שלהי אוגוסט 1991 זכורים בעולם, ובעיקר באירופה, בשל הפיכת הנפל של שאריות ההנהגה הסובייטית נגד מדיניות הפתיחות של מיכאיל גורבצ'וב. יוזמי המהלך קיוו לבטל את הרפורמות שהונהגו במסגרת מדיניות הפרסטרויקה ולחזור למשטר טוטליטרי, אך ההפיכה כשלה והתוצאה חזרה אליהם כבומרנג.
הרפובליקות הלאומיות שהרכיבו את בריה"מ הצהירו בזו אחר זו על יציאתן מן המסגרת המשותפת. הזריזות יותר (לטביה, ליטא, אסטוניה, אוקראינה, מולדובה) הכריזו על עצמאותן מייד, אחרות הלכו בעקבותיהן בשבועות הבאים, והנותרות "הוצאו" לדרך עצמאית בלית ברירה, כאשר בריה"מ פסקה להתקיים באופן רשמי בסוף דצמבר 1991.
באופן אירוני, חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל היה אחת מן הפעולות הרשמיות האחרונות של בריה"מ. גורבצ'וב עוד הספיק למנות שגריר בישראל, אבל עד שהוא הגיע ממוסקבה השגרירות כבר הפכה שגרירות של רוסיה, ולא של בריה"מ.
התמוטטות האימפריה הסובייטית הציבה בפני ישראל הזדמנויות רבות בקנה מידה היסטורי. על חורבותיה של מעצמה עוינת אחת קמו 15 מדינות שונות - עם כל אחת מהן אפשר היה לבנות יחסי ידידות, ואף יותר מכך. 30 שנים חלפו, ומאזן הביניים של הישגים וכשלים אינו חד־משמעי. ישראל קצרה לא מעט פירות, ויחד עם זאת פספסה לא מעט הזדמנויות.
אלי ולק, השגריר הראשון של ישראל בבלארוס העצמאית ומומחה למדינות מזרח אירופה, מזכיר כמה התקדמנו לעומת ההתחלה הצנועה. "לפני שלושה עשורים ישראל מצאה את עצמה בפני התפרצות המדינות העצמאיות ומול צורך דחוף להחליט כיצד בונים את היחסים עם העולם החדש הזה. בתחילת הדרך המשאבים לא אפשרו אפילו לפתוח שגרירות בכל אחת מהמדינות הפוסט־סובייטיות, וכך קרה שהשגרירות בטביליסי היתה אחראית גם ליחסים עם ארמניה, והשגרירות בריגה 'כיסתה' גם את הקשרים עם ליטא ואסטוניה. נוסף על כך, לא היה במי לאייש את השגרירויות, ובוודאי לא היתה מטרה ברורה באשר למה אנחנו מחפשים".
מטרה כזו נמצאה במהרה. עידוד העלייה נהפך ליעד מרכזי, וברפובליקות הפוסט־סובייטיות נפתחו מרכזי תרבות ישראליים שהפיצו את בשורת העלייה ולימודי העברית. "כשגריר יזמתי וחתמתי עם המדינה הזאת על הסכם לשיתוף פעולה תרבותי, ובמסגרתו הוקמו והחלו לפרוח מרכזי תרבות", מסביר ולק. "ובכל זאת, קל יותר להגדיר מה היה האינטרס של המדינות החדשות בכינון היחסים עם ישראל: הן ביקשו ללמוד ולאמץ ניסיון ישראלי בהרבה תחומים. כתוצאה, נחתמו הסכמים רבים עם בלארוס, אבל רובם נשארו על הנייר".
במקרה של בלארוס יש הסבר משכנע לאי־מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה. תחת שלטונו של הנשיא לוקשנקו המדינה הזאת ויתרה על פיתוח כלכלת שוק מודרנית ופתוחה, וחוותה בשנים האחרונות חזרה אל רודנות במלוא מובן המילה. עם זאת, ישראל נמנעת מלנקוט עמדה נחרצת ולגנות את המשטר המקומי.
"הדברים הגיעו עד כדי מצב מביך, שבו אחד משגרירי ישראל לשעבר במינסק התייחס בזלזול כלפי האופוזיציה ללוקשנקו, ועורר תמהון וזעם אצל מתנגדיו", מספר ולק. "ככל הנראה, זהו ביטוי לאינטרס הישראלי העקבי לשמור על הקהילה היהודית המקומית ועל אפשרות העלייה משם. והעלייה אכן הגיעה וממשיכה להגיע - אם בשנת 1993 עלו מבלארוס 2,300 איש, ב־1996 המספר כמעט הכפיל את עצמו, והזרם לא נפסק מאז.
