"מוות קליני? הספרות הישראלית חיה, ושבוע הספר הוא התחלה של חזרה לשגרה"

ד"ר מירי רוזובסקי
סופרת ועורכת
מייסדת ומו"לית שותפה (עם אורנה לנדאו) בהוצאה לאור "שְׁתַּיִם". עמיתה בין־תחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה מודרנית. מחברת הספרים "אותה האהבה, כמעט", "פעם בחיים" ו"כמו לשבור אור"

מירי רוזובסקי, בשבוע הבא יציינו בישראל את שבוע הספר, בתקופה בעייתית משהו. התחושה הכללית היא ששנת הקורונה, למרות ההסתגרות בבית, עשתה רע לספרות הישראלית. השבוע הזה מרגיש קצת כמו תחיית המתים, והפעם זה אפילו לא בכיכר רבין אלא במתחם שרונה. הוא צפוי להזיז משהו?
"אם יש לך תחושה של מוות קליני, אז היא ודאי קשורה למצב הקשה של שוק הספרים מבחינה מסחרית. באשר לעולם הספרות הישראלית - לא רק שהוא לא מת ודעך אלא להפך - הוא חי באופנים שונים ומשונים בשנים האחרונות. לצד המצוקה המסחרית, אנשים המשיכו לכתוב ולפרסם במקומות שונים, גם בהוצאות עצמיות, ונפתחו במות שונות במרחב הווירטואלי. באשר לסופרים הישראלים, אני לא חושבת שקולם של מאיר שלו, דויד גרוסמן או צרויה שלו נשמע פחות, ואני חווה גם דור ביניים שהולך ותופס תאוצה.
"בהתייחס לשבוע הספר, יש תחושה שאירוע השיא של עולם הספרים אורגן בצורה חפוזה משהו, אחרי הקורונה והמלחמה. הוא מהווה גם התחלה של חזרה לשגרה אבל גם אירוע שיא, הכל ביחד".

אירוע שיא שמקדם מכירות?
"כסופרת אני יודעת שכן".

וגם כזה שנמצא בהלימה אחת עם קריאה איכותית, ככל שיש לה מקום כיום?
"יש לה מקום. אם תעבור בדוכנים תראה שם בעיקר ספרות איכותית. אני לא שותפה לדעה המתנשאת שהשוק מוצף בספרות לא טובה, ולכך שהוצאת ספר בתשלום או בהוצאות עצמיות – היא עדות לכך שהספרים אינם ראויים. רוב הספרים שיוצאים, בוודאי בהוצאות סלקטיביות, קטנות וגדולות, הם ספרים טובים. אני מתנגדת לדעה שלפיה מה שמוכר אינו איכותי ושרבי־מכר פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. יש פה המון דעות קדומות, חלקן משרתות גורמים בתוך המערכת, ויש אנשים שנוח להם שאלה הם פני הדברים".

בתוך הסבך המסחרי, החרדות הבריאותיות והכלכליות והמצוקה בימי הלחימה - לאנשים נותר פנאי רגשי לקרוא ספרים?
"בקורונה מיצוי הבידור בנטפליקס הביא לכך שאנשים קראו יותר. הקורונה חידשה את האהבה לקריאה וגם לכתיבה. אבל הטרגדיה האמיתית היא שאנשים הפסיקו לקנות ספרים. הקורונה הגיעה לשוק הספרים לאחר שנים רבות שבהן הוא היה מוכה. המאבק בין הרשתות וההוצאות הגדולות לא הועיל, וחוק הספרים שביקש לסייע רק חולל נזק. כשהוצאתי את ספריי, 'אותה האהבה, כמעט' ואת 'פעם בחיים', למשל, הם מכרו בעשרות אלפי עותקים, וזה לא היה בשמיים. כיום אם ספר שיוצא מוכר 5,000 עותקים - זו הצלחה אדירה".

לזהות את Me Too הבא

ציינת בתשובתך את עניין האהבה לכתיבה. את רואה קשר בין החיים בישראל לבין כמות הסופרים הישראלים ולכמות סדנאות הכתיבה למיניהן?
"החיים בישראל דורשים ממך הצטמצמות. יש כאן הרבה תבניות: ימין, שמאל, גיוס לצבא. דויד גרוסמן קורא לזה 'הישרדות באזור מלחמה'. כדי לשרוד פה אנחנו מצמצמים היבטים רבים של אמפתיה, הזדהות ומורכבות בתוך הנפש שלנו. המצב כה מורכב שאם נשקע במורכבותו לא נצא מזה. והכתיבה היא מפלט. היא מאפשרת לראות את האחר שאותו אתה כותב באופן כזה שפותח את הנפש לזולת, וגם לשהות במקום שאינו מתלהם, לא שחור ולבן, מקום מורכב מעצם טיבו. הכתיבה מאפשרת לנו מגע עם אלמנטים שאנחנו עשויים להימנע מהם במציאות. אנשים נמשכים לכתיבה מתוך צורך, בפרט בישראל".

אתגר קרת אמר פעם שכתיבתו חכמה יותר ממנו.
"ללא ספק. אם הכתיבה מדויקת, היא אומרת לנו המון דברים. הספר האחרון שלי, 'כמו לשבור אור', ממש אמר לי מה הולך להתרחש בהמשך חיי, ובישר לי על פרידה שאני צפויה לחוות מבן זוגי. חוויתי קושי בכתיבת הספר, ואחרי הפרידה הכל התברר לי".

הדוקטורט שלך עוסק בהיבטים פסיכואנליטיים בתהליכי כתיבת בִּדְיוֹן: מחזות, סרטים וספרים שעלילתם אינה מציאותית. לשיטתך, עד כמה תהליך היצירה מחובר לתהליכי אנליזה עצמית?
"לפי התזה שלי, הכתיבה פותחת לנו מרחב נפשי פוטנציאלי, שבו ניתן לקיים יחסים מיוחדים עם הדמויות וגם עם הטקסט עצמו. הדמויות והטקסט הם אנשים לכל דבר, אין להם גוף אבל הם סובייקטים. הקשר הזה דומה לקשר שמתרחש בתהליך פסיכואנליטי, משום שהוא הדדי אך לא סימטרי. בתהליך הכתיבה יש שילוב בין הכותב ועולמו הפנימי לבין הדמויות השונות והעולם שלהן. אם הכותב מצליח להתקיים בתוך המרחב המגוון הזה - הרי שהעולם הבדיוני קם והספר נכתב".

בדוקטורט שלך דיברת על ויניקוט והכתיבה כמרחב מעברי פוטנציאלי, ועל יונג והלא־מודע הקולקטיבי.
"ניסיתי להראות בדוקטורט שמדובר ביחסים. ויניקוט ומרחב פוטנציאלי ותומאס אוגדן והשלישי האנליטי היו הבסיס של כל התיאוריה שלי".

מעבר לאנליזה העצמית, תהליך הכתיבה קשור גם לאנליזה לאומית?
"חברה שלי, תמר ביאליק, ראש מחלקת הלקטורה בהוצאת כנרת זמורה ביתן, אומרת לי שלפי הספרים שנשלחים אליה היא יודעת מה יהיה הגל החברתי הבא, מה יהיה ה־Me Too הבא. ללא ספק, הכתיבה מבטאת לא־מודע קולקטיבי".

המודל של אמזון: "בהוצאה שלנו זכויות הספר נשארות אצל הסופר, ויש לנו חידוש שהבאנו מאמזון - הדפסה לפי דרישה. הסופר לא מממן הדפסת מהדורה של אלפי ספרים שנשארים מיותמים. זה מגדיל את הסיכוי להחזיר את ההשקעה וגם להרוויח"

בדוקטורט שלך את מסתמכת, כאמור, גם על משנתו של הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן, שבעצמו הפך לכותב פרוזה.
"אוגדן הוא דוגמה להתערבבות של ז'אנרים. גם יובל נח הררי הוא דוגמה לכך. העיון הוא לא לגמרי עיון, הוא כולל גם קצת ספרות, והממואר האישי אינו בהכרח כתיבה יומנית של אדם לעצמו - אלא ז'אנר ספרותי לכל דבר גם בארץ וגם בעולם. אין כל כך הבחנות בין האישי, התיאורטי והבדיוני, וזה עושה דברים טובים לספרות".

ערבוב הז'אנרים מחליש את מעמד הקאנון?
"לא ברור אם ערבוב הז'אנרים מחליש את הקאנון, או שהיחלשות הקאנון מייצרת אפשרויות כתיבה. כן ניתן לומר שבארץ יש התמוססות מסוימת של מושג הקאנון והספרות הקאנונית: רואים זאת בפרסי ספיר של מפעל הפיס, שבהם זכו בשנים האחרונות סופרים, ובעיקר סופרות, שאינן חלק מהקאנון ושמרחיבות את גבולות הז'אנר הספרותי: אסתר פלד, מיכל בן נפתלי ואילנה ברנשטיין. הן הציגו נושאים לא 'קאנוניים', ונשיים, וגם כתיבה אחרת. אישית יותר, אקספרימנטלית יותר".

נתת דוגמה לשלוש סופרות. הזוכות הללו מעידות בעינייך על מעמד הסופרת הישראלית?
"אני חושבת שיש עוד לאן לגדול בעניין הזה. יש תחושה של פחיתות ערך לקול הנשי. וזאת אף על פי שיש יותר סופרות היום, יותר כותבות של ספרי ביכורים, וזו כמובן תחילתה של מהפכה".

אם בסופרות עסקינן, ספרה של גליה עוז והאש שסיפורה האישי משך עשו טוב לעולם הספרות?
"זו שאלה קשה. אני לא חושבת שמדובר בדבר רע שהתרחש בעולם הספרות. היה שם כאב שקיבל ביטוי ספרותי ופומבי. היא אמנם ניסתה ליצור ספר, חשוב אגב, אבל החלק הצהוב ניצח. בסוף נותרה התכתשות שמוטב היה שתיעשה בדלתיים סגורות. אבל מעבר לכך, לאחר תקופה שאנשים לא קנו ספרים, לספר של גליה היה ביקוש. זה טוב בראייה תרבותית".

הצלחה מסחרית זה לא הכל

ביחד עם שותפתך, אורנה לנדאו, פתחתן לאחרונה את ההוצאה לאור "שְׁתַּיִם". ההוצאה אמנם מיועדת גם לסופרים גברים, כמובן, ובכל זאת כוונתכן היא לחזק ספרות שנכתבת בידי נשים?
"היה לי השבוע דיון עם אישה שאני מעריכה, סופרת שנוגעת גם לפסיכואנליזה. היא שאלה אותי אם אני לא חוששת שההוצאה תיחשב כהוצאה נשית במובן הבנאלי של המילה, ואמרתי לה שאני אשמח אם היא תיחשב כך. אני חושבת שזאת אחת המהפכות שצריכות להתרחש".

פרסמת ככותבת לא מעט ספרים. עבדת כעורכת. מה בער לכן להקים הוצאה כשיש מגיפה ומשבר כלכלי בחוץ? זה לא הימור פיננסי כביר?
"אנשים הגיעו אלינו עם כתבי יד טובים ורצו שנעבוד איתם; ושאלנו: 'איפה תוציאו את זה?'. התחלנו לחשוב על פתרונות, ואט־אט התגבשנו. יש לנו יותר ביקוש ממה שאנחנו רוצות, יכולות ומדמיינות. חשוב לנו הקשר עם הכותבים, ואין לנו יומרה להיות סיטונאיות.
"לגבי המגיפה, בלי הקורונה לא בטוח שזה היה קורה. המגיפה הביאה לתחושה שעולם הספרות הישראלי כמעט על סיפו של מוות קליני, והרגשנו שאנחנו חייבות לעשות מעשה, שיש צורך ומוכרחים לפתוח מרחב ספרותי לספרים איכותיים וטובים שאין להם מקום. שוק הספרים הלך ונחלש בגלל המאבק בין הרשתות, ההוצאות, חוק הספרים שביקש לתקן וקלקל, כאמור. פעם תפקיד המו"לים היה להמר על סופרים ויצירות הן מבחינה ספרותית והן מבחינה מסחרית; אבל כשהמצב קשה מהמרים פחות. בהתאם, המרחב לספרות ביכורים הלך והצטמצם. מעט מו"לים, אם בכלל, לקחו צ'אנסים; גם לגבי סופרים ותיקים ובוודאי לגבי ספרות ביכורים, כאמור".

לקחתן צ'אנס עם מה שאתן מכנות "מודל כלכלי נשי". הגדרה מעניינת.
"הוא נשי במובן הזה שאנחנו פותחות עסק ולא מחפשות להתעשר. אנחנו לא מכוונות לרווח של מו"ל. הוצאת הספר היא במימון המחבר, ואנחנו מאוד סלקטיביות. ל־95 אחוז מהסופרים אנחנו מסרבות, ובוחרות רק את מה שאיכותי בעינינו, ושלדעתנו יש לו מקום במרחב הספרותי. לא נתפתה להוציא משהו רק כי הוא יהיה הצלחה מסחרית מעולה. למשל, לא היינו מוציאות את '50 גוונים של אפור'".

