הלחץ שמפעילים גורמים פוליטיים על הממשלה ועל הכנסת באמצעות גופי מחאה וגורמים שונים בקמפיין למען החטופים נועד לשתי מטרות פוליטיות ברורות, ומטרה נוספת על הדרך.
המטרה הראשונה היא למנוע מהממשלה ומצה"ל לחזור למלחמה כדי להשיג סבב של הכרעה. המטרה השנייה היא פוליטית פשוטה. בין מאי לאוקטובר 24' קרה אסון מבחינת השמאל. במאי בשנה שעברה, הדשדוש יצר תחושות קשות בציבור. רק 26% סברו שמצב ההרתעה של ישראל הוא טוב. מדד ההרתעה מעביר את התחושות לגבי מידת שביעות הרצון מהמלחמה, תחושות חיוביות אל מול שליליות. 72% סברו באותה עת שמצב ההרתעה רופף (ככה ככה, כפי שזה מוגדר במדד המכון לדמוקרטיה) או גרוע.
באותה תקופה החל המהפך של כיבוש רפיח וציר פילדלפי במהלך איטי וממושך, שנועד לפנות אוכלוסייה ולהתגבר על החסמים שהציב ממשל ביידן. בספטמבר החלה ישראל להכות את חיזבאללה בלבנון בסדרת מהלכים מבריקים, שהושלמו בתמרון קרקעי בדרום לבנון. באוקטובר כבר נרשם מהפך בתחושות הציבור: כ־60% מהציבור סברו שמצב ה"הרתעה" הוא טוב.
כך שמאז דצמבר התעורר צורך בהול לייצר דמורליזציה ולפגוע במאמץ המלחמתי על ידי פגיעה בממשלה. המטרה הזאת עלתה במסמך שחשף עמית סגל בזמנו, שבו החליט פורום מנהיגי המחאה להשתמש בחטופים להמשך המאבק להפלת הממשלה. נבואת אהוד ברק לפני שנה, באפריל, היתה שהמלחמה וכל מה שכרוך בה גדולים על הממשלה הזאת בכמה מספרים. עד סוף השנה התברר שלחלוטין לא. רק ממשלת נתניהו היתה מסוגלת להציג אורך נשימה וניסיון עיקש להגיע לניצחון.
המטרה האגבית, שלא כל המשתתפים במאבק "המחאה" ערים לו, היא הרס הדמוקרטיה. זה מתבצע על ידי החדירה הבלתי פוסקת והבלתי נסבלת לתוך הכנסת, תוך חבלה בתפקודה ועל ידי הפעלה אגרסיבית של בעלי הברית במנגנון המדינה, היועמ"שית, הפרקליטות ובעיקר שב"כ.
אבל הממשלה נקלעה עכשיו למצב ביניים, ויש שיגידו תקופת "המתנה", עם תקציב וחוק גיוס. נוסף על כך, ממשל טראמפ משדר מסרים כפולים. מצד אחד, הוא מזרים אספקה צבאית של ציוד הנדסי, נשק, תחמושת לסוגיה. הכל כמו בתוכנית כבקשתך של צה"ל. זאת מהפיכה. מצד אחר, הרושם שהשאירה פרשת המגעים של אדם בוהלר עם חמאס היה קשה. הוא גרם נזק לישראל והעניק פרס של לגיטימציה לארגון אסלאמו־נאצי. מזכיר המדינה רוביו פטר את זה בכך שמדובר בניסוי "חד־פעמי". בוהלר יצא למשימה עם חגורת נפץ דיפלומטית, והשמיד את עצמו. לגבי האיומים של טראמפ, עוד לא ברור מה הם השיגו ומה התפקיד שלהם בהתפתחויות העתידיות. איומי טראמפ, שכוללים תביעה לשחרור כל החטופים, יוצרים בהדרגה את עילת הפעולה שתשחרר בסופו של דבר את הקפיץ של צה"ל לחזור למבצע של חיסול חמאס. אם מצרים וקטאר מבינות את משמעות האיומים, הן יכולות לדאוג שכל זה לא יקרה אם חמאס ישחרר את החטופים ויתפרק.
