בשבת האחרונה פשטו סוכנים פדרליים על דירתו של אחד, מחמוד חליל, בסמוך לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
שמו של חליל אינו זר לכל מי שעקב אחרי מאורעות השנה האחרונה במוסד האקדמי המהולל. הקבוצה שהוא נמנה עם מנהיגיה, Columbia University Apartheid Divest, היתה עסוקה מאוד מאז 7 באוקטובר 2023. היא התחילה בהצהרות מקוונות על כוונתה "להשמיד באופן מוחלט את תרבות המערב" ולהמשיך להילחם בארה"ב מבפנים "עד שהאימפריה תתפורר". הדיבורים הפכו חיש מהר למעשים, וחליל וחבריו הקימו מאהל בלתי חוקי בלב הקמפוס המוריק, מנעו מסטודנטים יהודים להיכנס לשיעורים, השתלטו על אחד מבנייני האוניברסיטה ולקחו בני ערובה, ובכל הזדמנות שנפלה בחלקם הבהירו לכל מי שהיה מעוניין לשמוע שהם תומכים במפגיע בחמאס ובטרור נגד ישראל.
בכל חברה בריאה ושפויה אלימות ובריונות כמו אלו שהפגינו חליל וחבריו היו פוגשות שלטון חוק שנחוש לשמור על הסדר. באוניברסיטת קולומביה הם פגשו הנהלה אוהדת ופקולטה חמה ומחבקת. החקירה הרשמית שהאוניברסיטה אולצה להשיק - וגם זאת רק לאחר שכמה תורמים גדולים משכו את כספם - הסתיימה אחרי חמישה ימים, ולא מצאה שום אשמים. שלושה דקנים, לדאבונם, אולצו להתפטר אחרי שסטודנטית הקליטה אותם בסתר מלינים לא על אלו שהפכו את הקמפוס לפוגרום זוטא, אלא על היהודים שלדבריהם מתלוננים יותר מדי וצוברים יותר מדי כוח והשפעה. בסופו של דבר, נשיאת האוניברסיטה, מינוש שפיק, נאלצה אף היא להתפטר, ומחליפתה הזמנית, קטרינה ארמסטרונג, קיוותה למעט שקט תעשייתי.
לחליל ושות' היו רעיונות אחרים. בשבוע שעבר הם השתלטו על בניין הספרייה בברנרד קולג', מכללה לנשים בלבד ששוכנת בסמוך לקולומביה ושמזוהה עימה מוסדית. הואיל ובעברי לימדתי כפרופסור בברנרד, ניגשתי לבחון את האירועים מקרוב. נשיאת המכללה, כמובן, לא עשתה דבר כדי להעניש את המתפרעים בכל אופן, וסטודנטיות שלא יכלו לגשת לכיתות המצויות בבניין נתקלו במשיכת כתפיים מבטלת מצד הפקולטה. חליל, מצויד במגפון ובכאפייה, הלהיט את הקהל בסיסמאות הידועות, רובן ככולן מאשימות את ישראל ברצח עם ודורשות להעניש באופן מיידי ומוחלט את כל הציונים.
הפעם, לעומת זאת, האסתטיקה היתה קיצונית בהרבה מזו שראיתי בקולומביה בשנה שעברה. בכל רחבי הקמפוס חליל וחבריו הדביקו מדבקות עם פניהם המחייכות של יחיא סינוואר וחסן נסראללה, ובכמה שולחנות חילקו חוברות תעמולה רשמיות שהודפסו על ידי חמאס, עם הלוגו של הארגון על השער ותילי תילים של מילים שהיללו את "ההתנגדות ההרואית" של 7 באוקטובר.
המכונה פעלה מהר
וכאן מתחילה הסאגה של מחמוד חליל. פלשתיני יליד סוריה, חליל הגיע לקולומביה ללימודי התואר השני על ויזת סטודנט. בדצמבר אשתקד הוא קיבל את הגרין קארד שלו, שמבטיח לו לא אזרחות אלא שהיית קבע בתנאים ובמגבלות מסוימים. על פי Immigration and Nationality Act, חוק ההגירה המרכזי של ארה"ב, הממשלה הפדרלית רשאית לבטל לאלתר את אישורי השהייה של אלו שאינם אזרחים ושהפרו תנאים בסיסיים לשהייתם. אילו תנאים? לדוגמה, "תמיכה בפעילות טרור או עידודה, או שידול של אחרים לתמוך בפעילות טרור או בארגון טרור או עידודם". מחלקת המדינה האמריקנית הגדירה את חמאס כארגון טרור באוקטובר 1997, וגם המקילים שבקרב המשפטנים ייאלצו להודות שחלוקה של חומרי תעמולה רשמיים של ארגון טרור, והבעת תמיכה בלתי מסויגת בו ובמטרותיו הרצחניות, עונות באופן גורף על ההגדרה בחוק.
