מרוב סיבות שכחנו למה באמת חזרנו להילחם בעזה

עם חידוש מתקפת צה"ל בעזה, מחנה האופוזיציה/שמאל/רק־לא־ביבי נזקק לפענח את סיבת הלחימה. בגדול, אפשר לסכם, הגיעו למסקנה כי מדובר בשיקולים פוליטיים. הפרשנים נבדלו זה מזה בעיקר במידת הזעם שהתלווה לפרשנותם, אך גם בסוג השיקול הפוליטי הבזוי שלדעתם החזיר לעזה את חגורות האש.

יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים, הלך על קלאסיקת "נאחז בכיסא": "החיילים בחזית והחטופים בעזה הם רק קלפים במשחק ההישרדות שלו. נתניהו משתמש בחיי אזרחינו וחיילינו כי הוא רועד מפחד מאיתנו, מהמחאה הציבורית נגד פיטורי ראש שב"כ". על פי גולן, אלמלא המחאה - שהיא רעש קבוע זה עשור - לא היה עולה בדעתו של נתניהו לצאת למלחמה. על פי יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, נתניהו מנוע מלכתחילה להחליט על יציאה למלחמה: "זה מה שמרגיש כעת רוב מכריע של אזרחי ישראל כלפי נתניהו - חוסר אמון עמוק כלפי מי שמחזיר את ישראל ללחימה, בעודו מעביר תקציב השתמטות מחפיר ומיליארדים לאנשים שמסרבים לשרת. הלוחמים הגיבורים שלנו צריכים שיהיה להם ראש ממשלה שאפשר להאמין לו שרק ביטחון המדינה וגורל החטופים עומדים לנגד עיניו".

אנשי תקשורת מסוימים בחרו בקו יותר ספציפי - הכל בגלל בן גביר. ברוך קרא מחדשות 13 ניתח בבהירות: "מטרת חידוש הלחימה הושגה - בן גביר חוזר". בן כספית הציע שם מוחץ: "וייקרא שמו בישראל 'מבצע יוחזר איתמר'". ההיגיון ברור: אם בן גביר יחזור לממשלה - חברי עוצמה יהודית יצביעו בעד התקציב. אם התקציב יעבור - הממשלה לא תיפול. עבור נתניהו, להערכתם, זוהי סיבה טובה דייה לצאת למלחמה.

אחרים, כמו עמוס הראל מ"הארץ", מציעים מטרת מלחמה רחבה יותר: "היעד האמיתי שאליו חותר נתניהו הוא גלישה הדרגתית למשטר בעל מאפיינים דיקטטוריים, שאת הישרדותו ינסה להבטיח באמצעות שימור מלחמה נצחית בכמה זירות".

ניצחון מושג כשהאויב לא מכתיב יותר תנאים, וכשהוא משלם במטבע שיקר לו. קרי: שטח. כל עוד חמאס ממשיך במאמציו לחסל את ישראל, כל עוד הוא מחזיק בחטופים, כל עוד הוא שולט בעזה - עדיין לא ניצחנו

מחוץ לעולם הפרשני, היו עדויות לכך שמי שמעוניין לשמר מלחמה נצחית הוא דווקא חמאס. אפילו חברי כנסת מהאופוזיציה, וביניהם גדי איזנקוט, רם בן ברק, מרב מיכאלי ואלעזר שטרן, התריעו ממש לפני חידוש הלחימה כי חמאס גייס אלפי לוחמים, וביקרו את הממשלה על שאינה מקדמת את מטרות המלחמה - השבת החטופים ומיטוט חמאס. על הדרך הם התרעמו על החרדים, אבל חמאס הטריד אותם יותר. עם חידוש המתקפה, צה"ל אישר לפרסום כי חמאס התכוון לפלוש ליישובים ישראליים. אלא שנראה כי חמאס מהווה גורם חשוב פחות משיקוליו הפתלתלים של נתניהו.

מי שממעיטים ממשקלו של חמאס במלחמה הם ראשי המחאה. "תדע כל אם עברייה שאם חלילה ייחטף בנה - ממשלת ישראל תפקיר אותו למותו כדי שבן גביר יחזור לממשלה", קבעה שקמה ברסלר. אולי התרעמה על העובדה שמבצע "עוז וחרב" שיבש את ימי הזעם שתכננו אנשי המחאה, בעקבות הכרזת ראש הממשלה על פיטורי ראש שב"כ, אבל בכל זאת נמצאו מוחים נמרצים שעזבו הכל ויצאו במסע לירושלים, נוסף על ההפגנות הרגילות בתל אביב. על מה מוחים עכשיו? על הכל.

