עדותו של משורר

הסופר הסובייטי איליה אהרנבורג קרא לו לפעמים אברם או אברום גרצביץ'. אחרים פלטו אברשה, או אפילו אברשינקה. בגדול הוא היה סוצקבר ותו לא. לכתוב על אברהם סוצקבר זה לקרב קצת את האצבעות אל האש. יהיה מוגזם להגיד שהיה גדול המשוררים שהתהלכו פה?

בכל אופן, הוא לא עשה חשבון, ויעידו הערותיו ביומנו על ברלין, כשחלף בה בדרכו לנירנברג בפברואר 1946, כדי להעיד במשפט הגדול של הפושעים הגרמנים. "מרכז העיר הוא חורבה. הטייסים האמריקנים והבריטים היו אמנים", כתב. "הרחובות המרוצפים נשארו כמעט כולם בשלמותם. ואילו בנייני הלבנים הפכו לערימות של הריסות המפהקות בצידי הדרכים".

הוא לא מפסיק להתפעל מברלין ההרוסה, המתסיסה בו שנאה רבה: "ברלין; עשו ממך חורבה נחמדה. אבל זה לא מספיק. שתהיי מקוללת לעולם ועד ואל תקומי עוד". הגרמנים, בעיניו, היו "אידיוטים מאוד מוכשרים".

"אלכסנדרפלאץ עוד נשארה עם משהו מהפאר שמקודם, ונראית כמו זונה בלה וזקנה שעדיין מתעקשת להיראות צעירה".

את זה מותר רק לקורא הישראלי לאהוב. עכשיו, כשחלק מכתבי סוצקבר יצאו לראשונה באנגלית, בארה"ב ובקנדה, אפשר לפגוש במבט חדש את אברהם סוצקבר, בעיקר ככותב זיכרונות. היומן שכתב על גטו וילנה יצא בעברית לפני עשור, בהוצאת עם עובד. מי שכתבו אז את המבוא היו ג'סטין קאמי ואברהם נוברשטרן. הספר הנוכחי, באנגלית, מכיל אוצרות נוספים שלא נכללו במהדורה העברית.

האוצרות הללו כוללים את עדותו של סוצקבר בנירנברג, ואת כל הכתיבה היומנית סביב פרשת העדות וההגעה אליה; וכן שלושה פרופילים מדהימים של הסופר איליה אהרנבורג, השחקן שלמה (סלומון) מיכואלס והמשורר פרץ מרקיש. הפרופילים הופיעו ביידיש בכתב העת שסוצקבר ערך, "שלשלת זהב", בשנות ה־60 של המאה הקודמת, בתל אביב, ואחר כך יצאו מחדש ביידיש בספר בהוצאת מאגנס בשנת 1993.

ניתן לשער ששלושת היוצרים האלה היו לאורך שנים כגחלים לוחשות בחברה הישראלית. איליה אהרנבורג היה נתעב בעיני בן־גוריון, בלשון המעטה. באופן גס אפשר לייחס את זה לקשר של אהרנבורג עם סטלין. כשנכנסים לפרטים, כפי שעושה סוצקבר, עולה דמות שונה והרבה יותר אנושית. תוך כדי הקריאה, עולה הסבך השטני שבו נאלצו לחיות אמנים יהודים גדולים בלב המשטר הסטליניסטי בעשור של שנות ה־40.
גיהינום הלשנות וחיסולים

עורך הספר, פרופ' ג'סטין קאמי מסמית' קולג', אמר לי ששנות הביניים במוסקבה, 1944 עד אמצע 1946, הן אחד הצדדים המרתקים שעולים מהספר. וסוצקבר היה שם כדי לדווח. העשור של שנות ה־40 כולל כמובן את השואה, ההשתוללות הגרמנית בגטו וילנה, ואחר כך את סוצקבר כמשורר הפרטיזנים ביערות נארוץ'.

לקראת סוף העשור, ב־1948, שנת התקומה, נרצח מיכואלס בידי סוכני סטלין. פרץ מרקיש, שלפי עדותו של סוצקבר היה על כוונת החיסולים הסטליניסטיים כבר ב־1945, הוצא להורג לבסוף בליל הסכינים הארוכות של סטלין כנגד הסופרים והאמנים היהודים בברית המועצות באוגוסט 1952. אירוע של אימה. אך כמה בתי ספר בישראל מקדישים זמן היום, בין שורותיו של מחמוד דרוויש ומשוררי גוש עציון, להשמדה הפיזית של אמני ישראל בברית המועצות?

העובדה שאהרנבורג וסוצקבר נשארו בחיים מתוך התופת הסטליניסטית - הטילה צל של חשד. על אהרנבורג - משום שהיה לכאורה חבר הוועד היהודי האנטי־פשיסטי והיה כנראה היחיד ששרד; ועל סוצקבר בגלל קרבתו לאהרנבורג.

