אינטרס הדמים של חמאס

צה"ל נע השבוע, כתמיד, בין הטקטי לאסטרטגי. בעוד הכותרות עוסקות בפיגוע בצומת תפוח ובמצוד אחר המחבל שירה בטרמפיאדה העמוסה, עסקה צמרת הצבא במאמצים למנוע התפרצות של גל טרור חדש ובהודעה החריגה של מוחמד דף ובמשמעויותיה.
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, חמאס משקיע מאמץ עצום בהלהטת הרוחות במזרח ירושלים ובגדה. אחרי שאבו מאזן הודיע על דחיית הבחירות לרשות הפלשתינית, מחפש הארגון דרך להשאיר את ענייניו בכותרות, ואין כמו ירושלים בשביל לספק את הסחורה. על הפרק: ההחלטות השיפוטיות בסוגיית פינוי המשפחות בשכונת שייח ג'ראח.

חמאס מבין היטב שהעניין הלאומי הפלשתיני לא מעניין כרגע איש. אפילו הפלשתינים לא יצאו בשבילו לרחובות. ירושלים היא עניין אחר לגמרי. סביב הדת כבר אפשר לאחד קואליציה לא רעה, בוודאי בימי הרמדאן. את זה בדיוק ניסה מוחמד דף לעשות: להרתיע את ישראל שלא להחליט (אף שידע כי אין שום סיכוי שיצליח), ובעיקר להצדיק כל התפרעות עתידית.
במילים אחרות, חמאס ביקש להישאר רלוונטי. כמי שרואה בעצמו נושא דגל הג'יהאד ומגן ירושלים, הוא הבהיר כי העימות חי וקיים. בארגון מקווים שזה יספיק כדי להלהיט את הרוחות בימי החג וסביב יום ירושלים ויום הנכבה, אבל גם מבינים שמדובר במשחק באש. לכן בחמאס היו שמחים אם הבלאגן היה מתמקד בירושלים ובגדה, ומותיר את עזה - הפרויקט שלו הם אחראים - שקטה. האם זה אפשרי? לא ברור, ולכן בצה"ל נערכים לאפשרות של חידוש הירי (ספק אם בידי חמאס, וסביר יותר שבאישורו).

בינתיים, בגדה, הטרור העממי מרים ראש. במערכת הביטחון לא יודעים לקשור בין ענייני ירושלים לפיגועי הבודדים בשטח, אבל מבינים שמדובר במגמה מסוכנת שעלולה להתרחב. לכן, הוחלט השבוע - לאחר הפיגוע בצומת תפוח - על תגבור כוחות נוסף, לכל מקרה שלא יהיה. הנחת העבודה היא שפיגועים מעוררים השראה וניסיונות חקיינות, ושעד תום ימי הרמדאן (באמצע מאי) השטח יהיה נפיץ מאוד, ואפשר שגם אחר כך.

פיגוע מהיר ולא מתוחכם

השב"כ וצה"ל השקיעו השבוע מאמץ ניכר באיתורו של המחבל שרצח את תלמיד הישיבה הגבוהה באיתמר, יהודה גואטה, ופצע שניים מחבריו. ארבעה ימים נאבקו הרופאים על חייו של גואטה, בדיוק משך הזמן שבו נמשך המצוד אחר המחבל, מונתסר שלבי. שני המאמצים האלה הסתיימו בהפרש של דקות: זמן קצר לאחר שבית החולים בילינסון הודיע על מותו של גואטה, דיווח השב"כ על לכידתו של היורה.

שלבי הוא לא המחבל הקלאסי: הוא מבוגר יחסית (44), אמיד, מאחד הכפרים הנחשבים בגדה (תורמוס עיא) ואינו משתייך לארגון כלשהו. בימי המצוד אחריו התברר כי בשנים האחרונות עבר תהליך של הקצנה דתית, שגרם לו לפעול. סביר שבימים הקרובים כבר יימצא הארגון שייקח עליו חסות, אם כי הוא לא פעל בשליחותו של איש. את הסיוע קיבל רק לאחר מעשה, בניסיונותיו להימלט ולהסתתר בכפר סילוואד.

הפיגוע עצמו היה חסר כל תחכום. שלבי הגיע לטרמפיאדה בצומת, עצר את רכבו, וירה כמעט מחסנית שלמה מאקדחו לפני שחזר לרכב ונמלט. התנהלותו היתה חריגה לפיגועים מסוג זה: לרוב מתבצעים פיגועי ירי בידי חוליה - האחד נוהג והאחר יורה - כדי להקל את איתור היעד ואת ההימלטות. במקרה הזה פעל המחבל לבדו, מה שעיכב במקצת את פעולתו ובדיעבד גם הקל את איתורו.

