גרעין במחיר כסת"ח: הרומן של הציבור הישראלי עם הפנטגון

יאיר גולן מוביל קמפיין שהמסר שלו - הסכם הגרעין הישן היה טוב לישראל. האם אחריותו למצב הרע של כוח האדם בצה"ל קשורה לכך?

השאלה האמיתית היא מה יותר חשוב: הגרעין האיראני או הקשר הסימביוטי הבעייתי של רוב צמרת הביטחון עם ארה"ב. אין התמודדות עם פרויקט הגרעין האיראני ללא השמדה פיזית של המתקנים, או אם המתכננים יחשבו אחרת - הרס של מתקני תשתית שבהם תלוי הפרויקט וכן המשטר.

זה פשוט בלתי נתפס. במלחמת העולם השנייה אפשר היה להבין שכמה מנהיגים יהודים יתחננו - וגם זאת לא בעוצמה רבה - שבריטניה וארה"ב יטפלו במסילות הרכבת או במחנות המוות, ויתקעו מקל בגלגלי מנגנון הרצח והחורבן. אבל מתי בתולדות המדינה ישראל התחננה שארה"ב תחתום על הסכם עם האויב הקיומי שלה, כדי שזה יעכב את התגרענותו - אבל בתמורה יקבל מימון ויהפוך למעצמה הגמונית?
מי שמוביל לאחרונה את הקמפיין שבאמצעותו מנסים הפוליטיקאים של צמרת הביטחון להציג את בנימין נתניהו כמי שפגע בהסכם הגרעין שעיכב את המרוץ האיראני לפצצה - הוא חבר הכנסת אלוף יאיר גולן. בתחילת השבוע, התריע סגן הרמטכ"ל הפורש האלוף אייל זמיר כי "אנו עלולים לעמוד בפני מערכה כבדה ארוכה רב־זירתית... במתארי עורף־חזית ועומק, ולשם כך יש צורך ביכולת הכרעה, אורך נשימה ועתודה חזקה. בעיניי, צה"ל נמצא על סף גודל הסד"כ המינימלי מול איומים מורכבים מאלה שחווינו... (דרושה גם) מסה קריטית של איכות וכמות".

במילים אחרות, הצבא שבנו בני גנץ, גדי איזנקוט, יאיר גולן וחבריהם הוא קטן מדי. יש הטוענים שיש כוונה אידיאולוגית פוליטית מאחורי צמצום הצבא וצמצום אופק משימותיו. בכל אופן, גולן שותף בכיר באחריות למצב זה, ושותף לבעיית המוכנות של פיקוד העורף. מי שתבונתו מפוקפקת בתחום שהיה אמור להיות המומחיות שלו, כוחות היבשה והעורף, הוא זה שצריך להקשיב לו בנושא מורכב כמו הגרעין האיראני.

בפוסט שפרסם השבוע, גולן האשים, בין השאר, שבעקבות נאום נתניהו בקונגרס ב־2015 הענישו אותנו האמריקנים על ידי ביטול "כספי ההמרה", כ־800 מיליון דולר - וזה גרם לפגיעה בתעשיות הביטחוניות ובמקומות עבודה רבים. זהו טיעון שמסביר במשהו את עמדת הצמרת הביטחונית בנוסח גולן. אמנם אם נתניהו לא היה מקים רעש נוראי על הגרעין האיראני, אף אחד לא היה זז לכיווננו, ובוודאי לא האמריקנים; אבל מה שמעניין את הצמרת הביטחונית הוא קיצוץ במימון האמריקני. גולן מסמן את סוזן רייס כאחראית. האם מישהו מצפה שנשיאת הצללים של ג'ו ביידן - שהיא לא אחרת מאשר רייס - תקשיב לטיעון כלשהו של ישראל?
גולן, שלא עושה חשבון, למעשה אומר בקול רם את מה שחבריו חושבים: הסכם הגרעין כפי שהיה הוא טוב.