גם מתוך הממשלה נשמעים קולות שמהם אפשר להבין כי מטרת המבצע הנוכחי היא בעיקר ללחוץ על חמאס להחזיר חטופים. שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר: "אם מרצחי חמאס לא ישחררו את כל חטופינו - המכות שלנו רק ילכו ויתגברו". שר החוץ גדעון סער אמר: "נקלענו למבוי סתום, שבו גם אין אש וגם אין החזרת חטופים, ואת זה ישראל לא יכולה לקבל". בכך שוב מוסגרה מטרת המלחמה העיקרית - השבת החטופים.

אבל למרות הקסם הרב שמהלכות התיאוריות הללו, ייתכן, רק ייתכן, שהסיבה לחזרה ללחימה היתה גלויה לעין כל מימיה הראשונים של מלחמת חרבות ברזל: ניצחון על חמאס. לא מדובר בסוד גדול. כמו החזרת החטופים, גם מיטוט חמאס והסרת האיום מעזה הן מטרות המלחמה, וראש הממשלה חזר עליהן עד זרא, גם כשבאופוזיציה ובאולפנים לעגו לרעיון הניצחון, לא כל שכן ניצחון מוחלט.

לא מדובר בעוד אחד מתסמיני תסמונת רק־לא־ביבי. הסיבה לכך שהמחשבה על ניצחון לא עולה על דעתם של מבקרי המשך המלחמה, היא שהמנה הזו לא היתה בתפריט של מדינת ישראל ושל צה"ל כבר שנים רבות. צה"ל עצמו ויתר עליו. במסמך רוח צה"ל הציבו את הדמוקרטיה מעל ליהדות, ושמירה על כבוד האדם היא ערך יסוד. בתקופת הרמטכ"ל כוכבי נוספה לערכי היסוד גם הממלכתיות. גם ערך ה"ייצוגיות" מצא את דרכו פנימה. צה"ל לא מחויב לניצחון, אלא ל"חתירה לניצחון".

כל כך התרגלנו לוויתור על ניצחון, שכבר קשה להסכים על המונח. יש כאלה שהחזרת כל החטופים תיחשב ניצחון בעיניהם. הם כנראה יסתפקו גם בגרימת נזק לעזה ובאלפי אבידות בנפש. אלא שזה אינו ניצחון. ניצחון מושג כשהאויב לא מכתיב יותר תנאים, וכשהוא משלם במטבע שיקר לו. קרי: שטח. כל עוד חמאס ממשיך במאמציו לחסל את ישראל, כל עוד הוא מחזיק בחטופים, כל עוד הוא שולט בעזה - עדיין לא ניצחנו.

עד 7 באוקטובר ישראל לא נלחמה בטרור העזתי, היא רק שימרה סטטוס־קוו דמיוני שרק היא היתה מחויבת לו. לכן נאחזנו בתזות "העזתים רק רוצים להתפרנס", לכן לא הכרזנו מלחמה אלא יצאנו למבצעים, לכן רמטכ"לים ואלופים לא דיברו על הכרעה אלא על "המערכה שבין המלחמות". זו הורכבה מהלקט המוכר של סיכולים ממוקדים, מניעת פיגועים ופה ושם תקיפה אווירית של דיונות. ניכר שאיש מהם לא סבר שבסוף המערכה מחכה מלחמה, ושמוטב שננצח בה. אבל מי דיבר על ניצחון? אין פלא שהתחייבותו המפורשת של נתניהו ל"ניצחון מוחלט" נשמעה כמו רעיון עוועים. מה לנו ולניצחון? אנחנו כאן בשביל ההרתעה.

רעיון הניצחון היה זר לציבור הישראלי בכלל, ולמחנה השמאל בפרט. ממילא הם העדיפו הסכם מדיני ונסיגות על פני כוח צבאי ותפיסת שטח. אין פלא שהם מתקשים להבין מהי הסיבה האמיתית, הברורה, להמשך המלחמה. לא בן גביר ולא דיקטטורה - ניצחון, זה הכול.