צומת תפוח - יחד עם צומת הגוש (גוש עציון) והכניסה לאריאל - הוא אחד היעדים המוכרים והמועדים לפיגועים בגדה. לכן הוא מרושת במצלמות ובשלל אמצעים טכנולוגיים נוספים, אבל גם מוצבים בו דרך קבע כוחות פיזיים. בזמן האירוע היו בצומת שישה לוחמים מגדס"ר גבעתי, בפיקודו של קצין. הם הופתעו, אבל התעשתו מייד: אחד הלוחמים פתח באש לעבר רכבו הנמלט של המחבל וגם פצע אותו, והקצין הבחין בו כשהחל להימלט וירה בו מאחור ופגע ברכב.

קירל כן, צומת תפוח לא

ספק אם הכוח בצומת יכול היה לעשות יותר. האירוע עצמו ארך שניות בודדות, והתחקיר הראשוני העלה שהלוחמים פעלו כמצופה. באירוע אחר, שאירע באותו בוקר בצומת הגוש, תפקוד הכוח היה שנוי יותר במחלוקת. אישה בת 60 (גיל חריג עבור מחבלים, בוודאי נשים) הגיעה לצומת כשהיא חמושה בסכין. החיילים קראו לה לזרוק את הסכין ("תורידי, תורידי"), אבל היא המשיכה - ונורתה.
כמה קצינים בכירים בצה"ל מתחו ביקורת חריפה על התנהלות הכוח של לוחמי הנח"ל במקום. צומת הגוש ידוע כנקודה בעייתית, והחיילים נדרשים לחדות ולדריכות מתמדת, ולהגיב בתוך שניות. למרות זאת, סבורים הבכירים, באפשרותם היה לנטרל את האישה ("הזקנה" בפיהם) באופן פחות אלים.
היו מי מקרב הבכירים שהאירוע בצומת הגוש הזכיר להם את הילדה הפלשתינית שהגיעה - חמושה במספריים - לאחת מעמדות צה"ל בחברון בראשיתה של אינתיפאדת הבודדים, ונורתה למוות. הרמטכ"ל אז, גדי איזנקוט, השתמש במקרה כדי להבהיר את המצופה מחיילי צה"ל: להיות נחושים מול הטרור והמפגעים, אבל גם לגלות שיקול דעת והומניות, בתנאים המורכבים שבהם מתנהלת הפעילות המבצעית בגדה.

איזנקוט זכה אז לקיתונות של ביקורת, שהועצמה לאחר פרשת אלאור אזריה שבה נטען כי אינו נותן גב ללוחמים. האמת היא שלמעט אזריה, שום חייל לא הועמד לדין על כך שהרג מחבל; בכל האירועים - והיו מאות רבות כאלה, כולל כמה שנויים במחלוקת - זכו הלוחמים לגיבוי מלא, מתוך הבנה לסיטואציה המבצעית הסבוכה שבה פעלו.

השבוע העדיף צה"ל להתעלם מהאירוע בעציון. קול הרמטכ"ל לא נשמע, וגם לא של שום מפקד אחר. בדיוק כמו באירוע השנוי במחלוקת שבו בחר צה"ל שלא לירות באנשי חיזבאללה שחדרו בקיץ שעבר לשטח ישראל סמוך למוצב גלדיולה בהר דב (ואף אפשר להם להימלט בחזרה לשטח לבנון), נמנעה צמרת צה"ל מלעסוק בסוגיות סבוכות שמטרידות את הלוחמים ואת הציבור.
זה חלק ממדיניות מטרידה של שתיקה שאוחזת לאחרונה בצבא. לאחר הפיגוע בצומת תפוח איש בצה"ל לא דיבר בתקשורת, ודובר צה"ל הסתפק בהודעות כתובות בלבד. רובן עסקו בכך שהצבא מקיים מצוד אחר המחבלים, מבלי להרחיב. אחת ההודעות עסקה בביקור הרמטכ"ל בשטח, בליווי משפט קצר ותמונה. זמן קצר אחר כך כבר הצטלם כוכבי עם החיילת מס' 1 בצה"ל, נועה קירל.
היו ימים (ולא כל כך רחוקים) שאחרי כל אירוע מבצעי התייצב המפקד האחראי בפני הציבור. לא אחרי שהמחבל נלכד, כדי לגזור קופון, אלא בזמן אמת, כשהדם עוד לא יבש במקום האירוע, כדי להסביר ולטעת ביטחון. כך קבע הנוהג, וההיגיון. אבל במדינת אי־הנשיאה באחריות, נראה שגם צה"ל ירד למדרון אחורי. הוא הקפיד על דום שתיקה בימי הלחימה שעברו על עוטף עזה לפני שבועיים, והמשיך בה גם השבוע, כאשר תלמידי הישיבה נפגעו בצומת תפוח ויו"ש איימה לבעור. זאת מדיניות פסולה, ובעיקר מטרידה. אם תימשך, אפשר שיהיה צורך להחליף את הגדרת תפקידו של דובר צה"ל לשותק צה"ל.