יש במגן, במדליה או בסיכה משהו שמשמר את הדבר האמיתי. אנחנו רואים את זה גם בצבא וגם בספורט. אנשים מחפשים לשמור אצלם משהו ממשי מהאירוע, וזו דרך נפלאה וכמעט יחידה. כשקבוצת ספורט זוכה באליפות היא רוצה להניף את הגביע, זה משהו שחשוב לה. וכך גם חיילים שחוזרים ממבצע הרואי, הם רוצים משהו שינציח את מה שהתרחש".

ואכן, האתוס הצבאי בולט מכל פינה בחנות. ראשי ממשלה, רמטכ"לים, נשיאים - כולם הגיעו הנה. בין הלקוחות הקבועים בחנות אפשר למצוא גם הורים שכולים, שאיבדו את היקר להם מכל במלחמות ישראל. בעזרת גביע או מדליה הם ממשיכים להנציח את בנם ולחלק את התשורות לחיילים מאותה היחידה, שהתגייסו עשרות שנים אחרי שבנם נפל. נינים של סב שלחם בהגנה מבקשים מדי שנה לנקות ולשפץ את המגינים של הסבא שניתנו לו אי אז בתחילת המאה ה־20. לא אחת מגיעים גם חיילים שרוצים להעניק לעצמם מתנה קטנה: סיכה או מגן אשר ינציחו עבורם קרב חשאי שהשתתפו בו, ושאיש לא טרח להודות להם עליו. במקום לקעקע על גופם זיכרון, הם בוחרים להעניק לעצמם תשורה שתנציח את הרגע המשמעותי עבורם בחייהם. 

הפסיכואנליזה מדברת על כך שהמציאות - החיים עצמם - היא סמלית ולא ממשית. הסמליות היא המאפשרת לנו לתת תוקף למה שהמציאות לא יכולה לתאר, כמו זכייה בתואר אליפות או אירוע צבאי הרואי שחוץ מצל"ש מתקשה לספק עבור הלוחם את ההכרה שאותה הוא מבקש. זו הסיבה, אגב, שאל צחובוי מגיעים כל גופי הביטחון הישראליים לאחר עוד פעולה חשאית.

אילן: "יש פה מדליות שלצערי אתה לא יכול לצלם כי אסור לי, אבל אני שומר אותן קרוב אלי. לא תמיד מספרים לי על מה המדליה, לעתים כן. אבל אחרי כל מבצע גדול הם מגיעים הנה, ואז אני גם יודע שהיה עוד מבצע מוצלח של הכוחות שלנו".

כנפי הצניחה של אידי אמין

אבל לא רק הכוחות שלנו הגיעו למפעל לאורך השנים. בביקורו ההיסטורי בישראל ביקר בחנות הקטנה בתל אביב הדיקטטור של אוגנדה, אידי אמין, כדי לרכוש לעצמו כנפי צניחה. למחרת הוא צנח ממטוס ישראלי והשוויץ בכנפיים הישראליות שלו, רגע לפני ששינה את דעתו והפך לשותף פעיל של הטרוריסטים במבצע אנטבה. 

"יום אחד מתקשרת אלי חברה בלגית", מספר אילן, "היא מספרת שהם מפיקים את חגיגות השנה של מועמר קדאפי כשליט לוב. אמרתי להם בשיחת הטלפון: 'תגידו, אתם יודעים שאנחנו חברה ישראלית? אתם בטוחים שאתם רוצים לפנות אלינו כדי שנכין את הסיכות לאירוע?' הם אמרו לי: 'כן, אנחנו יודעים, אתם הכי טובים והתקציב לא יהווה בעיה, תכינו על פי מה שנשלח לכם'". 

לאחר כמה ימים הגיעה הדוגמה שלפיה התבקשו במפעל לייצר את המזכרות מהאירוע. "חלק מהמדליות הראו את מפת ישראל כפלשתין עם חרב גדולה ושום אזכור לישראל כמובן. אמרנו לבלגים תודה רבה על ההצעה, אבל את הסיכה הזאת אין סיכוי שאנחנו עומדים לייצר לכם וניתקנו עימם את הקשר". 

סיפור נוסף שמרגש את אילן בכל פעם שהוא מספר אותו קשור בלילה שבו נכשל הניסיון לחלץ בחיים את נחשון וקסמן ז"ל. "קיבלתי פנייה מגורמי ביטחון להכין סיכות של הצבא הפלשתיני שיתאימו למדים המקוריים. הם העבירו אלי את הדוגמה", אילן שולף את הסמל המקורי שניתן לו, "יצאתי ביום שישי בערב לפגוש אדם דתי שקבע איתי בנקודה מסוימת. נתתי לו את הסמלים שהכנו, והחיילים יצאו למבצע".

ואף שנדמה לנו שימי העצמאות שלנו עמוסים בטקסים ובאירועים, אנחנו עדיין שוק קטן לעומת מה שמתחולל בעולם. לשם השוואה, סיכות של המשחקים האולימפיים ברחבי העולם נמכרות במחירים גבוהים, ואם יש לכם במקרה סיכה מאולימפיאדה ישנה בבית, כדאי שתבדקו את מחירה באינטרנט, כי מדובר בשוק היוקרתי מכולם.

"בברצלונה 92' גיליתי את הטירוף סביב הסיכות האלה", אומר אילן, "הסתובבתי עם סיכות והחלפתי עם אנשים מרחבי העולם, אז הבנתי איזה כוח יש לדבר הזה וכבר תכננתי להיות בטוקיו עם הסיכות של המשלחת הישראלית". אילן מוציא משקית סיכות קטנות של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים. על המתכת מוטבע "טוקיו 2020". המשחקים נדחו כמובן ל־2021, ומי יודע, אולי הסיכה הזאת תהפוך לאוצר בלום עבור מי שיחזיק בה בעוד שנות דור.

תופעה משעשעת נוספת, שאופיינית לא רק לנו הישראלים, היא של המגינים והמדליות הפיקטיביים. לא אחת נכנסים בעלי עסק חדש או עורכי דין שזה עתה סיימו את התואר ומבקשים מהעובדים בחנות מגינים עם נוסחים כמו "תודה על עזרתך" או "בהוקרה לעורך הדין שלנו על מאמצך". אילן לא מתרגש וטוען שעשרות בשנים זה ככה: "אני מניח שזו תופעה זניחה אצלנו לעומת האמריקנים, ששם הכל מבוסס על עוד תארים כאלה ואחרים שאנשים ממציאים לעצמם.

"סבא שלי אמר תמיד שמיליונרים לא נהיה מהעסק הזה, כי בסופו של דבר אנחנו מוכרים מדליות וגביעים, אבל אם נדע להיות הוגנים - תמיד יבואו הנה אנשים, כי אנשים תמיד מחפשים את הסמליות, וזו תכונה שרלוונטית לכל העולם משחר ההיסטוריה. לפעמים אני שואל את עצמי ממה אנשים מתרגשים, כולה מדובר בחתיכת פח. מצד שני, אני מתרגש מהדברים האלה בדיוק כמוהם".  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו