באחד מביקוריי בפראג נקלעתי לתערוכה מיוחדת, אשר הוצגה באחד מבתי הכנסת ההיסטוריים שברובע היהודי העתיק והמפורסם של העיר. על המדפים והקירות הוצבו ציורי ילדים - חלקם שמחים וחלקם עגומים - אך כולם נאיביים, כיאה לציורי ילדים מאז ומעולם. מבקרי התערוכה עברו מציור לציור, הביטו בהם בעיניים מצועפות ולא יכלו לעצור את הדמעות. לא התוכן של הציורים ולא הכישרון הגלום בהם גרמו לבאים לעצור ליד כל אחד לזמן ארוך ולבחון אותו כאילו מדובר באמנות של ממש, אלא העובדה שכולם צוירו על ידי ילדים יהודים במחנה הריכוז טרזין.
אחד מן הציורים האלה שייך לדיטה קראוס, או בשמה אז דיטה (אדית) פולאכובה, גיבורת הספר "הספרנית מאושוויץ" מאת העיתונאי הספרדי אנטוניו איטורבה, שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה (הוצאת כתר, מספרדית: יוסי טל). הספר פורסם במדינות רבות והיה בכולן לרב מכר. גם איטורבה נחשף לציורים של ילדי טרזין, אך נוסף על כך הוא גילה ותיאר את סיפור קורותיהם של רבים מציירי הציורים. סיפור שנראה בלתי ייאמן וכל כך חריג על רקע הזוועות של מכונת ההשמדה הנאצית.
מחנה הריכוז טרזין, או טֶרֶזְיֶינְשְטָט, כפי שכינו אותו הגרמנים, הופעל החל מחודש נובמבר 1941 כדי לאסוף את יהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ואת כלל היהודים של מרכז אירופה ומערבה, לקראת שילוחם אל מחנות ההשמדה או אל גיאיות ההריגה במזרח היבשת. אף שהמקום שימש למעשה תחנת ביניים בדרך לאושוויץ והצטיין בכל האכזריות האופיינית ליתר המחנות, ניסו הנאצים להסוות זאת והציגו את טרזין כ"גטו לדוגמה" בכדי להטעות את היהודים ואת מדינות המערב.
מנגנון התעמולה הגרמני אירח בטרזין משלחות מטעם ארגון הצלב האדום והציג בפניהן את "ההתיישבות היהודית החדשה", בעלת חזות נורמלית לכאורה. למטרה זו אפילו הפיק סרט תדמית, שביקש לתאר את הגטו כאתר חביב וידידותי. כמובן, ההצגה היתה שקרית מההתחלה ועד הסוף.
בנובמבר 1942 גורשה גם המשפחה הקטנה של דיטה מפראג אל גטו טרזיינשטט. בדומה למרבית תושבי המקום, שהייתם ב"התיישבות היהודית החדשה" לא נועדה להיות ארוכה. בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה הנס ואליזבת לאושוויץ.
את מה שחיכה למשלוחים האנושיים באושוויץ כולנו מכירים מעדויות השורדים, מספרים ומסרטים. בסלקציה האכזרית הופרדו בני משפחה, ומרבית המגיעים הובלו ישירות אל המוות בתאי הגזים. המעטים שנדמו מועילים הושארו בחיים לזמן מה, עד שיגיע תורם למות. בשלב הזה המזל האיר לדיטה בת ה־14 פעמיים. בהגיעה למחנה היא הכריזה על היותה ציירת, וכך ניצלו חייה בהתחלה.
במקום שבו מחזיקים ספרים
בד בבד, קרה עוד משהו שלא היה תלוי בתושייה של נערה אחת. בשונה מטרנספורטים אחרים שנשלחו לאושוויץ, המשלוח שבו הגיעה אל המחנה יועד ל"מחנה משפחות", אשר הוקם כשלושה חודשים לפני כן במחנה בירקנאו, הצמוד למחנה אושוויץ. "מחנה המשפחות" התקיים לזמן מוגבל, פחות משנה. כבר בתחילת מארס 1944, כל מי שנותר בחיים מן הטרנספורט הראשון שהובא אליו בספטמבר 1943, למעט כמה אסירים בודדים, נרצח בתאי הגזים.
ביולי 1944 הגיע תורם של מי שהובאו לשם בטרנספורט של דיטה ובטרנספורט נוסף שהגיע בחודש מאי 1944. אולם, למשך כמה חודשים בודדים בליבו של גיהינום עלי אדמות, על סיפם של תאי הגזים והמשרפות, התקיימה בועה מוזרה בעלת שאריות אחרונות של נורמליות מדומה: הגברים, הנשים והילדים הופרדו אמנם לבלוקים שונים, אך לפחות הותר להם לחיות.
מדוע הנאצים טרחו להחזיק בתנאים מועדפים יחסית קבוצה של אסירים יהודים, שבעיניהם בכל מקרה נידונה לחיסול? במשך שנים לא היתה תשובה ודאית על כך. עם הזמן, התחזקה התפיסה שתופעת "מחנה המשפחות", כמו תופעת "הגטו לדוגמה" בטרזין, נולדה כדי לשרת צורך חולף של התעמולה הנאצית.
הגרמנים ציפו שאחת המשלחות מטעם הצלב האדום הבינלאומי, שהיתה אמורה לבקר בטרזין, תמשיך משם גם לבירקנאו. כדי להטעות אותה ולהסוות את מפעל הרצח הענק של העם היהודי שהתנהל ברחבי אירופה, הקימו הגרמנים, שלא רצו לתת פומבי למהות האמיתית של המחנות, מעין מחנה ראווה. כשהצורך בהעמדת הפנים נגמר, נגמרו חודשי החסד. משעה שביוני 1944 בוטל הביקור המתוכנן של אנשי הצלב האדום, הפך "מחנה המשפחות" למיותר, וניתן היה מבחינת הגרמנים להשמיד את כל יושביו.
גם דיטה הופרדה מן ההורים (אביה נפטר לאחר שישה חודשים במחנה) ונשלחה ל"קינדרבלוק", בלוק מס' 31 של "מחנה המשפחות" שאכלס את הילדים והיווה עבורם אי זעיר של שפיות יחסית. את בלוק 31 הקים פרדי הירש, ספורטאי ומחנך יליד גרמניה, שהיה פעיל לפני השואה באגודות ספורט יהודיות שונות, וסייע בהכשרת חלוצים צעירים לעלייה לארץ ישראל.
כמו אסירים אחרים ב"מחנה המשפחות", הירש שהה תחילה בטרזין, וניסה בכל דרך לשפר את תנאי הילדים שם. בין היתר, ארגן עבורם פעילות גופנית יומית ואפילו הצליח להשיג מקום למגרש משחקים, שבו התקיימו במאי 1943 משחקי "מכבי טרזין". גם ב"מחנה המשפחות" הקדיש את עצמו לטיפול באסירים הקטנים והפגיעים מכל.
בזכות שליטתו בגרמנית ויכולתו לשאת ולתת עם המפקדים הנאצים, הירש אסף לאחד ממבני העץ ב"מחנה המשפחות" בבירקנאו כ־300 ילדים שגורשו מטרזין (כאשר הגיע הטרנספורט של דיטה נוספו כ־200 אסירים קטנים, ונדרש עבורם מבנה נוסף) והפך לראש בלוק הילדים, שניהל את כל פעילויותיהם. הדפים של "הספרנית מאושוויץ" שופכים אור על מה שהתרחש שם, ובמיוחד על תפקידה של דיטה, שהפכה לאחראית על הספרים שהוחזקו בבלוק בניגוד לאיסור חמור של הגרמנים.
אטלס וספר דקדוק רוסי
"כמעט כל מה שנכתב בספר מדויק", משחזרת דיטה קראוס. "בכל זאת צריך לזכור שלא מדובר בספר תיעודי, אלא בנובלה שמבוססת על אירועים היסטוריים אמיתיים, כפי שהגדיר אנטוניו איטורבה עצמו, כאשר התלוננתי באוזניו על כמה אי דיוקים. הסופר הוסיף שתיים או שלוש דמויות בדיוניות וכמה פרטים פרי דמיונו. כך, למשל, ד"ר מנגלה הידוע לשמצה לא נטפל דווקא אלי באופן מיוחד, וסכנת המוות ריחפה מעלי לא יותר מאשר מעל כל האסירים האחרים. אך כל היתר הם אירועים ממשיים ואנשים אמיתיים מבלוק 31 ומן המחנה. בגלל התוספות הבדיוניות היו לי תחילה כמה הסתייגויות מן הספר של איטורבה, אבל הן נעלמו. אני שמחה שהוא נכתב ונהפך לרב מכר: הודות לספר, הרבה יותר אנשים בעולם ילמדו על השואה, וזה מה שחשוב".
