רנדי צוקרברג: "צריך להגדיר יום בשבוע בלי מסכים"

רנדי צוקרברג הספיקה לא מעט בחייה. עד גיל 39 היא סיימה את הרוורד, פרסמה שלושה ספרים, סיקרה כעיתונאית את בחירות 2008 בארה"ב, השתתפה כפאנליסטית קבועה בתוכניות הטלוויזיה המובילות בארה"ב, הופיעה בברודוויי בהצגה בהפקתה, שרה "ירושלים של זהב" בפני בנימין נתניהו ושמעון פרס בוועידת דאבוס, הנחתה תוכניות רדיו, והקימה את "צוקרברג מדיה" - גוף מדיה משלה שמאכלס בתוכו גם אתר תוכן טכנולוגי. וכל זאת, מבלי לומר עדיין מילה על "העסק המשפחתי": צוקרברג כיהנה במשך העשור הראשון של פייסבוק העולמית כמנהלת הפיתוח השיווקי וכדוברת של החברה, שאותה הקים אחיה מארק.

צוקרברג לא מנסה להימלט משם המשפחה שלה, ותמיד תהיה מזוהה עם פייסבוק. מהימים הראשונים ב־2004, שבהם סייעה בהפצת סרטים ושידורים חיים כדי לעבות את התוכן ברשת וטסה לפגוש צוות מצומצם של עובדים צעירים שביקשו ממנה עצות על "עיצוב של הלוגו", ועד לימינו - כשבפייסבוק רשומים כמעט 3 מיליארד משתמשים ושווי השוק של החברה עומד על סכום בלתי נתפס של 528 מיליארד דולר.

כמעט מצחיק לחשוב על כך - אבל ההצטרפות לצוות הסטארט־אפ של פייסבוק דרשה מרנדי צוקרברג ויתורים. היא נדרשה לעזוב את משרתה המכניסה בסוכנות הייעוץ "אוגילבי", לעשות רילוקיישן לעמק הסיליקון ולהסתפק במניות של פייסבוק במקום שכר גבוה. אבל השאר הוא היסטוריה, ובמהלך השנים הפכה צוקרברג לשם דבר בתעשיית הטכנלוגיה. כיום, היא נפגשת עם מנהיגים ואנשי עסקים ברחבי העולם במטרה לסייע להשקעות בחברות מדיה. "כל חברה צריכה תוכן", לדבריה.

לחשוב מעבר ל"עכשיו"

ואם מדברים על תוכן - פייסבוק היא מפלצת תוכן ששינתה את העולם. לטוב וגם לא מעט לרע. הגוף שצנזר את נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ ושנאלץ להתנצל על החדירה לפרטיות שלנו. צוקרברג, שלא נושאת בתפקיד רשמי בחברה מאז 2012, ממהרת בכל במה להגן על אחיה, כמו בכל משפחה יהודית. היא לא ממהרת לשפוט את הרשתות החברתיות: "ברור שהציפיות שלנו מהטכנולוגיה השתנו והן כבר לא אותו דבר", היא אומרת בראיון זום ל"ישראל השבוע", "עם זאת, אנשים יכולים לדבר נגד ובעד הרשתות החברתיות, על ההשפעה שלהן על החיים שלנו, אבל בסופו של דבר בזמן מגיפת הקורונה אנחנו רואים שכולם הגבירו את השימוש ברשתות, והתלות שלנו בכל מה שקשור לטכנולוגיה רק עלתה".

איך הקורונה שינתה את העולם הטכנולוגי?