גורמים שמכירים את התפתחות היחסים עם ממשל טראמפ בחודשיים של נשיאותו החדשה, ממשיכים להגיד בביטחון שקיים תיאום מלא וחסר תקדים בין ישראל לארה"ב בשתי הזירות החשובות לנו, עזה ואיראן.
ישראל מתכוונת לחזור למלחמה, והכל שאלה של לוח זמנים. בזמן שהלובי הפוליטי האופוזיציוני שכח את 7 באוקטובר, ושכח את המשמעויות החמורות של מופעי החטופים ורצח הילדים - לממשלה אין פריבילגיה להתעלם מאירועים היסטוריים. אי אפשר להשאיר את חמאס מעבר לגדר. אם בכל זאת יתברר שטראמפ מתנגד לחידוש האש, לישראל לא תהיה ברירה אלא לפעול לפי האינטרסים שלה, גם אם זה בניגוד למדיניות האמריקנית.
עיניים על הכדור הסיני
כדי להתכונן באופן יסודי לעימות הבא שלה, ארה"ב רוצה לכבות את התבערות באוקראינה ובמזרח התיכון, גם במחיר "מכירת" אוקראינה
11 יום אחרי הסצנה המפחידה בבית הלבן, המדיניות האמריקנית לכאורה מתהפכת ב־180 מעלות. זלנסקי, שגולגל במדרגות, חזר שוב לחיק האמריקנים. בשיחות ג'דה - בירה חדשה של משאים ומתנים - הוא הודיע שאוקראינה מסכימה להפסקת אש (של 30 יום), ומזכיר המדינה מרקו רוביו בישר שהכדור עכשיו במגרש של רוסיה. בד בבד, חודשה אספקת הציוד המלחמתי והנשק, כמו גם הסיוע המודיעיני לאוקראינה.
המומחים אומרים: הנשיא טראמפ מוציא לפועל את התוכנית של יועצו הצבאי, הגנרל קית' קלוג, שהפך לשליח האמריקני לאוקראינה. אפשר לסכם בקווים כלליים את תוכנית קלוג כהגברת הלחץ על אוקראינה באופן דרמטי - "תכה באוקראינים עד שיסכימו להפסקת אש או לשיחות שלום, ואז תהדק את הברגים על הרוסים עד שייענו".
ספק אם פוטין יסכים להפסקת אש כאשר זלנסקי וכוחותיו אוחזים בטריז של 100 קמ"ר בתוך הטריטוריה הרוסית, באזור קורסק. הוא פתח לאחרונה במתקפה נגד הטריז הזה, ומייד אחרי החיבוק המחודש בין זלנסקי לאמריקנים פתח במתקפת כטב"מים וטילים על קייב.
המומחים הגדולים לרוסיה נמצאים עכשיו בהנעה קדמית טורבו. מי היה מאמין. הדמות שזוכה לפתע לחיים חדשים היא של ניקסון. הנשיא ניקסון, ההוא מימי ווטרגייט שהשמאל העולמי ההיסטורי שונא כל כך, היה חכם אסטרטגי שהצליח גם למשוך אליו את סין הקומוניסטית של ימי מאו דזה־דונג (1972), וגם לחולל את מדיניות הדטאנט מול הקרמלין מסויד העורקים של ימי ברז'נייב וקוסיגין. כל זה תוך כדי שעות ארוכות שבהן היה שתוי כשלא האזין להקלטות של עצמו עם החדשות הרעות של פרשת ווטרגייט.
אז מעריצי טראמפ גורסים שהוא מנסה לג'נגל באוויר תרגיל ניקסון, אבל הפוך - למשוך אליו את רוסיה כדי לנתק אותה מסין. אפילו על ידי מכירת אוקראינה. אלא שבימים ההם סין כבר שנים ארוכות היתה בעימות אסטרטגי ואידיאולוגי חריף עם בריה"מ. היעד הוא ההתמודדות מול סין. כדי להכין את העימות הזה, ארה"ב רוצה לכבות את התבערות באוקראינה ובמזרח התיכון.