כך, לפחות, סבר ממשל טראמפ. בחודש שעבר פרסם הנשיא שורה של צווים, שהבהירו ללא כחל ושרק שבעוד קודמו בתפקיד ואנשיו הכילו את שונאי היהודים - סגנית הנשיא קמלה האריס, יריבתו של טראמפ במרוץ לנשיאות, אמרה באחד מראיונותיה הבודדים שהיא בהחלט מבינה את אלו שיוצאים לרחובות ומפגינים נגד ישראל - הממשל שלו ישים קץ לפרעות. הממשלה הפדרלית, כך הנשיא, תשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה כדי להבטיח שאנטישמים ותומכי טרור לא יוכלו עוד לפעול בחופשיות, ושהמוסדות שמאתרגים אותם ייענשו במלוא חומרת הדין. ביום שישי שעבר, בתור יריית פתיחה, הכריז ממשל טראמפ שהממשלה הפדרלית תמשוך 400 מיליון דולר במענקים לקולומביה - מכה כלכלית אימתנית. יום לאחר מכן,הסוכנים הפדרליים התדפקו על דלתו של חליל, והנשיא עצמו הבהיר שכל מי שאינו אזרח ותומך במפגיע בטרור - עובר על החוק ולכן יגורש.
ושוב: בכל חברה בריאה ושפויה החלטה שכזו היתה מתקבלת בברכה מכל קצות הקשת הפוליטית, למעט קומץ הזוי ושולי. אבל בחברה האמריקנית, האכולה מבפנים על ידי פוליטיקה פלגנית ורעילה, העובדות משנות מעט מאוד, למעט העובדה האחת שאת ההחלטה לגרש את חליל קיבל דונלד ג'ון טראמפ.
המכונה פעלה מהר. הסנאטורים הדמוקרטים בוועדת המשפטים הכה־חשובה של הסנאט פרסמו ברשתות החברתיות את תמונתו של חליל, שבה הוא עומד ליד שער האוניברסיטה ומביט למרחק במבט נוגה. הכיתוב לא השאיר מקום לספק: "ישוחרר מחמוד חליל". על החוק עצמו לא היה לסנאטורים בוועדת המשפטים שום דבר לומר. דיוויד הוג, שהתפרסם לאחר שניצל מאירוע ירי המוני בתיכון שבו למד, ושהפך לאחרונה לסגן יו"ר הוועדה המכוננת של המפלגה הדמוקרטית, הקליט סרטון תמיכה בחליל, והסביר את המעצר כניסיון של הנשיא טראמפ "להשתיק אנשים צעירים" ולהשחית את הדמוקרטיה האמריקנית. בניו יורק שופט פדרלי שמונה על ידי ברק אובמה, הזדרז לעצור את גירושו של חליל ולהטיל בספק את היכולת של הנשיא למלא אחר הכתוב בחוק, בטענה שהממשל לא הסביר כראוי באיזו עילה בדיוק יש לגרש את חליל. וכלי התקשורת הליברליים הצטרפו אף הם למקהלה והגדירו את המעצר של חליל לא כעונש לגיטימי על תמיכה בארגון טרור, אלא כהפרה בוטה של חופש הדיבור.
למרבה הצער אך לא למרבה ההפתעה, גם מספר לא מבוטל של מנהיגין וארגונים יהודיים־אמריקניים הצטרפו למקהלת ההגנה על חליל. איימי ספיטלניק, לדוגמה, מנכ"לית Jewish Council for Public Affairs, הודיעה שהצעד של טראמפ מסכן בעצם את היהודים בכך שהוא מחבל בדמוקרטיה. איך בדיוק מעצר חוקי של תומך טרור, שבילה את השנה האחרונה בארגון של פעילויות אלימות נגד יהודים, יכול להתפרש כסכנה ליהודים עצמם - הגברת ספיטלניק לא טרחה להסביר.
פריבילגיה או זכות יסוד
מה שמותיר אותנו על קו פרשת המים. טראמפ נבחר לנשיאות במידה לא מבוטלת עקב הבטחתו לטפל בשגעת שאחזה באוניברסיטאות ולהעניש את תומכי חמאס האלימים ששיבשו את חיי היום־יום לא רק בקמפוס, אלא גם ברחבי הערים הגדולות בארה"ב. והוא הזדרז לקיים את ההבטחה בצווים נשיאותיים שמעודדים, בפעם הראשונה, את הממשל להשתמש בכל כלי שעומד לרשותו כדי להעניש את הפורעים. יריביו הפוליטיים, לעומת זאת, מתנגדים למהלך לא רק משום שהם מסרבים להעניק לנשיא השנוא עליהם כל ניצחון שהוא, יהיה אשר יהיה, אבל גם ובעיקר משום שתפיסת המציאות שלהם שונה באופן רדיקלי מזו של טראמפ, ושל רוב האזרחים האמריקנים.
עבור השמאל הנוקשה בארה"ב, זה ששולט במפלגה הדמוקרטית, בכלי התקשורת ובנתחים נכבדים ממערכת המשפט, הגירה לארה"ב אינה פריבילגיה נדירה, כי אם זכות יסוד. ממשל ביידן יישם את הרעיון הזה הלכה למעשה כשפתח את שערי ארה"ב למיליוני מהגרים בלתי חוקיים, והמשיך לתמוך בהם גם כשהדבר איים למוטט את הכלכלות המקומיות של אינספור ערים שנאנקו תחת הנטל של קליטת עשרות ומאות אלפי מהגרים מחוסרי כל שנזקקו לדיור, למזון, לחינוך ולשירותי בריאות. בעיני אוהדי ההגירה הבלתי מוגבלת, מהגרים הם לא רק שווי זכויות לאזרחים, אלא סוג של מעמד מוגן שעומד מעל לחוק ושזכאי להגנה בכל תנאי. זו, למשל, הסיבה שכמה ערים, כמו ניו יורק, הכריזו על עצמן בתור ערי מקלט והעבירו חוקים שמונעים מהמשטרה המקומית לשתף נתונים על מהגרים שנעצרו בעוון פשע זה או אחר עם הממשלה הפדרלית.
בספטמבר 2023, למשל, מהגר לא חוקי בשם חוזה אנטוניו איברה, חבר בכנופיה האלימה מוונצואלה הידועה בשם טרן דה אראגוה, נעצר בניו יורק בעוון פשע שביצע. הוא שוחרר בלי שהממשלה הפדרלית תקבל עדכון בדבר מעצרו, ועשה את דרכו למדינת ג'ורג'יה, ושם רצח ואנס סטודנטית בשם לייקן ריילי. הרצח הסעיר את ארה"ב, בעיקר בשל העובדה כמה קל היה למנוע אותו לולא התעקשו הפרוגרסיבים בניו יורק להגן על מהגרים, גם פושעים אלימים, בכל מחיר. מייד עם שובו לבית הלבן טראמפ חוקק את "החוק של לייקן ריילי", שמורה על מעצר מיידי בידי הממשלה הפדרלית של כל מהגר בלתי חוקי שעובר עבירות בחומרה מסוימת ומעלה.
בידי מי הסמכות
ובעוד חליל הוא מהגר חוקי, השאלה העקרוניות שמרחפת סביב מעצרו היא אותה השאלה בדיוק: האם ארה"ב צריכה להרשות לתושבים זרים להיכנס לשטחה כדי לעסוק בפעילות בלתי חוקית בעליל?
הרבה אחרי שהמשפטנים יסיימו לריב על קוצו של יו"ד ולהתווכח אם פעילותו של חליל היא תמיכה בטרור ואם לממשל יש סמכות לגרש אותו בלי צו של בית משפט, הפרשה תמשיך להדהד בציבוריות האמריקנית כמעין מבחן לקמוס. אלו שמתנגדים לגירוש של חליל מאמינים ללא עוררין שעקרונות אמורפיים של צדק חברתי עולים על חוקים פרטניים, שלבני מיעוטים הנחשבים מועדפים יש הזכות לומר ולעשות ככל העולה על רוחם, ושאזרחות היא לא סטטוס חוקי אלא מצב רוח התלוי בהגדרה עצמית. אלו שתומכים בגירוש של חליל מאמינים שלדמוקרטיה יש לא רק הזכות, אלא גם החובה, להגן על עצמה מפני מהרסיה ומחריביה, שהגירה עדיפה במשורה, אם בכלל, ושתמיכה בטרור אינה מוגנת על ידי חופש הביטוי.
הבחירות בנובמבר האחרון הבהירו היטב באיזה מחנה מצויים רוב האמריקנים. אם הממשל יצליח להגן על עמדותיו בבית המשפט - והקרב המשפטי המצפה לו, סביר להניח, הוא עוד ארוך ומייגע - מתנגדיו ימשיכו ויציירו כל פעולה שהנשיא עושה ככרסום מתמשך בדמוקרטיה, וימשיכו לצייר כל מאן דהו שיסרב להצטרף למקהלת הגינויים כפשיסט נאלח שאין לכבד או להכיל. אם הממשל ייכשל והגירוש של חליל יבוטל, תומכי הטרור ושונאי היהודים למיניהם ירגישו חופשיים להמשיך להלך אימים על אוניברסיטאות, על ערים ועל שאר מטרות נוחות, ביודעם שאין שום דבר שהממשלה יכולה לעשות כדי למנוע את הבריונות שלהם. בכל מקרה, המקרה של מחמוד חליל מציב בפני ממשל טראמפ - ובפני ארה"ב - מבחן אמיתי ורציני במשילות, מבחן שיקבע למי הסמכות האמיתית לחוקק חוקים ולאכוף אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו