מסתבר שלא כל האמריקנים איתנו

בשבועות האחרונים התפתח והתלהט ויכוח בתוך מחנה הימין, בעיקר ברשתות החברתיות יש להודות, סביב השאלה אם ראוי ונכון לבקש מהאמריקנים להטיל סנקציות על בכירי ה"דיפ־סטייט" ופעילי מחאה מובילים. נאמר כך - המחשבה שציוצים באנגלית ברשת X יניעו את הממשל להטיל סנקציות נדמית לי מעט יומרנית.

עוד לא צדו את הדוב, הוא עוד ישן, אולי הוא אפילו לא נולד. כמו לריב על הזכייה בלוטו עוד לפני שליחת הטופס. נער הייתי וגם זקנתי, והרבה מהשנים האלו נאבקתי בדיפ־סטייט, אז עוד לפני הדיון המוסרי־אידיאולוגי, אני לא משוכנע שזה בכלל יעיל.

וכאן אכניס את ראשי בין הרים גדולים. כולם חברים יקרים. מצד אחד פרופסור משה כהן אליה, שמוביל את הקו הקורא להטיל סנקציות כאקט חירום. ומצד שני עמית סגל ודוד פטר, לדוגמה, מזכירים את לקח האחים יוחנן הורקנוס ואריסטובולוס, בניו של אלכסנדר ינאי, שבסכסוכם פנו לעזרת הרומאים והביאו לסוף הריבונות העברית בארצנו.

השבוע הדיון הלוהט הגיע ממש אל סף דלתי, בערוץ 14. שני אנשים שאני אוהב, איתמר פליישמן וינון מגל, התווכחו בנושא. ניצוצות עפו. ושניהם טענו ראיות מתוך סיפור קמצא ובר קמצא בקובץ סיפורי החורבן במסכת גיטין. פליישמן הזכיר את מסעו של בר קמצא לרומא כדי להתנקם, כהסבר להתנגדות שלו לסנקציות, וינון את ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס כתנא מסייע למשה כהן אליה. ותכף נבין למה שניהם צודקים.

יש הסבורים כי אגדת קמצא ובר קמצא היא מעין משל על סיפור אריסטובולוס ויוחנן הורקנוס. בסוף המעשה באגדה רבן יוחנן בן זכאי מפנה את האצבע המאשימה לא כלפי קמצא ובר קמצא וגם לא למארח. לאחר שבר קמצא הולך לקיסר רומי ואומר לו שהיהודים מורדים בו עורך הקיסר בוחן פתע ליהודים. הוא שולח לירושלים שור, ומבקש שיקריבו אותו במקדש כקורבן לשלום הקיסר. אלא שבדרך בר קמצא מטיל בשור מום, משהו שלא פוסל אותו לרומאים, אבל בהחלט פוסל אותו להקרבה בבית המקדש.

כשהקורבן מגיע, רבי זכריה בן אבקולס מסרב להצעה להקריב אותו כדי שלא יגידו שמקריבים על המזבח בעלי מומים. אבל רבי זכריה גם מסרב להצעה להרוג את בר קמצא השליח וכך למנוע מהמידע לחזור לרומא כדי שלא יגידו שמי שמטיל מום בקורבנות ייהרג. ריב"ז מאשים - ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. הכוונה בענוותנות היא לא סתם התחסדות או צדקנות אלא חוסר יכולת להחליט.

בהנחה שאכן יש ביכולתנו להשפיע על המצב, הימין עומד בפני החלטה שכזו. מצד אחד, הוא יכול להחליט לוותר לעת הזו, או אם להיות ישרים, להיכנע. האפשרות השנייה היא להילחם, בכל הכוח ובכל האמצעים שבהם השמאל משתמש. מי שרוצה להילחם בדיפ־סטייט לא יכול להירתע מללכת לאמריקנים ולבקש מהם לחקור אם הכסף שלהם שימש במבצע השפעה על הריבונות הישראלית. זו לא פגיעה בריבונות, זו שמירה עליה. צריך לדרוש מממשל טראמפ הבהרה, שבמקרה של נבצרות כפויה - ארה"ב תכיר רק בממשלת ישראל החוקית ובעומד בראשה כנציגי המדינה. אז עזבו אתכם מסנקציות אישיות, תתעסקו במה שחשוב באמת.

