"מעמד שליט" הוא מושג מוכר ושגור במדינות מערביות, אבל בישראל הוא נאמר במחשכים, ומתאר שטיח תודעתי, מקיר אל קיר
בתחילת השבוע כינה יואל אסתרון בטוויטר את הדברים שאומר וכותב אבישי בן חיים, "הזבל הגזעני של אבישי בן חיים". הדברים הללו גורמים לו "זעזוע וגועל", "האיש חולה ומחליא... אל תסייעו להפיץ את הרעל שלו". שר הביטחון בני גנץ הגיב על ההתקפה של שר הבריאות יולי אדלשטיין בעניין עיכוב החיסונים, תוך האשמה שראש הממשלה נתניהו מסכן חיי אדם מאינטרסים אישיים. הוא השיא: "שותפיו לפשע" של ראש הממשלה. ח"כ גדעון סער קובע שלא יישב בממשלה תחת נתניהו ואיש לא דורש ממנו לנמק צעד כזה.
זאת אווירה של פסיכוזה. רק באקלים כזה, צעדים פוליטיים הסותרים כל שכל ישר ומוסר ציבורי יכולים להתקבל כטבעיים. את האווירה הזו יצרה התקשורת, עם עוצמותיה המרוכזות. מופעי האימים באולפנים הם שיקוף של הנעשה במסדרונות הפוליטיים; יושבת קבוצה של פרשנים, פוליטרוקים, ארבעה, אולי חמישה, וגוערת בקול ניחר בפרשן אורח אחד שחושב אחרת. לכאורה, כל החמישה חושבים אותו הדבר - שמאל! שמאל! נגד ביבי!
כך נוצר טרור בין הפוליטרוקים, והם נמצאים בתחרות האחד עם השני. כדי לשרוד באולפנים, שהפכו לתאי עינויים פסיכולוגיים נוסח הנקו"ד, אתה חייב לצרוח בקול חזק יותר משותפיך למעשה. כמו בימי הטרור הסטליניסטי, אם לא תשיג את מכסת הווידויים, תצטרף במהרה לשורת הנאשמים.
ההתקפה הגסה והאלימה מילולית, כמו זו של אסתרון, היא רק הדהוד של התקפות קודמות מצד ברוך קרא למשל. ואחרי אסתרון - איך אפשר בלעדיו - בן כספית: "מה שאתה עושה זה פשע היסטורי!" שוב "פשע". מה קורה פה? האם לעיתונאי בגוף שידור כלשהו או חוקר באקדמיה אסור להגיד "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה"? מה מרגיז? הביטוי "ישראל הלבנה"? גם התורה של בן חיים יכולה לעמוד לביקורת; איש אינו טוען שזו תורת משטרת המחשבות החשאית, שהמצייצים והמראיינים ועוזריהם חברים בה. אבל מכאן ועד להתקפה שכולה ארס ואלימות יש מרחק רב.
בגדול, אבישי בן חיים צודק: הקואליציה שמנסים להרכיב שלא כדרך הטבע בין סיעות "ימניות" לכאורה לבין השמאל הקשה והערבים, היא על בסיס חברתי-כלכלי. אבל ההסבר העיקרי הוא זה המקובל בארה"ב ובבריטניה - התארגנותו של המעמד השליט כדי להטיל את שלטונו ללא מצרים על המדינה.
בעבר, כנראה לא השתמשו בישראל במושג "מעמד שליט"; אבל במדינות מערביות מפותחות זה מושג מקובל, שמאגד בתוכו את כל תורת האליטות, והדיבור על הדיפ־סטייט ומדינת הפקידים וכולי וכולי, כפי שאומר ר' שולם שטיסל. תוסיפו לכך גם את רשת ה־NGO הממומנת בחסדי אירופה וגופים אחרים המסונפים לממשל האמריקני ולמפלגה הדמוקרטית, כמו גם את הממסד הביטחוני, האקדמי, והתקשורתי ואת תעשיית ההיי־טק למיניה - ותקבלו רצף. שטיח מקיר אל קיר.