אלא אם יהיו ראיות אחרות - צריך לקבל את עדותו של סוצקבר לגבי אהרנבורג, והוא אף מציין בסוף הקטע הנפלא עליו שלאורך השנים הוא חקר את הנושא; האם אהרנבורג הסגיר או הוקיע או חתם על איזה מסמך שמחשיד אותו בחיסולם של הסופרים והמשוררים? הוא קובע שלא מצא שום ראיה או הוכחה. אך הפרטים והנסיבות לגבי אישיותו של אהרנבורג, וגיהינום ההלשנות והחיסולים גם בשנות המלחמה האחרונות ולאחריהן - די בהם כדי להסביר את האיש ואת התנהלותו ובכך לזכות אותו.

אהרנבורג היה אישיות בינלאומית. סטלין פרס עליו את חסותו, והוא פרס את חסותו על סוצקבר. החסות הסטליניסטית נבעה מהיותו של אהרנבורג נכס אסטרטגי בתוך ברית המועצות, כמו גם בזירה הבינלאומית. כמעט אפשר להשוות את מעמדו לזה של המצביא הסובייטי, מרשל ז'וקוב. סטלין ואנשיו נידו בשלב מסוים את שניהם; אבל לא היה בכוחם לחסל אותם בגלל מעמדם העצמאי. מתוך כך, די ברור שאהרנבורג לא נזקק להוקעות והלשנות נגד חבריו כדי לשרוד.

טריטוריה? רק ארץ ישראל

לזכותו של איליה אהרנבורג עומד ייזום "הספר השחור" של תיעוד השואה. הוא אסף כל פיסת חומר על השואה עוד בזמן שהאמריקנים והאנגלים עשו ככל יכולתם כדי לתת לגרמנים יד חופשית להשמיד את היהודים, ובכך לפתור להם את בעיית הציונות ואת בעיית ההגירה.
לפני עדותו בנירנברג, נתנו לו הקצינים המשפטנים הסובייטים להבין שהוא מעיד כיהודי על סבלות עמו. זה מרמז שהשלטונות הסובייטים ראו לנגד עיניהם כבר בתחילת 46' פתרון לאומי ליהודים (מדינה יהודית). לפי כל העדויות שמביא סוצקבר, הלך רוח זה שלט כבר משנת 1944.

הוא כותב שהיתה לו פנטזיה אובססיבית, שהוא ייכנס לאולם המשפט עם האקדח שלו מימי הפרטיזנים, עם שישה כדורים, יתקרב למרחק של מטר מהנאשמים ויירה בגרינג. הוא הציג בצורה היפותטית אפשרות כזאת בפני אהרנבורג, וזה עשה את עצמו שלא מדובר בסוצקבר עצמו וערך בפניו ניתוח מדיני של משמעות התנקשות כזאת. זה הספיק כדי להוציא את הרוח ממפרשי הנקם והשנאה של המשורר.

אהרנבורג, שנכח בחלקים של המשפט כעיתונאי, תפס פעם את אחד המשפטנים הגרמנים ושאל אותו: "תגיד, אתם עדיין מברכים בגרמניה אחד את השני בהייל היטלר?" תשובתו: "לא. כי אסרו עלינו לעשות את זה".
"הכרתי אותו ב'שנים הטובות', כשהמילים שלו היו כמו שועלים בוערים הרצים בשדות הקרב, מציתים שנאה ודרישה לנקמה נגד הגרמנים", כותב סוצקבר.

אהרנבורג אִפשר את הופעתו הראשונה של סוצקבר במוסקבה, ב־2 באפריל 1944, מייד לאחר שחולץ במטוס מיערות נארוץ'. לעיני סטלין וכל הצמרת התרבותית של בריה"מ, הוא תיאר את מלחמתם של "מאות פרטיזנים יהודים הנלחמים - נוקמים גאים ואמיצים של דם אחיהם... אני קורא לכם יהודי העולם, הילחמו ונקמו את מותם". כל הדוברים בהיכל העמודים סגדו בדבריהם לסטלין; סוצקבר לא הזכיר אותו בכלל.

לקראת סוף המלחמה, באו העיתונאי שכנא אפשטיין והשחקן מיכואלס לסגן שר החוץ של סטלין, מקסים ליטבינוב, ודרשו שבוועידת השלום - שחשבו שתתקיים כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה - קרים תהיה "מרכז יהודי". ליטווינוב ענה: "רדו מזה. אם מה שאתם רוצים זאת טריטוריה, האם ארץ ישראל איננה התשובה? היא גם תזכה לתמיכת יהודי העולם". לפי סוצקבר, אהרנבורג אהב את האמירה הזאת, והדגיש שאם טריטוריה זה מה שנמצא בקלפים, אז זאת חייבת להיות ארץ ישראל.