הבעיה היא אחרת. מחנה שלם מתעסק באפשרות הזו, רב על מוסריותנו התיאורטית, משוכנע לגמרי שהאמריקנים נמצאים בכיס הקטן שלנו. יש לי חדשות בשבילכם - הם לא. הם גם לא בכיס של השמאל. את הסנקציות שהאמריקנים הטילו בממשל הקודם הם לא הטילו על פעילי ימין בולטים אלא על מי שסיכן את הסיוע ההומניטרי לעזה, גיבורי צו-9, הסיוע הזה היה בעיניהם אינטרס אסטרטגי. גם הכספים שעברו לכאורה לא עברו מתוך חיבתם ליוריסטוקרטיה הישראלית או הערצתם לאהרן ברק אלא ממאמץ מודע ומתמשך להפיל את שלטון נתניהו.

מימי קלינטון ועד היום המפלגה הדמוקרטית תופסת את נתניהו כמכשול הגדול ביותר העומד בפני מדינה פלשתינית. אנחנו עומדים כיום מול ממשל חדש ואינטרסים אחרים. את הרפובליקנים של טראמפ מעניין לא לבזבז כסף או דם על מדינות אחרות, ויש לנו בעיה איתם. לא עם כולם.

המיינסטרים הקלאסי איתנו. אבל יש קול חזק יותר ויותר, שלא רואה את ישראל עוד כילד שעשועים שאפשר לפנק, אלא כמטרד שעולה הרבה יותר מדי. אי אפשר לפטור אותם בטענת האנטישמיות, משתי סיבות: הראשונה, הפרקטית, היא שיש הרבה מהם. נכון, חלק מהם, וללא ספק מוביליהם, דמויות כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, הם אנטישמים מובהקים. אבל חלק גדול מתומכיהם לא תמיד היו שם. הביקורת שלהם על ישראל היא בסך הכל עקבית עם הביקורת שלהם על מדינות נוספות.

הם לא רוצים לשלם על הביטחון של אירופה, ולא על הביטחון של ישראל. הם לא מוכנים שהאיחוד האירופי, על מכסיו וחוקי היבוא הנוקשים שלו, יקנה מהם בלי תשלומי מכס, והטענה שלהם לישראל זהה.

הסיבה השנייה היא שצריך קצת מינון. חלקים עשירים ודמוקרטיים ביהדות ארה"ב מכבסים כל טענה כלפיהם בטיעון הנגד - אנטישמיות. מי שמדבר על סורוס - אנטישמי, אילון מאסק - אנטישמי, טראמפ על נכדיו היהודים - אנטישמים, כל מי שלא מתיישר לקו הדמוקרטי והפרוגרסיבי - אנטישמי. אם כל ביקורת לגיטימית היא אנטישמיות, אז אין הבדל בין תומך מסויג לאויב נבזה. ואם לשניהם נקרא כך, די מהר התומך המסויג יצטרף לרשימת אויבינו.

ויש הרבה מה לעשות. הצעד של סמוטריץ', דיכטר וברקת השבוע, ביטול המכסים על כלל היבוא מארה"ב, הוא צעד שקראתי לו כאן לפני כמה שבועות. הכיוון הנכון. גם עמיחי שיקלי מבין את המציאות. הוועידה למאבק באנטישמיות בבנייני האומה היתה מהלך מצוין, וכן, חשוב לתת תעודת כשרות לחלק גדול ממפלגות הימין באירופה - הן השותפות שלנו אם אנחנו רוצים לשרוד. מישראל צריכה לצאת הבשורה הגדולה נגד הפרוגרסיביות והמרקסיזם.

אבל יש עוד חובה: חייבים לבטל את הסיוע האמריקני. אם לא נוותר עליו מיוזמתנו, בגמילה ובהדרגה, נקבל אותו מבוטל בצו אחד, וזה יקרה בממשל רפובליקני. אם הימין רוצה גם ריבונות וגם חיבור לאמריקנים, גם עצמאות ומשילות וגם לרצות את הממשל האוהד ביותר שידענו - בואו נתאחד ונקרא יחד לגמילה מהסיוע האמריקני. כי הגיע הזמן.