אפס בדמוקרטיה
שתיקת ראשי האוניברסיטאות מול המאבק האלים והבריוני נגד פורום קהלת מלמדת מה באמת שווה מכתב האיומים המביך שלהם להגנת היועמ"שית
ידיד שמשתתף בארגון סדנאות של לוחמי סדיר ומילואים, בעיקר, סיפר שאחד הדברים שלמד במפגשים האחרונים הוא שהאוניברסיטאות כבר מזמן לא מתחשבות במילואימניקים. לפי איך שמילואימניקים שחלקם פוסט־טראומטיים חווים את העורף, גם מקומות העבודה כבר לא הולכים לקראת אלה שהחברה הישראלית תלויה בנכונותם להיענות לקריאה.
לעומת זאת, ראשי האוניברסיטאות מלאי התחשבות ביועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. הם הקדימו תרופה למכה ופרסמו איום לצאת לשביתה אם היועמ"שית תודח. במכתב הזה אפשר לקבל תמונה חלקית, שמסבירה למה בישראל אין היום דמוקרטיה. ברור היום שהעובדה כי מכהנת כנסת שחבריה נבחרו בבחירות דמוקרטיות, ויש ממשלה שנבחרה כדין, עדיין לא אומרת שזאת דמוקרטיה. אחת הסיבות למצב הפרדוקסלי הזה היא אותה יועצת משפטית לעומתית, שמשבשת ככל יכולתה את עבודת הממשלה, ושגם נתנה את ידה לפעולות מעצר, חקירה ופתיחת תיקים בנוסח של משטרים טוטליטריים.
אבל מבחינת ראשי האוניברסיטאות, גלי בהרב־מיארה מגלמת את הדמוקרטיה, והממשלה, שמבקשת להדיח אותה מכיוון שאינה ממלאת את תפקידה, היא האיום על "הדמוקרטיה". הם "מתריעים על סכנה חסרת תקדים לשלטון החוק במדינת ישראל אם תפוטר היועצת... היא ששומרת על סדרי משטר תקינים. היא שמהווה יחד עם בתי המשפט את החיץ בין שלטון דמוקרטי... לבין שלטון דיקטטורי עריץ שבו הממשלה יכולה לעשות כאוות נפשה".
בזמן שהלובי האופוזיציוני שכח את המשמעות של 7 באוקטובר - לממשלה אין פריבילגיה להתעלם מאירועים היסטוריים. אי אפשר להשאיר את חמאס מעבר לגדר. ואם יתברר שטראמפ מתנגד לחידוש האש, לישראל לא תהיה ברירה אלא לפעול לפי האינטרסים שלה, גם בניגוד למדיניות האמריקנית
פקידה שמנופפת בחרב הדחת ראש הממשלה על ידי המצאת ה"נבצרות" מגלמת, בעיני גדולי האקדמיה, את הדמוקרטיה. בספרו "המהפכה החוקתית" כותב פרופ' גדעון ספיר שאותו "אקטיביזם שיפוטי" חסר מעצורים, שקיבל תנופה בעקבות חקיקת שני חוקי יסוד ב־1992, בא על רקע "הבורות היחסית של אזרחי ישראל בענייני חוקה... לבורות היחסית של הציבור בישראל בשאלת החוקה אחראית גם האקדמיה הישראלית". המכתב של ראשי האוניברסיטאות - למעט אוניברסיטת אריאל - חושף, כנראה, שהמושגים הלקויים מתחילים מהראש.
הבורות שמפגינים בכירי האקדמיה מתחברת גם ליחס העוין כלפי פרופ' ספיר עצמו. הוא כתב את דבריו כבר לפני 15 שנה, עוד לפני היות "פורום קהלת". הוא זכה ליחס מכבד מצד גדולי המלומדים בתחום המשפט, כולל הנשיא בדימוס אהרן ברק. אבל אותם "ראשי" שמו וטו או איקס על מינויו כחבר במועצה להשכלה גבוהה. למה? בגלל חברותו בפורום קהלת. מה שיותר גרוע הוא השתיקה של "ראשי" נוכח המאבק האלים, הבריוני, מאז הוכרזה התוכנית לרפורמה משפטית, נגד פורום קהלת.