האמריקנים, בוודאי לא הממשל הנוכחי, אינם ידידי אמת של ישראל. היה לישראל ידיד אמת אחד בתולדות המדינה, זה הנשיא הקודם דונלד טראמפ. האמריקנים חושבים בעיקר על טייוואן והמזרח הרחוק. הסכם עם האיראנים זה הורדת קוף מהצוואר, כדי להתפנות לנושאים שנראים להם חשובים יותר.

יאיר גולן, בני גנץ, עמוס ידלין ואחרים מעבירים לציבור הישראלי, שמקורות המידע שלו מוגבלים, את דפי המסרים של הפנטגון ומחלקת המדינה האמריקנית. כך שבסך הכל, כשנתניהו כותב על העצמאות הביטחונית, "קיר הברזל" בהקשר האיראני, "תורת הלחץ", הוא מאוד מנומס ודיפלומטי.

את המאבק נגד הגרעין נתניהו ניהל מעל ומעבר למה שניתן לצפות ממנהיגי ישראל; אבל הוא עצמו נושא באחריות לכך שבישראל קיימת היום הנהגה פייסנית ונרפית. השערה מלומדת אומרת שהוא מודה היום שטעה מול בני גנץ, וכמוצא אחרון עדיף היה להמשיך בממשלת החילופים ולמסור את המפתחות לגנץ בנובמבר.

האמריקנים מאושרים שסוכניהם בישראל מבטיחים להם שקט תעשייתי בנוסח "אל דאגה, השתלטנו על ישראל". במאמר ב"וושינגטון פוסט" לפני כארבעה חודשים, הזהיר יאיר גולן שאי־חזרה להסכם "עלולה לגרום למלחמה כוללת - מלחמה עם השלכות מאוד מסוכנות לישראל ולאזור".

מערכת הביטחון מעדיפה התעצמות של איראן, שהאמריקנים יטפלו בעיכוב הפצצה - אך לא של המשך הפיתוח הגרעיני - ובלבד שישראל לא תיאלץ לפעול ובכך תתניע מלחמה שגולן וחבריו לא הכינו את צה"ל לקראתה. קולם של בנט ולפיד הוא כמו נפילה של עץ ביער, כפי שכתב שלשום נתניהו. אף אחד לא שומע, אף אחד לא יודע.

מטען הכאב

סרט חדש על פרשת קו 300 משרטט את דמותם של מי ששמו את צווארם בהתנדבות מתחת לגרזן
אוטובוס קו 300 כבר לא נוסע. הפרשה סגורה. "הכל פתוח, הכל ידוע. אני לא מסתיר שום סוד גדול", אמר ראובן חזק לאחר שהסתיימה הקרנת סרטו של יונתן פז, "הרעות". בסופו של דבר, נשארה "הרעות" בין שלושה בכירים בשב"כ ששמו את צווארם בהתנדבות מתחת לגרזן.
ראובן חזק, רפי מלכה ופלג רדי דרשו כשנה וחצי לאחר אירוע החטיפה וחיסול שני המחבלים החיים, שפרטי הפרשה ייחשפו וראש השב"כ יתפטר. במקום זאת, הם בעצמם אולצו להתפטר. זה סיפור שמתרחש בין 1984 ל־1986 בתווך שבין שני ראשי ממשלה, פרס ושמיר.

היום הם גיבורי תרבות שהשירות מתרפק על דמותם, הקולקטיבית וכל אחד לחוד. וזה פחות או יותר מה שפז עשה בסרטו הנדיר. פלג רדי לא יכול היה להגיע לאותה הקרנה באירוע סגור, שנערך השבוע. זה לא שטכנית לא היה יכול; אלא שהכאב המשפחתי שאינו קשור לפרשה הביא אותו לחשוב שאינו רוצה להיחשף גם לאירוע של ידידים ועמיתים, שיוסיף עוד מטען של כאב.

היו שם יועצים משפטיים, ובהם פרופ' יצחק זמיר שהלך נגד כיוון התנועה בפרשה. היו הרבה ותיקי שב"כ מהדור שמכסה היום את גילי 75 עד 85 פלוס. נצפה גם ראש שב"כ אחד לשעבר, כרמי גילון. אבל מלבדו, הקודקודים האחרים שהובילו מאז הפרשה את השירות לא הופיעו.
בסרט של פז יש קטע מצולם מאירוע בהנחייתו של אמנון אברמוביץ', שבו אומר זמיר שהבעיה המוסרית מתחילה אחרי הרג המחבלים. הארגון כולו היה עסוק בטשטוש הפרשה, ביידוי ראיות ובהטיית החקירה. הוא במפורש לא אמר שזה היה עסק של קבוצה מצומצמת, שהיתה מעורבת במעשה, ובראשה ראש השב"כ אברהם שלום.
בסרט, השלושה שפוצצו את הפרשה מבפנים ושילמו את מלוא המחיר, לא מצטיירים כממורמרים או כנוקמים ונוטרים. הם נדמים לאנשים שלמים עם עצמם, שהרעות והאהבה המחברת ביניהם באופן כל כך לא תקני משקפת מצפון נקי - לא טהור, כמובן - ואולי תחושה שהם הצילו את השירות. הם הצילו אותו מניוון ומשקיעה בביצה מדממת ומצחינה של תרבות שקר ומעשי עוול הנערמים זה על זה באופן בלתי נמנע. "פעם ישנו אפילו באותה מיטה", מספר בסרט חזק על הזוגיות שלו עם פלג רדי, שהתחילה בגיל הנעורים המוקדם.

ראובן חזק, שמצטייר כדמות המובילה והצבעונית בחבורה, עוסק בפיסול, אבל ממשיך את "שירותו" בהסעות פרטיות שהוא מעניק לחולים פלשתינים מהמחסומים אל בתי החולים בארץ. "1967 היא אבן דרך שלילית ביותר בהיסטוריה של ישראל", הוא אומר בסרט. "נהיינו אטומים". הוא עורך שרשרת פיקוד של רוע בפרשת השב"כ, כשהוא מציב בראשה את אברהם שלום, שמעון פרס, יוסי גינוסר; אהוד יתום נמצא שם, אבל בתור "טיפש".

"שמעון פרס ידע הכל", אומר חזק. מתברר שהכל התרחש ממש גב אל גב עם הפרשה שהיא ההישג הגדול של חזק ופלג רדי - לכידת המחתרת היהודית. חבר המחתרת אקל'ה (יצחק גנירם) טלפן למנחם ליבני ודיבר על שתילות, מספר פלג. "מה שותלים באוגוסט?" תמה החקלאי. החברים הפרו את הנחיות משרד הבריאות: לא ממציאים קודים פרטיים. הכי קל לפיצוח.

צניחה חופשית

כל ניסיון לקשור את לקחי השואה להווה, מכניס את שלו וחבריו לפאניקה מוסרית נוראה. כך גם במחווה לחנה סנש
אחת התופעות המוזרות אצל חלק מהאינטלקטואלים בישראל, קשורה ליחס לשואה ולשם השוואה למלחמת יום כיפור. שתי ההתרחשויות ההיסטוריות הפכו זה מכבר למוקד של תגרות שנעות בין הקוטב המפלגתי לקוטב ההיסטורי העמוק. המהומה האחרונה התעוררה סביב מפגן הצניחה שצה"ל מארגן על אדמת אירופה לרגל 100 שנה להולדתה של חנה סנש. זה לא מצא חן בעיני מאיר שלו וגם לא בעיני אורי משגב.

בגיל 20 כבר היתה חנה סנש חכמה יותר משני אנשי הרוח הוותיקים. "דבר איום בולט בארץ", כתבה ביומנה (22.9.1941) וזאת אחרי שנתיים בלבד בארץ. "מפלגתיות הורסת וחוסר ארגון גם יחד. התמרמרות גדולה וחוסר תקווה. כל איש מאשים את חברו, כל איש מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר. חושבים שגורמים חיצוניים משפיעים על המצב הירוד שלנו. שקר הדבר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו בפנים יותר איתן ובריא, היתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת".