פרס משמעותו כליאה

יש ויכוח מתי סטלין הפך ל"ציוני", כלומר דגל בפתרון של מדינה יהודית. נאום גרומיקו באו"ם היה ביוני 47'. העדויות של סוצקבר ממעבה הטריטוריה הסטליניסטית מוכיחות שהמגמה הסובייטית לטובת מדינה יהודית - ולא מדובר בתמיכה בציונות - החלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

שלמה מיכואלס, הבמאי ושחקן התיאטרון האגדי, היה מאלה שדחפו את הסובייטים לחילוצו של סוצקבר יחד עם אשתו מהיערות. הוא התפרסם בין השאר בגילומו של המלך ליר, וכך התחבר המלך ליר בדמיונו של סוצקבר לסופו הנורא של מיכואלס: "כל פעם שאני חושב על מיכואלס אני רואה אותו בדמיוני כמו באותה סצנה: בשדה, בלילה, בלב הסופה, ידו חובטת בטירוף על מצחו. זה היה גורלו של אמן גדול, של מלכות נבגדת, כאשר ב־13 בינואר 48' הגיחו צללים ממוסקבה שרדפו אותו במינסק והאדימו מדמו".

בסופו של דבר ניתן לייחס את רציחתם של אנשי הרוח, חברי הוועד האנטי־פשיסטי, לאותו הגיון שהניע את סטלין לרצוח את אלה שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד. בראש של הדיקטטור הפרנואידי, כל מי ששהה בשליחות לאורך זמן מסוים מחוץ לתחומי ברית המועצות, הפך לסוכן של ה"אויב", יהיה מי שיהיה. כך גם חברי הוועד שעמדו בקשר עם גורמים במערב, ובייחוד בארה"ב, וכמו מיכואלס גם יצאו לשליחויות שם. הרצח של מיכואלס נתן את האות לגל האנטישמיות, דווקא בעת שבריה"מ תמכה במאבק היהודי לעצמאות; חבריו הסופרים היהודים, חלקם מהוועד האנטי־פשיסטי, נרצחו ב־1952.

במסה על פרץ מרקיש, מספר סוצקבר על אירוע אימים בקיץ 1945. מתברר שכבר אז תכננה ועדת התרבות של סטלין וז'דנוב להוציא להורג את מרקיש. סוצקבר מתאר סצינה נפתלת מול אדם בשם לאזובסקי, שעמד בראש משרד ההסברה. זה מתחיל ב"הודעה משמחת" על כך שרוצים להעניק לו את פרס סטלין. מבחינת סוצקבר, המשמעות היא סוג של כליאה. אם יקבל, לא יוכל עוד לעזוב את בריה"מ.

ברגע הפרידה, לאזובסקי זה פתאום משנה את הנושא. מה דעתו על פרץ מרקיש? סוצקבר אומר לו שמדובר באחד המשוררים המהפכניים של היידיש. מאשימים את מרקיש בהעלבת הצבא האדום ומגישים לו שיר של מרקיש עם חוות דעת מאשימה, מלווה בכמה חתימות של אנשי רוח ידועים המוקיעים אותו. המשמעות היא חיסול.

סוצקבר הגן על מרקיש, ולמרות האימה טען שהוא לא מצליח להבחין בשום פגיעה ועלבון נגד הצבא האדום.
כאן קרה משהו הלקוח מסיפור של יצחק בשביס זינגר.

סוצקבר השתוקק לראות מי החותמים, אבל החתימות היו בצד השני של הדף; כשהגיש אותו חזרה ללאזובסקי, איזה משב הפך את הדף בדרכו לצד השני של השולחן, וסוצקבר הצליח באותו הרף עין להבחין בשני שמות. את השם השני מבין המלשינים הוא לא מסגיר במסתו, מאחר שאותו סופר בעצמו הוצא להורג באוגוסט 1952. לפני שעזב לפולין, משם יגיע דרך פריז לארץ ישראל, נפרד סוצקבר ממרקיש וסיפר לו על מה שקרה. מרקיש שרד עוד שבע שנים על זמן שאול.

***
מתרגם ועורך הספר "מגטו וילנה לנירנברג", פרופ' ג'סטין קאמי, אמר בראיון ל"ג'ואיש לדג'ר" כי "שלושה דברים עניינו אותי (בסוצקבר). הוא מתחיל כמשורר בשנות ה־30. כך שמבחינתי זה מאתגר את המיתוס של היידיש כשפה ישנה זקנה. הוא מייצג רגע שבספרי הבא אני קורא לו 'כשיידיש היתה צעירה'; רגע שבו היא היתה שפה של יום־יום בחברה, והיתה בשימוש של רדיקלים, מהפכנים ופרוגרסיביים - ושל כל הפוליטיקה שנעשתה באותו עולם".

סוצקבר, אומר קאמי, "היה חלק מעולם שירת היידיש המודרניסטית, שדיברה גם לקורא היהודי אבל גם לעולם הגדול. אחר כך, כאשר אתה עובר לתקופה שונה, הוא קרוב לוודאי אחד משלושת משוררי היידיש החשובים ביותר, אם לא החשוב שבהם. זו תקופת הגטאות והשואה. הוא כתב משך כל תקופת המלחמה, ללא הפסק, ושיריו ויצירתו האפית הם קלאסיקה. כל אותה עת הוא רק בשנות ה־30 לחייו; ואז הוא אורז את חייו ומחליט שעתידו של סופר יהודי הוא בארץ יהודית... הוא רוצה להיות מוקף באלף־בית של האותיות העבריות בארץ דוברת עברית".