"וואו, היא שינתה אותו מכל כך הרבה בחינות, ובעיקר בכך שהיא סגרה אותנו בבית וחילקה שוב את חיינו - מצד אחד החיים האישיים, ומצד השני העבודה והעולם העסקי. לפי דעתי, הדיון הטכנולוגי כיום חורג מהרשתות החברתיות, ומתייחס למינונים של טכנולוגיה בחיינו באופן כללי. זה משהו שאנחנו יוצאים איתו מהקורונה. צעירים שנכנסים להיי־טק ולעולם הסטארטאפים, חייבים לאמץ חשיבה רחבה ולהביט לעבר העתיד ועל הדברים שחשובים לחיי האנשים. זה אתגר, כי בדרך כלל תעשיית הטכנולוגיה בנויה רק על העכשיו".

אז למעשה את לא חוששת לקבוע שבעקבות המגיפה, הכיוון הנכון לנו הוא להפחית את השימוש בטכנולוגיה.

"בהחלט, זה משהו שכתבתי עליו ודיברתי עליו כבר שנים לפני הקורונה, ובגלל זה אנשים בעמק הסיליקון הסתכלו עלי באופן מוזר. אבל לפתע, אחרי שאנשים בילו חודשים שלמים בבית בזמן המגיפה, והיו תלויים בחסדי הטכנולוגיה, שומעים בארה"ב קולות רבים שדוגלים ביום אחד בשבוע שבו הטלפונים הניידים והמחשבים יונחו בצד, והיום הזה יוקדש לעשייה שאינה טכנולוגית. מתלבטים פה איך לקרוא למיזם הזה, ואיך להגדיר אותו, ואני צוחקת ואומרת לכולם: זה נקרא 'שבת', כדאי לנסות. לא צריך להמציא כאן שום דבר חדש בהקשר הזה".

הסתגלות בעמק הסיליקון

צוקרברג היא דמות מעניינת ביהדות ארה"ב הליברלית. "היהדות שלי לימדה אותי לאן אני הולכת אבל גם מהיכן באתי", היא אומרת. היא שומרת על זהות יהודית מובחנת (שמות ילדיה הם אשר, שמחה ושירה) ובעלה נושא את שם המשפחה טוורצקי; מאידך - היא דמות כל־אמריקנית ואוניברסלית, מדלגת בין כנסים ופורומים, זוכה לראיון מגזיני יוקרתי בן שעה ב־CNN, ועם לקוחות חברת המדיה שלה נמנים האו"ם, סירק דה סוליי והקרן של הקלינטונים.

"הציפייה מכולנו, גם כהורים לילדים, היא להתמקצע בשרשרת תפקידים. אני לא בטוחה שעמק הסיליקון יעבור את השינוי הזה במהירות ואנשים יפתחו את עצמם בכמה אפיקים"

צוקרברג מתקשה להגדיר את עצמה, וזה, כך נראה, סוד ההצלחה הגלובלית שלה. התואר המתבקש הוא "אשת עסקים", אבל בטוויטר היא בוחרת ב"אשת רדיו" ובאינסטגרם כ"דוברת".

"תמיד דנתי בשאלה הזו ביני לבין עצמי. אני גרה בעמק הסיליקון וכאן מבקשים ממך, וכולם גם מצפים ממך, שאם אתה מפורסם במשהו - אז שזה יהיה אותו דבר אחד לכל אורך הקריירה שלך. מצפים ממך שלא תפזול לצדדים, ולא תתערב בכמה דברים במקביל, אפילו אם הם מעניינים אותך. תמיד הרגשתי יוצאת דופן בהקשר הזה, כאילו מדברים עלי אחרת כאשר אני מפנה את הגב, כי כששאלו אותי 'מה את עושה' הייתי נתקעת לרגע ומחפשת את התשובה המתאימה. זה ייצר סיטואציות מביכות מאוד, אבל הקורונה הצליחה לפתור לי את הקונפליקט הפנימי הזה".

בכך שלא היתה לנו ברירה וכולנו הפכנו לכאלה שעושים הרבה דברים במקביל?