"בראשית המאה השגרירות במינסק נסגרה מסיבות של חיסכון תקציבי, אך צורכי החיים, ובראשם מניע העלייה, הביאו לפתיחתה מחדש כעבור תשעה חודשים. אף על פי כן, הייתי חורג מן ההתעלמות ומהשתקת הביקורת ומחפש נתיב ביניים: אפשר להביע אי־שביעות רצון נוכח המתרחש בבלארוס בלי לגלוש לעימות שיזיק לנו".
הכלכלה חזקה מכל תקרית
על רקע זה, היחסים המדיניים עם המדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה) מציגים תמונת מצב חיובית ביותר. "בין ישראל ללטביה מלכתחילה לא היו בעיות, למעט אולי סוגיית הפנסיה לעולי לטביה בישראל שעדיין לא נפתרה במלואה", מבהיר ולק. "אנו מנהלים שיח מדיני פורה עם המדינות הבלטיות בכל הרמות, והביקורים ההדדיים אינם פוסקים. בהצבעות באו"ם הן נוהגות כחברות ממושמעות באיחוד האירופי, ולא תמיד מצביעות איתנו, אך זוהי תולדה של החיכוך בין ירושלים לבריסל, ולא בין ירושלים לריגה, וילנה וטאלין. האם יכולנו להביא אותן להצביע איתנו? בהצבעות מסוימות אולי כן, אך ככלל בנתיב זה הושג המקסימום".
בגלל הממדים הצנועים של המדינות הבלטיות, שיתוף הפעולה הכלכלי איתן לא רחב. לדברי ולק, לישראל לא היה מזיק ללמוד מן הניסיון האסטוני של מחשוב טוטאלי - ומוצלח - של מינהל ציבורי ושל מוסדות הממשל, אשר הפך את ממשק היחסים בין הרשויות לאזרח ליעיל, זמין ונגיש ביותר בעולם. בעבר השגריר האסטוני הציע את תיווכו בעניין, אך הצעתו לא הבשילה לכדי הסכם או מסגרת עבודה פורמלית.
לישראל יחסים חמים עם מולדובה, מדינה צנועה אחרת שנולדה על חורבותיה של בריה"מ, אולם קשה לצפות מהם לדיבידנדים מוחשיים, מעבר לחמימות הנעימה. מולדובה קרועה בין שני קטבים - הצד הרומני שמושך מערבה והצד הרוסי שמושך מזרחה - וממילא לא מדובר בשחקנית בעלת השפעה בזירה הבינלאומית. לצד זאת, נזכור שבהצבעה בפורומים בינלאומיים כל קול חשוב, והפעילות המדינית של ירושלים זיכתה אותנו לא אחת בהצבעה אוהדת של קישינב.
בין שתי אויבות
ומה באשר לאוקראינה, המנסה ללכת בדרכי הארצות הבלטיות ולהצטרף למדינות המערב והאיחוד האירופי? "מערכת הקשרים שפיתחנו עם אוקראינה דווקא משקפת מימוש ציפיות", טוען ולק. עיקר ההישג הישראלי בא לידי ביטוי ביכולת ללכת בין הטיפות, במיוחד אחרי הקרע בין הרוסים לאוקראינים בשנת 2014. ישראל תפסה נישה ייחודית לחלוטין והשכילה לכונן יחסי ידידות וקרבה עם שני הצדדים היריבים.
הפוטנציאל הכלכלי של אוקראינה אדיר, וכניסתו לתוקף של הסכם אזור סחר חופשי עימה בתחילת השנה נוטעת תקווה שישראל תוכל ליהנות ממנו לא מעט. הפחתה בהיטלים ובמכסים תביא בהכרח להגברת הסחר ותוסיף ממד נוסף לנהירה של ישראלים רבים לקייב ולערים גדולות אחרות ברחבי אוקראינה. אנשי עסקים ישראלים גילו כבר מזמן את יתרונות הכלכלה האוקראינית. חברות טכנולוגיה ישראליות מעסיקות גדודים של מתכנתים אוקראינים, ובנייני דירות שלמים בקייב נרכשים על ידי משקיעים קטנים מישראל.