דיטה הכירה את הירש עוד משהותם בטרזין, והוא זכר שהיא סייעה לאחת הספרניות להוליך את עגלת הספרים בין המבנים של "הגטו לדוגמה". אלא שההתעסקות בספרים באושוויץ בירקנאו היתה דבר שונה לחלוטין. "אם אנשי האס־אס היו תופסים מישהו עם ספר, היתה לכך משמעות אחת - מוות", היא אומרת. בבלוק 31 נערכו בחשאי שיעורים מאולתרים, בקבוצות קטנות על פי גיל. "המדריכים" לימדו את הילדים את תוכנם של ספרים שזכרו בעצמם כמעט בעל פה בנושאים כמו גיאוגרפיה, היסטוריה ויהדות, שיחקו איתם במשחקים, שרו בצוותא שירים, הציגו הצגות וערכו פעילות ספורטיבית יומית לחישול גופם. אף על פי כן, הימצאות הספרים בבלוק היתה כרוכה בסיכון מיוחד, שהרי להסתיר אותם במהלך חיפוש מוקפד - קשה עד בלתי אפשרי.
פרדי ו"המדריכים" ניהלו מרוץ בלתי אפשרי מול הסוף הידוע מראש. הם ניסו להנחיל לילדים כללי היגיינה במקום ששרץ מחלות וזיהומים, וניצלו כל הזדמנות להשיג עבורם הקצבות אוכל נוספות. באחת הפעמים עלה בידם לקבל דבר בלתי צפוי - בעקבות ההפצרות החוזרות והנשנות, הורה מנגלה להעביר לבלוק 31 את חבילות המזון ששלחו בני משפחה לאסירים שכבר נפטרו. אולם על הסתרת הספרים, אילו הדבר היה מתגלה, לא היו מוחלים.
כיצד אסירים השיגו ספרים במחנה השמדה?
"באושוויץ היה מחסן עצום, שאליו העבירו חפצים אשר נלקחו מן האסירים ממש עם הגיעם למחנה, וסינון החפצים התבצע על גבי רמפה גבוהה. כמה אסירים לא־יהודים שהועסקו במחנה בעבודות תחזוקה שונות, ונעו בין חלקיו בחופשיות יחסית, הצליחו לשים את ידיהם על ספרים אחדים מן המחסן הזה. הירש שילם להם על הספרים האלה במנות מזון מן החבילות שהגיעו לידיו. תפקידי היה לדעת למי מה'מדריכים' ניתנו הספרים, לאסוף אותם עם סיום השיעורים המאולתרים, ולהחזיר את האוצר הזה למקומות מחבוא בסוף היום".
איטורבה מפרט שהאוצר הורכב משמונה ספרים, אחדים מהם במצב רע.
"ב'ספרייה' הזאת היו בין 12 ל־14 ספרים, שבעליהם הקודמים נשלחו לתאי הגזים. לא כל הספרים השתייכו למה שנהוג לכנות ספרות, והכותרים היו שונים במקצת לעומת התיאור של איטורבה ב'הספרנית מאושוויץ'. לדוגמה, היה שם אטלס, והיה ספר הוראה של דקדוק רוסי. ובניגוד למסופר על ידי איטורבה, לא היו לנו חומרים כמו דבק או מחט, שבאמצעותם ניתן היה לתקן את הנזקים לספרים הרוסים. מול הסיכון העצום, ה'רווח' העיקרי שלי היה בכך שבגלל תפקידי כ'ספרנית', נחסכה ממני עבודה בתנאים קשים יותר בחוץ תחת גשם קר או שלג".
האישה שעשויה מברזל
דיטה מודה ש"ההיאחזות הנואשת בספרים ובתרבות שעמדה מאחוריהם עזרה לי להינצל. הזוועות שראיתי בעיניי, במיוחד בשלב הבא, אחרי חיסול 'מחנה המשפחות' ואחרי שנשלחתי למחנה ברגן־בלזן, נתנו לי את האפשרות להבדיל בין מה שחשוב באמת בחיים לבין החולף והמשני", היא מספרת. "והחוויה של אושוויץ נוכחת באופן קבוע בחיי".