מה עוד את יכולה לומר על המודל שלכן?
"הכוונה היא להיות הוגנים כלפי כולם: הסופר וגם האנשים שמסייעים בלידת הספר. זכויות הספר נשארות אצל הסופר, ויש לנו חידוש שהבאנו מאמזון - 'פרינט און דמנד', הדפסה לפי דרישה. הסופר לא מממן הדפסת מהדורה שלמה של אלפי עותקים שנשארים מיותמים. הוא מדפיס בהתאם לביקוש ובהתאם לצפי המכירות. כך יש לו יותר סיכוי להחזיר את ההשקעה וגם להרוויח. אנחנו מייצרות סוג של שותפות עם הסופר".

"עדיף שהסופר יתעשר"

עם כל הכבוד, אתן לא אמזון. זה כלכלי להדפיס לפי דרישה? מדובר על 100 עותקים למהדורה ראשונה.
"ברוב המקרים הדפסת מהדורה היא לא כלכלית. למה מוכרים ספרים מהמחסנים ב־10 שקלים? כי הם מלאים בעותקים, ומובן שכאשר מדפיסים יותר זה עולה פחות. כך שיש פה ניהול סיכונים - אם הדפסת 100 ומכרת 100 אז לא החזרת את ההשקעה, אבל כן יש שליטה.
"בספר השלישי שהוצאנו, 'עד שהגשם יחזור' של סלעית שחף פולג, התקשרו מאתר 'צומת ספרים' אחרי שבוע וביקשו עוד ספרים. ואז ההחלטה אם להדפיס מתקבלת אצל הסופרת. ריבקי רוזנר, שהוציאה את 'בבת אחת', החליטה להדפיס בבת אחת 500 עותקים, ובתוך שבועיים מכרה אותם. לסופרים יש תחושה בעניין. בנוסף, הוצאנו לאור גם את 'התפללתי לדרקונים דרך עץ' של אדוה ברנד, ובחודש הבא נוציא עוד שניים. אנחנו אמנם לא מכוונות לז'אנר מסוים או לספרי ביכורים בהכרח, אבל עבור הסופרים שעימם חתמנו יהיה זה ספרם הראשון".

איכות היא לא מילה גסה: "בדוכני שבוע הספר תראה בעיקר ספרות איכותית. אני לא שותפה לדעה המתנשאת שהשוק מוצף בספרות לא טובה, ושהעובדה שאנשים רבים מוציאים ספרים בתשלום או בהוצאות עצמיות היא עדות לכך שהספרים אינם ראויים. ההפך"

אתן בעצם מקבלות 15 אחוז תמלוגים מכל עותק שנמכר רק אחרי שהספר מכר 1,000 עותקים. גם זה נשמע לא כלכלי. ובכלל, לא נאיבי להיכנס כך לשוק שבסופו של דבר הוא קפיטליסטי?
"לביצוע מהפכה נדרשת נאיביות מסוימת, והכוונה שלנו היא לעשות מהפכה בעולם הספרים, לאפשר מרחב אחר לספרות ביכורים שכבר לא קיים זמן רב. אני מקווה שכולנו נרוויח מזה, גם הסופרים וגם הקוראים. אם לא תהיה ספרות ביכורים וספרות צעירה אז הספרות תגווע.
"בנוגע לשאלתך, גם את ה־15 אחוזים שציינת אנחנו מקבלות בשביל העבודה שנעשה בהמשך ההפקה. הרי אם ספר מכר יותר מ־1,000 עותקים נדרשת עוד עבודת הפקה. המודל שלנו הוא מודל של שכר עבודה: עריכה, הגהה, עימוד, עיצוב העטיפה, הדפסה, יחסי ציבור. אני עורכת, ואני רוצה להרוויח את שכרי מעריכה. זו לא עוד הוצאה פרטית, הפכנו את הפירמידה - אם מישהו צריך להרוויח או להתעשר מהספר, זה הסופר".

מותג הוצאת הספרים חשוב ונוכח כמו פעם?
"בהחלט. הוצאת הספרים היא בית, מהעריכה ועד המכירה. יש לכך משמעות רבה, וחוויתי את זה על בשרי במה שהיה הבית שלי בעשור האחרון - כנרת זמורה־ביתן, ביחד עם העורכת שלי נועה מנהיים".

יש בשוק מקום לעוד הוצאות מהסוג שלכן?
"אני מאמינה שבעקבותינו יקומו עוד מודלים כאלה, ואף חדשניים יותר. כך ההוצאות הוותיקות יבינו מה הן צריכות לשנות. המו"לים הגדולים הם אוניות פאר ואנחנו חסקה לידם, אבל משהו באדוות הקטנות של החסקה מייצר תנועות גם אצלם. במקביל, תפקידם של המוסדות התרבותיים בעולם הספרות הוא לראות איך מייצרים מרחב חדש בתוך ההשתנות הזאת". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il