"בדיוק. פתאום אני חושבת שהציפייה היא מכולנו לעשות הרבה דברים, להתמקצע בשרשרת של תפקידים, וזה עוד מבלי לכלול בחשבון את היותנו הורים לילדים. אני לא בטוחה שעמק הסיליקון יעבור את השינוי הזה במהירות ואכן אנשים יפתחו את עצמם בכמה אפיקים, אבל אני בטוחה שכולם מבינים את זה עכשיו, ויודעים שזה כרגע ההכרח. לשם העולם הולך".

מה ההשפעות האישיות של המגיפה על חיי המשפחה שלנו בכל הקשור לטכנולוגיה?

"אני לא יודעת איך זה היה אצלך במשפחה, אבל אני הפסדתי לילדים שלי בקרב על הגבלת המסכים. הם ראו הרבה יותר טלוויזיה ממה שחשבתי, ושיחקו מול מסכים כמות שעות שאני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי. אבל גם בהקשר הזה, השיח של הרחקת הילדים מהמסכים לובש צורה חדשה, והדיון בו הופך למורכב יותר.
"בעת ההסתגרות בבית הבנו שהמסכים הם חלק אינטגרלי מחיינו ובעיקר מהחיים של הדורות הבאים, וצריך לחשוב לעומק כיצד מתמודדים עם זה. כי זו לא שאלה היפותטית, זה כבר כאן. ולצד העובדה שכולנו הפכנו לאופים של עוגיות ועלינו במשקל, הטכנולוגיה רלוונטית גם כשאנחנו מנסים לרזות ולחזור לעשות ספורט".

צוקרברג מספרת שכאשר החלה מגיפת הקורונה, היא עברה עם משפחתה לבית הוריה. "אמרתי לעצמי שזה יימשך רק שלושה וחצי שבועות, זה לא נורא, הכל בסדר. בסוף נשארתי כאן שנה וחצי, עם ילדים צעירים מאוד. זה משהו שבאמת לא חשבתי שיקרה לי. גיליתי דברים חדשים על עצמי ועל המשפחה אבל בעיקר הצלחתי להשלים הרבה דברים שהבטחתי לעצמי שיום אחד - אם יהיה לי זמן - אצליח: למדתי סוף־סוף לשחק גולף".

"כסף מהיר? לאו דווקא"

הקשר של צוקרברג לישראל נמשך שנים רבות. רגע לפני הקורונה היא אף השתתפה כאן בקמפיין לחברת "סודה סטרים", אלא שאז ביקשו ממנה בנימוס לעזוב הכל ולעלות על מטוס, כי גבולות ישראל עומדים להיסגר. היא זוכרת את הביקור ההוא כ"חוויה משעשעת". לדבריה, כיום היא "מושקעת בדברים בישראל, זה מקום יקר לליבי ואני מעורה במה שמתרחש בחברה הישראלית". היא אף חברה בקרן ישראלית־אמריקנית שמשקיעה בסטארטאפים בתחום המדיה בישראל.

השבוע, היא תשתתף בכנס של פורום השיווק והפרסום של "ישראל היום" (רביעי, 16:00, המרכז הבינתחומי בהרצליה), ותעלה לשיחה בזום, אף על פי שלדבריה "באמת קיוויתי להיות בישראל, כי אני אוהבת את המפגשים עם הישראלים. הם מאוד ישירים ומושפעים מהעולם הטכנולוגי, וכולם מסתובבים ברחוב עם רעיונות של יזמות. בדומה לעמק הסיליקון, תל אביב היא מקור לחדשנות טכנולוגית וזה משפיע על התעשייה כולה. זה משהו שאני תמיד פוגשת בהשתאות. נוסף על כך, היכולת של הישראלים להגיב במהירות למה שמתרחש סביבם היא לא פחות ממדהימה בעיניי. מגיפות ומלחמות לא עוצרות בעדכם".