השבוע השתתפו מרבית מנהיגי אירופה בטקס חגיגי בקייב לציון 30 שנה לעצמאות האוקראינית. ישראל, בצעד תמוה, בחרה שלא לשלוח נציג מטעמה. אבל אפילו אם החוכמה המדינית שכוננה את בסיס היחסים עם אוקראינה תתחלף באטימות וחוסר הבנה - שאפיינו את ההיעדרות הישראלית מהטקס - ההיבט הכלכלי אינו צפוי להיפגע. האוקראינים בונים כלכלת שוק אמיתית, ו"היד הנעלמה" של השוק, כידוע, אינה מקבלת הוראות מלמעלה.
אצל רוסיה, שכנתה הגדולה של אוקראינה, הדברים פועלים לגמרי אחרת: כמעט הכל נקבע מלמעלה, וסיכוייו של איש עסקים ישראלי לשתף פעולה עם מקבילו הרוסי מושפעים באופן ישיר מרמת החמימות ביחסים בין ירושלים למוסקבה. גם בחזית הזאת ישראל עשתה כברת דרך ארוכה, וגם בחלוף 30 שנים קשה שלא להתרגש ממחזה של דגל ישראלי מתנוסס ברחובות "אימפריית הרוע" של פעם. היעד הבא הוא הסכם אזור סחר חופשי, אולם המשא ומתן לגביו עם הרוסים (ועם יתר מדינות האיחוד הכלכלי האירו־אסיאתי) טרם הבשיל.
את עתיד הקשרים עם רוסיה קשה יותר לחזות. בשל האופי של המשטר הריכוזי שלה, יותר מדי תלוי בזהות הנשיא ובאקלים הכללי שישרור בינו לבין שאר העולם. נוכח הייחודיות הזאת, ידעה עד כה ישראל להפיק מן הערוץ הרוסי את המרב, לעיתים בתנאים קשים מאוד. אצל הרוסים אמנם אין ארוחות חינם, ובכל זאת עדיף לאכול איתם מאשר להתעמת, במיוחד אם אלה עימותים לא לנו. בזכות ההתנהלות הזהירה של ישראל והחוכמה להתנהל בין שתי ענקיות, רוסיה לא פנתה נגדנו, וזה כבר הישג ראוי בפרספקטיבה היסטורית.
כמה טוב לו ניתן היה להעתיק את המודל של קשרים טובים ובלתי תלויים עם שתי מדינות מסוכסכות בו בזמן, מן הדוגמה הרוסית־אוקראינית להרי הקווקז, מקום התרחשותו של הסכסוך הישן בין ארמניה לאזרבייג'ן. ישראל היתה רוצה בקשרים טובים עם שתיהן, אלא שהמציאות מחייבת לבחור והנטייה היא לכיוון האזרים. בניגוד לארמנים המסויגים, אזרבייג'ן תחת שושלת אלייב הושיטה יד למדינה היהודית.
לאזרבייג'ן ולארמניה ידידות בעייתיות מנקודת הראות הישראלית (טורקיה היא בעלת ברית קרובה של באקו, ואיראן היא חברה של ירוואן), אבל במקרה האזרי אפילו ארדואן לא הצליח לחבל בידידות עם ירושלים. ישראל ואזרבייג'ן פיתחו קשרים הדוקים בתחומי האנרגיה והביטחון, והתועלת עבור כל אחת מהן אינה מוטלת בספק. למרות זאת, לא צריך לוותר על ההזדמנות לכונן קשרים משמעותיים עם ארמניה. אחרי לבטים של שנים הארמנים פתחו את שגרירותם בישראל, אבל עם פרוץ סבב לחימה גדול על חבל נגורנו קרבאך והפצת הידיעות על אספקת הנשק הישראלי לאזרבייג'ן - מיהרו הארמנים להחזיר את השגריר הטרי לארצם.
רצון טוב משני הצדדים שימש כדלק עוצמתי בהפרחת היחסים של ישראל עם גאורגיה, אם כי גם המרכיבים הגיאו־פוליטיים מילאו תפקיד. אוריינטציה פרו־מערבית של טביליסי חברה ליתרונות הישראליים, והתוצאה עלתה על כל הציפיות. ישראל נתפסת במדינה הקווקזית הזאת כמעצמה של ממש ומפתחת מיזמים בענפים רבים. נוסף על כך, הסימפתיה וההערכה לא נותרו בדרג המנהיגים בלבד, ויצרו חברות של אמת בין שני העמים.