לא היה בכוחם של הספרים להציל את רוב שוכני בלוק 31. בראשית מארס 1944 נדרשו אנשי "מחנה המשפחות" להתארגן לקראת מה שהוצג להם כהעברה למחנה הסגר אחר. הירש נפרד מחניכיו הקטנים, בלי שידע שהם נשלחים אל מותם. ב־7 במארס מרבית הילדים של בלוק 31 הומתו בתאי הגזים באושוויץ.
פרדי הירש שמע על כך בשעה שהמחתרת שפעלה באושוויץ הציעה לו להנהיג את ההתקוממות המתוכננת במחנה. על פי העדויות, הוא התלבט, ביקש מאחד הרופאים כדור הרגעה והתבודד בחדר. מכאן הגרסאות מתפצלות. יש הטוענים שהירש נטל כמות גדולה של כדורים בכוונה כדי לשים קץ לחייו. איטורבה תומך בדעה אחרת, שגורסת כי הרופאים, שפחדו מן ההתקוממות משום שמשמעותה היתה מות כולם, נתנו לו מנת יתר של תרופה, לסכל את התוכנית ולהציל את עצמם.
עבור דיטה ואמה, חיסול "מחנה המשפחות" סימן רק את ההתחלה של מסלול הזוועות. הן שרדו את הסלקציה ונשלחו לעבודות כפייה בצפון גרמניה, משם הועברו למחנות העבודה נויגראבן וטיפשטוק, ולבסוף, במארס 1945, למחנה ברגן־בלזן. שתיהן החזיקו מעמד עד השחרור, אבל האם נפטרה פחות מחודשיים אחריו.
עם תום המלחמה דיטה חזרה לפראג לבדה. לא היה לה בית, וכמעט כל האנשים שהכירה נרצחו. כעבור זמן מה הגורל הפגיש אותה שוב עם אחד המדריכים ששרדו, אוטו קראוס. הם התחתנו, ובשנת 1949 עלו לישראל עם בנם התינוק. בארץ נולדו לזוג עוד שני ילדים, וברבות השנים נוספו להם גם ארבעה נכדים. כעבור שנים אוטו התחיל לכתוב, ובין הספרים שהוציא ניתן למצוא את "ציור הקיר לא הושלם", רומן היסטורי המשרטט את חוויות חייהם של האסירים, ילדים ומבוגרים, ב"מחנה המשפחות" בבירקנאו ב־1944.
איטורבה אולי לא דייק בכמה פרטים על הספרייה המאולתרת של בלוק 31, אבל בבואו לתאר את הספרנית שלה, לא היה שמץ של הגזמה. "האישה הזאת עשויה מברזל", כתב עליה, והוסיף: "מדהים כיצד מישהי שעברה את כל הסבל המצטבר הזה שיושב על כתפיה, מסוגלת שלא לאבד את החיוך".
גם בגיל 91 דיטה מדהימה בחיוניותה, בפעלתנותה ובטוב ליבה. באיפוק ובחיוך הנצחי היא מסכמת בלקוניות את המשך חייה בישראל. הרבה שנים היא ואוטו היו מורים נערצים בכפר הנוער הדסים, והקדישו את חייהם לחינוך דורות של ילדים ישראלים. היא רחוקה מלפאר את עצמה או את בעלה האהוב, שהלך לעולמו לפני כ־20 שנים, אבל קשה שלא לראות בזה סמליות מצמררת.
דיטה ובעלה מצאו את הכוח להמשיך, אך איטורבה היה מאופק פחות נוכח היכולת שלה להמשיך בחיים. "עד עכשיו מימיי לא האמנתי בגיבורים", הודה בהתרגשות, "אבל כעת אני יודע שהם קיימים: דיטה היא אחת מהם".
גם אהבת הספרים של דיטה לא מתה באושוויץ וממשיכה לפרוח. שם, במחנות המוות, הספרים היו לעדות לקיומו של עולם אחר, שזכרו כמעט ונעלם מפני פגעי הרעב והאובדן. כאן תפקידם פחות דרמטי, אך אי אפשר בלעדיו: "הספרים היו לי בני לוויה נאמנים מאז שלמדתי לקרוא בגיל 5. אני אוהבת לקרוא, זאת היתה ועודנה ההנאה הגדולה ביותר בשבילי. בדרך כלל אני קוראת במיטה לפני השינה, ולפעמים אני כל כך נסחפת, שלא מכבה את האור עד השעות הקטנות של הבוקר". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