הכתבים המחוברים לפרקליטות ולמשטרה, החצוצרות באולפנים, שני עיתונים נחשבים שמאמריהם נחשבים לפקודות יום, כל זה קיים היום בישראל כ"מעמד שליט". אלו לא אליטות. למעמד זה יש אידיאולוגיה שלטת, והיא שמאלית. זה אפילו לא שמאל ציוני, אלא שמאל־שמאל. וכפי שכתב חיים רמון בספרו, הדרך חזקה מההולכים בה. המעמד אינו מוכן לאפשר ל"בזויים", לאנשי המעמד הבינוני והעצמאים הקטנים שרובם מזרחים, מצביעי ליכוד, דריסת רגל בשלטון.
אנשי הציונות הדתית חווים דיסוננס. איפשהו, בזיכרון, הם עוד מדקלמים מנטרות אידיאולוגיות; אבל בנוסף לרפלקס המגזרי המותנה שלהם, מבחינה סוציולוגית הם כבר משולבים ב"מעמד השליט". כנראה שגם אצל סמוטריץ' זה דומה, אבל שם העוגנים הדתיים־האידיאולוגיים חזקים יותר.
אני מסתכל על אנשים מוכרים זה שנים: יועז הנדל, צביקה האוזר, עיתונאים בולטים מהימין שאני מכיר היטב, ממשיכי דרכו של בני אלון ז"ל. כל אלה מתנגדי נתניהו, אבל מתי הם לא התנגדו אליו? הנדל, שהיה דמות מנהיגותית בולטת ומצליחה במכון לאסטרטגיה ציונית, כבר קרוב ל־15 שנה מחפש חיבורים לציפי לבני ובהמשך לבוגי יעלון, ותמיד מסביר ומנמק את התנגדותו לנתניהו, מאז שחזר לשלטון ב־2009. המעניין אצלו, ואצל האחרים, זה שלא משנה מה היו הישגיו של נתניהו כראש ממשלה, הוא אף פעם לא שינה את דעתו עליו. "ממלכתיות" ו"שומרי סף" אלו רק מילים אחרות לדיכוי פוליטי.
המיתוס נופץ, אם שאלתם
פרשת סעידיאן גוררת אותנו גם לנפילת מדחת יוסף, והטראומה שדור שלם סוחב בעקבותיה
בספרה "כאילו היא פצע נסתר" כותבת ד"ר עירית קינן, כי נפילתו של מדחת יוסף היא קו פרשת מים בשבירת האתוס הצה"לי של חילוץ פצועים, והיתה לה השפעה על רמות של הלם קרב במלחמות שבאו בהמשך הדרך. זו גם היתה החוויה הצבאית המכוננת של כמה מהמפקדים הבכירים שהגיעו בשנים הבאות לצמרת צה"ל, וכיום לצמרת המדינה.
"ראש הממשלה אז, אהוד ברק, הנחה את הרמטכ"ל שאול מופז להימנע מפעולה צבאית לחילוץ החייל הפצוע ולפעול באמצעות ג'יבריל רג'וב, אז ראש הביטחון המסכל ברש"פ", כותבת קינן. "למרות בקשותיהם החוזרות של החובש ושל מפקדי המתחם (קבר יוסף, אוקטובר 2000), שראו את יוסף מדמם למוות, דבקה ההנהגה הביטחונית בהחלטה שלא לחלצו בכוח. השארת הפצוע גווע בשטח, למול עיניהם של ראש הממשלה והמפקדים הבכירים ביותר של צה"ל (כולל תת־אלוף בני גנץ, מפקד אוגדת איו"ש), עוררה תדהמה בצה"ל ומחוצה לו, בעיקר משום שמקורה בהחלטה מודעת".
מי שהיה אז קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, דחה בתוקף את הביקורת ודיבר על "בחירה שקולה בין הערך של הצלת חיי פצוע אחד ובין הערך של מניעת סיכון חייהם של מחלצים רבים... 'התעלמות משאלת המחיר, כמו גם מתנאי הסביבה, טומנת בחובה אי־הבנה של מהות הפיקוד'". קינן כותבת שדברי שטרן, כמי שמופקד על הפצת ערכי צה"ל, נתפסו כשינוי יסודי, כ"ניפוץ מיתוס" שכולם האמינו בו, אך לפי דבריו - מעולם לא התקיים.
"חיילים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה מעידים כי דמותו של מדחת יוסף שבה אל תודעתם לנוכח דחייה של שעות בחילוץ פצועים", כותבת קינן בספרה. "'חילוץ פצוע' הפך למושג חדש של 'השהיית פצוע'". האתוס החדש מבית מדרשם של בני גנץ, ברק ואלעזר שטרן הפך לגורם ישיר לפוסט־טראומה והלם קרב. יש חוט מקשר בין הפקרת מדחת יוסף לפרשת איציק סעידיאן.
גם אם אין אקדח מעשן בנושא הזה, סילוקו של גנץ מתפקידו כמפקד הכוחות באיו"ש פחות משנה לאחר קבלת התפקיד, מעיד שראש הממשלה שהחליף את ברק, אריק שרון, חשב שאינו מתאים להילחם באינתיפאדה השנייה. אנשים כמו גנץ, שטרן, ברק ואחרים, המדברים בגבהות וביוהרה ומשתמשים בביטויים קיצוניים, הם דמויות שחוט השדרה המוסרי שלהם נשבר באוקטובר 2000. כל הסימנים מעידים שגנץ כבר לא היה מסוגל לפקד במלחמת לבנון השנייה, ובוודאי לא בצוק איתן.
מעבר לעיניים מזרחיות
מסמך חדש מבהיר שאי אפשר להפריד בין תפיסת הביטחון לבין ריבונות, ומציע לשים לב לירדן
החזית המזרחית לא מתה. זה המסר של ד"ר דורי גולד, שחזר מעוד קפיצה לאבו דאבי. חוסר יציבות בממלכת ירדן, עם ניסיון הפיכה שהיה או לא היה, הוא תזכורת לפעילות הרוחשת ממזרח לירדן. לאור ההתפתחויות הצפויות במזרח התיכון ולאור האפשרות של ממשלת לפיד־בנט־סער, גולד ויוסי קופרווסר מרעננים ומעדכנים במסמך שהם מפרסמים את תפיסת ה"גבולות בני הגנה".
יגאל מארק שיינברג, שתורם לגדעון סער, הוא גם המממן של "מפקדים למען ביטחון ישראל". שנאמר, "בסוף כל משפט שאתם אומרים נגד נתניהו יושב שק כסף". אלה מייצגים תפיסה דומיננטית בממסד הביטחוני האמריקני של נסיגה חד־צדדית בשטחי יו"ש והבקעה, תוך הסתמכות על "אמצעים טכנולוגיים" בכל הקשור לצורכי הביטחון בשטחי הגדה המערבית.
אחד המומחים בממסד הביטחוני האמריקני אמר: "אף אחד אצלכם לא אמר שצריך סיפוח. כל האנשים שלכם אמרו שמספיקה 'שליטה' ונוכחות ביטחונית". "אנחנו טוענים שאי אפשר להפריד את צורכי הביטחון מריבונות", אומר ד"ר גולד, ראש המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. "בכינוס האחרון של ג'יי־סטריט אמר בן רודס, שבעבר ישראל היתה צריכה להתמודד מול דיוויזיות של כוחות קרקע. היום מה שמאיים עליה אלו פיגועי טרור ספורדיים. מה שהוא עושה - הוא ממעיט באיום על ישראל; ואם הנטייה שלך להמעיט ולזלזל באיומים על ישראל, אתה גם תחשוב שישראל לא זקוקה לגבולות בני הגנה".
בסביבות ההתנתקות של 2005, החלו האמריקנים לחשוב על צורכי ההגנה של ישראל בגבול המזרחי במונחים של מענה טכנולוגי; "יש אלטרנטיבות היי־טק לעמדות הביטחוניות של צה"ל בגדה המערבית", נטען. חלק גדול מהממסד הביטחוני, בייחוד בצמרת צה"ל, יישר קו עם התפיסה. אלא שאפילו אז כתב האלוף שלמה ינאי, ראש אגף תכנון, במסמך המתייחס ל"דרישות הליבה הביטחוניות", כי "למרות ההתקדמות הטכנולוגית של מערכות ההגנה המודרניות, כולל בניהול מלחמה, עדיין השליטה במרחב הקרקעי השולט נשארה חלק מהותי של תורת הביטחון הבסיסית".
לאחר קריסתה של מדיניות ישראל בעקבות מלחמת לבנון השנייה, העיד אליוט אברהמס, יועצו של הנשיא בוש הבן, במאמר שפרסם ב־INSS, כי במסגרת ההכנות לוועידת אנאפוליס נולד הרעיון להציב כוח אמריקני בשטחי איו"ש והבקעה. "היא (קונדוליסה רייס) הנחתה את עוזריה במחלקת המדינה לשרטט תוכניות לפריסת דיוויזיה של המשמר הלאומי של ארה"ב בגדה המערבית, לשמירת השלום אחרי שצה"ל ייסוג משום", כתב אברהמס. "היא החלה לאמץ את עמדת הערביסטים, שיחסינו עם מדינות ערב דורשים התקדמות בחזית הישראלית־פלשתינית".
ההנחה היא, שממשל ביידן מקרין חולשה רבתי בכל הגזרות הבינלאומיות. דיפלומט ישראלי בכיר אמר לאחרונה, כי ביידן נראה כמו הולוגרמה. הוא החולשה בהתגלמותה. מול רוח שמאל חזקה הדורשת להוציא כל נוכחות אמריקנית מהאזור, איראן תשתלט על עיראק. בהמשך לקריסה האמריקנית בנושא הסכם הגרעין, האיראנים ילחצו להוציא את מה שנשאר מהכוח האמריקני שם, ולהוציא בכלל את אמריקה מהמזרח התיכון.
"יש בעיה בירדן. האיראנים רוצים לחדור גם לשם", אומר דורי גולד. "האיראנים הציעו לירדן למסד את העלייה לרגל לאתרים מקודשים לשיעים שנמצאים בשטח ירדן, ובתמורה 'נספק לכם' את כל צורכי האנרגיה ל־30 שנה. זה מראה שיש אינטרס איראני מובהק בירדן, והחזית המזרחית קיימת". עם שחרור הסנקציות על איראן, יהיו בידי האייתוללות עתודות כסף אדירות להשקיע בארגונים דמויי חיזבאללה והחות'ים.
השינוי מאז תוכנית טראמפ הוא שהתפיסה של גבולות בני הגנה, כוללת היום במפורש גם את החלת הריבונות באותם שטחים, וקודם כל בקעת הירדן. יגאל אלון הציע בממשלה כבר ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, לבצע סיפוח בגבולות תוכניתו. נחום שריג המנוח, מבית השיטה, שהיה אחד האנשים הקרובים ביותר ליגאל אלון, העיד כי הרעיון הבסיסי של התוכנית עם הבקעה וכל השאר, הוצג בפניו על ידי אלון עוד באמצע המלחמה.
גולד וקופרווסר מצטטים במסמך שלהם את קאסם סולימאני (אללה ירחמו), שדיבר על הצורך האיראני להקים "לגיון זרים שיעי". כמו חיזבאללה, גם "הלגיון" שעלול לזחול לעבר הגבול המזרחי יהיה מצויד במיטב הנשק הרוסי. מלבד טילי נ"ט, טילי שיוט ורחפנים, הם מצוידים גם בטנקי טי־90. השאלה שתעמוד בפני ממשלת ימין, אם תסתייע, היא אם לצאת למהלך מהיר של החלת ריבונות בבקעה ובגוש עציון גם בלי טראמפ ובלי תוכניתו, ועם צפי לעימות חזיתי עם ממשל ביידן.