בזכות הערוץ היהודי
מדינות האסלאם האסיאתיות של בריה"מ לשעבר מצויות לרוב הרחק מתשומת הלב הציבורית בישראל ובעולם. בהתאם, שם ממוקמים מרבית הפספוסים הישראליים בעולם הפוסט־סובייטי. "מדינות אלו עשירות במשאבי טבע, כולל נפט וגז ואוצרות טבע אחרים בעלי ערך, וזה הקנה להן פוטנציאל להתפתחות כלכלית", מפרט ד"ר אבינעם עידן, מומחה לגיאו־אסטרטגיה מאונ' חיפה ששירת באזור בתקופת התפרקות בריה"מ והקמת המדינות החדשות. "הן שיוועו להשקעות ולטכנולוגיות שיסייעו להן בהתפתחות בשנים הראשונות לקיומן, ולהתבססותן כמדינות חדשות".
הגדולות שבהן - קזחסטן ואוזבקיסטן - לא נשארו אמנם לגמרי בצד, אולם מה שהושג ביחסים עימן לא מתקרב למה שניתן היה להשיג, בעיקר בתחום הכלכלה, ההשקעות והמסחר. לישראל היתה ההזדמנות להתקרב לארצות האלה בצעדיהן הראשונים, בשלב הבתולי, כאשר התחרות היתה קטנה. למרבה הצער, ההזדמנות הזאת לא נוצלה, והיא כבר לא תחזור. אחיותיהן המסוגרות יותר של קזחסטן ואוזבקיסטן למרחב המרכז־אסיאתי - קירגיזסטן, טורקמניסטן וטג'יקיסטן - נשארות עדיין בגדר תעלומה גדולה עבור מרבית הישראלים.
לדברי ד"ר עידן, חלון ההזדמנות שנפתח בפני ישראל היה נדיר: להיכנס לאזור אשר היה סגור בפניה מתחילת המאה ה־20, מאז המהפכה הבולשביקית והיווסדה של האימפריה הסובייטית אשר שלטה באזור ממוסקבה. "היתה מידה רבה של החמצה במדיניות ישראל וביחסים עם מדינות מרכז אסיה במהלך השנים שחלפו מאז הקמתן. מדיניות החוץ הישראלית הציבה אזור זה בסדר עדיפויות נמוך והתעלמה מכך שארצות אלה, על אף היותן מוסלמיות, הונהגו במשטרים חילוניים והאסלאם הופרד מן המדינה. אפשר היה להדק דרכן את הקשרים של ישראל עם מעגל המדינות האסלאמיות, שבהן מורשת של ידידות ודו־קיום עם המיעוט היהודי שהתקיים עד עלייתו לישראל".
עליית הטליבאן לשלטון באפגניסטן הסמוכה והחשש שהקיצוניות האסלאמית תגלוש במוקדם או במאוחר לרפובליקות של מרכז אסיה - עשויים להציב את הארצות האלה באור הזרקורים, ואולי מקבלי ההחלטות בירושלים ישימו לב גם אליהן.
כל ההישגים באזורי בריה"מ לשעבר לא היו אפשריים בלי היהודים שנולדו שם. העלייה הגדולה העשירה את ישראל במשאב ייחודי וחסר תקדים - יותר ממיליון ישראלים שדוברים את שפות המדינות הפוסט־סובייטיות, מבינים את המנהגים ואת דרכי ההתנהלות הנפוצים בהן ומצוידים בקשרים בעלי ערך. בזכותם התפתחה הדיפלומטיה הציבורית - קשרי חברות בלתי פורמליים ומסגרות רשמיות יותר, כמו בריתות ערים תאומות, שהידקו את היחסים והעלו אותם לגבהים חדשים.
בזכותם הונעו גלגלי שיתוף הפעולה הכלכלי והגיעו לשיעורים גבוהים. על פי המידע שבידי ולק, בלטביה לבדה הקימו הישראלים שעלו מבריה"מ לא פחות מ־168 מיזמים כלכליים משותפים עם המקומיים, והיד עוד נטויה. האם אפשר היה לעשות יותר? בוודאי, אבל אין בכך כדי לבטל את הטוב שהושג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו