ביום שני התכנסה לראשונה שדולת הסכמי אברהם בכנסת ואירחה את יועציו לשעבר של דונלד טראמפ, בתו איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר. השדולה הוקמה כהברקה של ח"כ אופיר אקוניס יממה אחרי השבעת הממשלה, כדי שלא יישכח מי חתום על ההסכמים. יאיר לפיד אמנם מקפיד לתת קרדיט לנתניהו, אולם כל יתר שרי הממשלה מתעלמים מהעובדה הזאת כאילו מעולם לא היתה.
ראש הממשלה נפתלי בנט התייחס להסכמי אברהם בשלל נאומים בארץ ובחו"ל, אולם באף אחד מהם לא טרח להזכיר את חלקו של קודמו. שרי הממשלה, שכולם משוחררים מכבלי הכנסת בעקבות החוק הנורבגי המורחב שהעבירו, הסתערו על יעדי ההסכמים בביקורים מפנקים, בצילומים שווים עם המנהיגים המקומיים, ובגזירת סרטים שחברי הממשלה הקודמת לא הספיקו לגזור בטרם עברו לאופוזיציה. רק בשבוע שעבר הגיעו שלושה שרים לחנוך את הביתן הישראלי בתערוכת אקספו בדובאי, שעליו עמלה הממשלה הקודמת.
מלבד האורחים החשובים מאמריקה, הוזמנו כלאחר כבוד בנימין נתניהו ובני גנץ, שהיה ראש הממשלה החליפי בזמן חתימת ההסכמים. אולם מעבר לנאומים המדיניים והאווירה החגיגית שבחנוכת השדולה, הבחינו לא מעט גורמים במקום בהתרחשות פוליטית יוצאת דופן. גנץ תזמן את הגעתו רק לאחרי צאתו של לפיד. נתניהו, בניגוד להרגלו לשאת דברים ולהיעלם, התיישב אחרי נאומו ולא קם עד לאחר נאומו של גנץ. האחרון, מצידו, הרעיף שבחים בדבריו על נתניהו - לא רק על חלקו בהסכמי אברהם אלא אף לגבי נושאים ביטחוניים, תוך כדי שהוא מקפיד לכנותו "ראש הממשלה לשעבר". את בנט ולפיד לא הזכיר גנץ בדבריו אף לא במילה.
מי שהרים גבה ביום שני - ביום רביעי ודאי כבר הרים שתיים. מתברר כי במהלך כל היום, שכלל הצבעות חשובות כמו חוק יסוד ההגירה, חוק הקנאביס ועוד, היו נתניהו וגנץ מקוזזים זה עם זה ולא הופיעו להצבעות. זאת אחרי שבתחילת השבוע הזהיר נתניהו את חבריו כי עליהם להתייצב בכל ההצבעות ללא חופשות וללא קיזוזים.
הן בליכוד והן בקואליציה עוקבים אחרי התנועות האלה, מעין ריקוד טנגו מוזר, בין נתניהו לגנץ, מי בתקווה מי בחשש, ונזהרים מלקפוץ למסקנות. הדרך לחבירה של גנץ לממשלה עם נתניהו נראית רחוקה מאוד מצד אחד, אולם מנגד לא ברור איזו מניעה יש לתרחיש הזה מלהתקיים. גנץ לא יעשה את הטעות שעשה בפעם הקודמת וישביע ממשלה שבתוך חודש צריכה להעביר תקציב, אלא ימתין עד שבנט ולפיד יעשו את העבודה. אחרי כן, ייתכן שהכל פתוח. חודש נובמבר, המועד האחרון לאישור התקציב, הוא גם החודש שבו היה אמור להיכנס בני גנץ ללשכת ראש הממשלה אם הממשלה הקודמת היתה עדיין עומדת על תילה.
אדלשטיין באמת מאמין
מרבית בכירי הליכוד לא הביעו פליאה על עצם הכרזתו של יולי אדלשטיין על התמודדותו נגד נתניהו, אלא על עיתויה. אין בחירות פנימיות באופק. נתניהו עצמו הרי ניסה להניע בחירות וכשראה את ההתנגדות נסוג. אז מה אצה לו כעת הדרך, לאדלשטיין, תהו.
החשד המיידי נפל בכלל על אשתו. בימים אלה מתמודדת אירנה נבזלין על תפקיד יו"ר הסוכנות. לפי אותה תיאוריה, נבזלין לא רצתה להיחשד כמועמדת של נתניהו או ככזו שתהיה כפופה לו בדרך כלשהי, והמהלך של בעלה נועד להבהיר זאת לחברי הוועדה הבוחרת.
בדבריו השתמש אדלשטיין באותו טיעון בדיוק שהשמיע לפניו גדעון סער כשהודיע על מועמדותו נגד נתניהו. סער הובס והקים מפלגה חדשה, והדמיון הרב בין דברי השניים הניב את התיאוריה שהתפשטה בחוגי הליכוד כי כל הכרזתו של אדלשטיין נועדה להכשיר את הקרקע לעזיבתו ולחבירה לממשלה. בדיוק כפי שעשה סער לפניו. אדלשטיין וזאב אלקין חברים טובים, ואפילו היו חלק מציר פוליטי חזק ונאמן כששניהם היו בתוך הליכוד. קשרי החברות נשמרו גם אחרי שאלקין נטש לתקווה חדשה.
אדלשטיין טוען כי בדיוק ההפך הוא הנכון. לדבריו, מאז הושבעה הממשלה כבר גמלה בליבו ההחלטה להתמודד. בגל הרביעי של הקורונה רצה אדלשטיין לתקוף בחריפות את הממשלה החדשה, אבל החשש כי יישאל בכל מקום אם בכוונתו להתמודד נגד נתניהו שיתק אותו. לטענתו הסיבה שנעלם ולא הופיע בתקשורת היא לא בגלל שהוא קורץ לממשלה, אלא כי ידיו היו קשורות. כעת, הוא אומר, אחרי שהכריז, יהיה משוחרר לתקוף.
מתפקדי הליכוד כבר אמרו את דברם בקול ברור כשנשמע הטיעון שנתניהו לא יכול להרכיב ממשלה ולכן יש להחליפו. אדלשטיין סבור שהרבה דברים קרו מאז, וחברי הליכוד אפשר שהתפכחו. הוא לא רואה בהקרבת ראשו של נתניהו כהענקת פרס לשמאל, וסבור כי בכללי המשחק הנוכחיים אין מנוס מהצעד הזה.
אידיאולגיה בע"מ
יחד עם קריסת מועמדותו של אלעזר שטרן לראשות הסוכנות, קרסה גם הפרוגרסיבה הקיצונית של הפמיניזם. אין דרך אחרת להגדיר זאת כאשר בזו אחר זו העדיפו כל הדוברות הכי רהוטות וחריפות בנושא בשנים האחרונות למלא פיהן מים או למלמל גיבוב מילים חסר משמעות כאשר נשאלו מה תגובתן לדבריו של שטרן כי גרס, כקצין בכיר, תלונות אנונימיות נגד מפקדים בצה"ל ולא התייחס אליהן.
מקובל להתייחס לאידיאולוגיה כערך נעלה, כמצפן ערכי שאחריו הולכים כל השאר. מקובל גם לחשוב שאם יש מי שזועק מקירות ליבו, או לפחות כך זה נראה, על נושא מסוים, מקדיש לו זמן ומחשבה מרובים, מתראיין עליו בלי סוף, ולא חושש להתעמת עם אחרים ולעמוד על צדקתו עבורו - אכן מדובר באידיאולוגיה.
לא תמיד, כך מתברר, זה נכון. יש אנשים שניחנו בכישרון לצעוק ולתבוע מאחרים צדק ויושר, אולם כשהדבר מובא לפתחם, מתברר שמשנתם פריכה ונימוחה למדי. כשלא מוכנים לשלם מחירים על אידיאולוגיה - זו אינה אידיאולוגיה. זה לכל היותר קרדום לחפור בו. ובזו אחר זו הראו כל אותן בעלות קולות רדיקליים אולטרה־ליברליים, איך הן מתמסמסות ומתנדפות כאבק ברוח כאשר נדרש מהן להביע את עמדתן הידועה, ובכך לסכן את שלמות הקואליציה ואת שלמותן שלהן על כיסאות עור הצבי ומנעמי השלטון.
אחרי שהכניסו הנציגות הבלתי מעורערות של הפמיניזם הרדיקלי את תופעת ה"מי טו" לתוככי הקונצנזוס הישראלי, התברר השבוע שסידור עבודה לשטרן, שיפנה את מקומו לאלי אבידר, ובכך יבטיח רוב לאישור התקציב וליציבות הממשלה, חשוב הרבה יותר. היכולת שלהן ברגע אחד להשליך מעליהן את המעמסה האידיאולוגית ולפנות למלאכת שימור הקואליציה - מעוררת התפעלות. לו היו, להבדיל, עשרת הרוגי מלכות וכל מוסרי הנפש באתוס היהודי משחר ההיסטוריה מגלים בזמן את הסוד של מרב מיכאלי, תמר זנדברג, מיכל רוזין, ראשות וחברות ארגוני הנשים - היו יכולים להאריך ימים בטוב ובנעימים.