הנימוקים נגד הצניחה נעים בין בזבוז תקציב מכספי צה"ל ועד שימוש קלוקל נוסף בזכר השואה, אולי אף חילול זכרה. אבל מאחורי הנימוקים הללו, הכוונה היא שיש לסגור את השואה בכספת על שבעה בריחים ומנעולים. וחנה סנש עצמה? תהיי יפה ותשתקי, או תכתבי שירים. איך כתב מאיר שלו, המדשדש בערדליים הגדולות שהשאיר עמוס עוז, "אלי, אלי זה לא ייגמר לעולם". מצחיק. שנון. דמגוגי. גס. חושף את כת הנבערים המככבת ברום השיח הציבורי בישראל בכל נושא.

כל ניסיון לקשור את לקחי השואה להווה, מכניס את שלו ואת חבריו לפאניקה מוסרית נוראה. כך היה לאחר נאום נתניהו ערב יום השואה ביד ושם, כשהעז להזכיר את הקורונה ואת הצלת החיים. וכך עכשיו, כאשר הצניחה מאותתת על המשכיות מצניחת הגבורה של שנת 1944 למלחמות צה"ל בהווה.

בדף הפייסבוק שנפתח לרגל המאורע לזכרם של 37 הצנחנים, החליט אדם בשם יורם סטרשנוב להביע את התנגדותו לצניחה. סימן שיש איזה קו מפלגתי. אבל האיש הרחיב וציין שהוא מחובר בקרבה משפחתית לאחת הצנחניות האגדיות, גם היא הוצאה להורג אבל בסלובקיה, חביבה רייק. ואז הוא מפרט בגאווה כיצד זכו הוא ואשתו ב"חוויה ובכבוד".
אשתו של הכותב היא חביבה שקלרסקי רייק, אחייניתה של רייק. "(היא) הוזמנה על ידי נשיאת סלובקיה לקבל אות כבוד עבור דודתה, על תרומתה לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם ועל המלחמה בפשיזם במלחמת העולם ה־2... (חביבה רייק) נחשבת לגיבורה לאומית גם ומאוד בסלובקיה... הטקס המרגש התקיים לפני כשבועיים באולם הפילהרמונית בברטיסלבה", כתב האיש.
"הסיפור האמיתי מאחורי רעיון העוועים (של הצניחה) הוא רצונו של צה"ל למצוא ולהזכיר את הימים שבהם ידענו על מה אנחנו נלחמים", כתב שלו. "צבא שברבות השנים נעשה הזרוע הצבאית של הימין ושל המתנחלים".

סטרשנוב לא ציין כמה כסף הוציאו הסלובקים על הטקס, שלפי הדיווח דילג על פעילותה הלוחמת של חביבה כיהודייה שהגיעה להציל את בני עמה. כמה אהדה לסלובקיה, ששיתפה פעולה עם הנאצים. הלקח: לכל משתפי הפעולה עם הנאצים מותר לחגוג את גבורת הצנחנים היהודים, רק ליהודים אסור.

משתפי פעולה אחרים צריכים לחשוב על הנקודה; אם הפלשתינים היו מבינים סוף־סוף שהם אלה שצריכים להעניק אות מיוחד לחנה סנש ולחביבה רייק, אולי היינו מגיעים רחוק. אולי הם היו מתמודדים עם עברם אפוף הגעגועים לאבו עלי. בינתיים מאיר שלו, אורי משגב, תמר זנדברג וחבריהם, ממשיכים לחגוג את המאבק הפלשתיני עם מנהיגיו ההיסטוריים חאג' אמין אל־חוסייני, אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ומכחיש השואה מחמוד עבאס.

כפי שציינה בעבר מלאני פיליפס, החזית הפלשתינית־מוסלמית היא החזית האחרונה ממלחמת העולם השנייה שהגחלים שלה עדיין לוחשות ומדי פעם מתלהטות. הם שומרים על גחלת השנאה הרצחנית לעם ישראל, וצה"ל ממשיך את מלחמתן הארוכה של הגיבורות מהפנתיאון שלנו.