שב"כ במגזר: האינטרס המשותף קובע

שיעור בביטחון. מי שמכיר את הרחוב הערבי בישראל יודע שיש מילה מפחידה אחת, שהמשתמשים בה משוכנעים כי מי שקשור בה נמצא מעבר לכל פינה: שב"כ. רבים במגזר הערבי נהגו לומר לי שהממשל הצבאי, משנות ה־50 וה־60, לא הסתיים באמת, משום שהשב"כ נותר מעורב בחיי היומיום, בפוליטיקה המקומית והלאומית, ובמינויים רבים. אני מודה שנטיית ליבי היתה לראות בכך הגזמה, וייתכן שבאמת היתה זו הגזמה. אך כשנחשפתי לעובדות כמו זו שבכיר במשרד החינוך ישב שם שנים על גבי שנים, קיבל משכורת מן השב"כ ועמד מאחורי מינוי הסגל בבתי הספר הערביים - הבנתי שיש בכך משהו.

הנכונות של חלק מן ההנהגה הערבית ושל רבים בציבור לעודד את שילוב השב"כ במאבק כנגד גורמי הפשיעה המטילים את חיתתם על המגזר כולו, מעידה כאלף עדים על רמת הייאוש מתופעת הכנופיות, ומרצונם של ערביי ישראל להיאחז בכל אמצעי שיעזור להם להיפטר מן המורסה הזו. השב"כ אכן לא נולד כדי להילחם במאפיות בתוך היישובים הערביים, אבל הוא גם לא נועד להילחם בקורונה. אם הממשלה והכנסת יכולות להיעזר בשב"כ לצורך טיפול במטרה נקודתית ולפרק זמן מוגבל מראש, כפי שאכן קרה בתחום הקורונה, ניתן בהחלט לעשות זאת גם בטיפול באלימות במגזר.
החלטת הממשלה השבוע לא עשתה שימוש בחוק השב"כ, והיא מדברת על עזרה שולית של הארגון (אולי לבקשת ראשיו), אבל בסעיף 7א' לחוק השב"כ, נאמר מפורשות כי הארגון אמור לעסוק בתחום "שקבעה הממשלה, באישור ועדת הכנסת לענייני השירות, שנועד לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה". אם בעבר חשבו ממשלות ישראל לדורותיהן כי העסקת מורה בבית ספר במגזר הערבי היא אינטרס חיוני כל כך, זה ממש לא יהיה מופרך לחשוב שהמאבק באלימות המצמררת ביישובים הערביים אינו אינטרס כזה.

העליון עושה לנו את העבודה. הסכסוך בשייח' ג'ראח הפך מוקד עימות שהוביל למבצע שומר החומות, והועלה גם בשיחה בין הנשיא ביידן לראש הממשלה בנט. מדובר בכמה בתים שהיו בבעלות יהודית לפני מלחמת השחרור, נמצאו, לאחר המלחמה, בידי הירדנים, וניתנו על ידי ממשלת ירדן למשפחות פלשתיניות. עמותת נחלת שמעון איתרה את הבעלים היהודים, רכשה מהם את הבתים, וביקשה לפנות את הפלשתינים החיים בהם שנים רבות (החוק הישראלי אינו מאפשר, כמובן, לפלשתינים לתבוע את בתיהם במערב ירושלים...). בית המשפט אישר את הפינוי, ובית המשפט העליון ניסה לשכנע את הצדדים למצוא פשרה.
כיוון שלא הושגה פשרה כזו, והמדינה ביקשה לדחות את ביצוע הפינוי מחשש שהנושא ייצור מהומה מיותרת, היה זה בית המשפט שגיבש פשרה: הדיירים יהפכו דיירים מוגנים למשך שנים ארוכות, וישלמו תשלום חודשי לבעלים. עד 2 בנובמבר על הצדדים להשיב אם הפשרה מקובלת עליהם. או־אז נדע מי רוצה לאכול את הענבים ומי רוצה להרוג את השומר.

להתמודד עם המפלצת המפתה. פייסבוק, כמו הרשתות החברתיות האחרות, היא עיתון בלי עורך ובלי מצפון. השבוע אפשר היה ללמוד על מהותה מגילוייה של עובדת לשעבר, פרנסס האוגן, שהדליפה ל"וול־סטריט ג'ורנל" מסמכים המעידים על כך שהחברה קידמה, ביודעין, שקרים, כדי להגביר את כוח המשיכה שלה. התקלה השבוע בשלוחותיה - ווטסאפ, אינסטגרם ומסנג'ר - הוכיחה עד כמה אנחנו משועבדים למוצריה. השילוב בין ההדלפה והתקלה חייב לעורר את כולנו. מיכה גודמן, בספרו "מהפכת הקשב", מציע קביעת רגולציה שתגביל את חופש השקר, ואת משך הזמן המושקע ברשתות החברתיות. מומלץ להקשיב לו.