"במגיפה כולם עבדו יותר שעות: זה נבע מתחושה אישית שהעובדים צריכים להוכיח ולא לתת לעובדה שאנחנו בבית להפריע לנו להמשיך לייצר. אבל גם הציפייה של מקום העבודה היתה בהתאם"

את מתעסקת בשיווק, ובוחנת את העולם הזה מבפנים ומבחוץ. לאילו התחפתחויות העולם הזה צריך להתכונן בשנה הקרובה?

"העולם יתחלק לשניים אחרי הקורונה - יהיו חברות רבות שיבקשו להשיג כסף מהיר בשוק, ופחות יחשבו על הטווח הארוך, ויש את החברות שמבינות את ההזדמנות המיידית, אבל יעדיפו להמתין ולא לרוץ אליה אלא לבחון דברים לאורך זמן. כמי שעוסקת בשיווק, לדעתי האופציה השנייה היא כמובן האסטרטגיה הנכונה יותר, וזה לא קשור רק למגיפה. אנחנו צועדים לתוך עולם היברידי ונצטרך להסתגל אליו במהירות".

את מרבה לעסוק בסוגיית העסקת נשים בהיי־טק. בעת המגיפה נוכחנו לראות שגם במקצועות בתעשייה, נשים היו הראשונות לשלם את המחיר.

"בהחלט, בארה"ב המספרים של נשים שנשרו מהיי־טק בגלל הקורונה והסגרים היו הרבה יותר גבוהים מישראל, וזה דרמטי מאוד. נשים במובהק איבדו את העבודה שלהן יותר מגברים בזמן המשבר. זה קשור גם לענפים המרכזיים שנפגעו מהקורונה: תיירות, אירוח, מתן שירות, אלה ענפים בעלי זיהוי נשי עמוק, ולכן ברגע שהם נסגרו ראשונים היה ברור כי עובדות רבות ייפגעו.

"אבל ישנה גם מגמה בולטת מאוד, שהבחנתי בה גם בסביבה שלי ובחיי האישיים - אימהות רבות בתפקידי מפתח בתעשיית הטכנולוגיה עזבו את העבודות שלהן מרצון, והחליפו אותן בהוראה ביתית לילדיהן. אף אחד לא ביקש מהן לעשות זאת, פשוט המצב והסיטואציה הביאו אותן להחלטה הזאת. גם אני מצאתי את עצמי, כמו הרבה מאוד נשים ברחבי העולם, עסוקה בהוראה ביתית או בסיוע בשיעורי בית לילדים, אז אני בהחלט יכולה להבין מאיפה המגמה הזו צצה".

וזו כנראה האשליה שהביאה איתה הקורונה. כולנו עבדנו מהבית ונוצרה תחושה שאנחנו צריכים לעבוד הרבה יותר, אף על פי שהסביבה הביתית משרה כביכול משהו יותר נוח ורגוע.

"זה נכון וזה ממש היה בולט בכל החברות, הגדולות והקטנות. אנחנו רואים מספרית שכולם עבדו הרבה יותר שעות במגיפה ובבית, וזה נבע משני דברים: גם התחושה האישית שלנו כעובדים שצריך להוכיח, ולא לתת לעובדה שאנחנו בבית להפריע לנו להמשיך לייצר, אבל גם הציפייה של מקום העבודה היתה בהתאם: אל תיתן לעובדה שאתה בבית לגרום לך לעבוד פחות קשה. כולם יצרו אווירה שבה אסור היה שהעבודה תיפגע".

שני הדברים האחרונים יכולים לחולל בעיות בעתיד הקרוב וגם הרחוק. מאמצים של שנים בקידום נשים בשוק העבודה עלולים לרדת לטמיון.

"לא נראה מחר או בעוד שנה מה זה אומר שכל כך הרבה נשים נפלטו משוק העבודה, אבל הנזקים יהיו גם כלכליים וגם חברתיים. חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את אותן נשים לשוק העבודה כדי שלא נאבד אותן". 

להרשמה לכנס של פורום השיווק והפרסום של "ישראל היום" - לחצו כאן