אפשר להטיל ספק אם בוגרי האוניברסיטאות בארץ בכלל לומדים ומפנימים ערכים ליברליים, ואם הם מבינים מהי דמוקרטיה אחרי שהם נפלטים ממכונת הקילוף של תפוחי האדמה בפקולטות ללימודי משפטים. הדמוקרטיה בישראל מתפוררת, גם בעזרת היועצת המשפטית, אבל בעיקר על ידי התקפות אלימות, פיזיות ומילוליות, כמו אלה שנערכו נגד קהלת ונגד המממן העיקרי של מרכז המחקר הזה. בכל מקום בעולם קיימים מכונים ומוסדות הגות שתורמים ישירות לעיצוב מדיניות, ומסמכים והערכות עוברים במגע ישיר בין אינטלקטואלים לבעלי תפקידים בממשלה. אבל בראיון שנערך לפני שבוע עם פרופ' ספיר, הביעו המראיינות השתוממות בנוסח של מנהלות בית ספר מהעובדה שפורום קהלת סיפק חומר למערכת הפוליטית.
זה קורה בזמן שהכנסת נכבשת מבפנים על ידי נציגים של "מטה החטופים", ואלה תוקפים ומסיתים בגלוי נגד שרים וחברי כנסת. חברי כנסת מספרים שהם לא יכולים לנהל דיון ענייני רגוע בשאלות יסוד שעל סדר היום. תמיד תחכה להם מעבר לפינה איזושהי מפגינה, שתצרח להם משהו בפנים ממרחק של כמה סנטימטרים.
אי־אמון הדדי
לפני יותר מ־20 שנה האשים יו"ר הכנסת ראובן ריבלין את השופטים שהם פוגעים בריבונות הכנסת. היום מבינים את עומק הפגיעה
האיום על הדמוקרטיה לא בא מהממשלה, כפי שמכריזים ראשי האוניברסיטאות; הוא תוצאה של התמוטטות האמון הציבורי במוסד הגבוה ביותר של שלטון החוק בישראל, בית המשפט העליון, שבהרב־מיארה היא נגזרת שלו. חזרתי לסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה כדי לוודא את הנתונים. מידת האמון בבית המשפט העליון ירדה בסקר של סוף 2024 ל־%39. בסקר של 2018, רמת האמון עמדה על 55%. מדהים שאפילו עשור ויותר אחרי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כשהאקטיביזם פרץ גבולות, רמת האמון בבית המשפט העליון היתה בשמיים: 79%! (2004). אבל מאז חלה קריסה, ובתוך שלוש שנים רמת האמון ירדה ל־%61. אפשר לשער שהסאגה סביב מינויו הבלתי חוקי של נשיא העליון גרמה לצניחה נוספת מהנתון המפחיד של 39%. אבל זה לא לגמרי מפתיע.
הנתון שפחות שמים לב אליו הוא שהאמון בנשיא המדינה קרס. ב־2018, עם נשיא די שנוי במחלוקת, ראובן ריבלין, רמת האמון היתה 68%. בסקר האחרון - 38%. מבחינת הציבור הרחב, כ־62% מתוכו - הנציגים הבכירים של מערכת המשפט, שזה שופטי העליון והיועצים המשפטיים, פועלים מתוך מוטיבציות של תפיסת עמדות כוח וכפיית עמדותיהם הפוליטיות. מעניין איך "ראשי" מסבירים את קיום הדמוקרטיה בקנדה, כאשר שם שר המשפטים הוא גם התובע הכללי ואין בכלל מוסד של "יועץ משפטי".
בזמנו, לפני יותר מ־20 שנה, האשים יו"ר הכנסת ראובן ריבלין את השופטים שהם פוגעים בריבונות הכנסת. היום יש חשש שהם פגעו הרבה יותר עמוק - בריבונות המדינה עצמה. משום שאם העם איבד את ריבונותו שביטויה הוא בכנסת, אז מתחיל להיווצר ואקום שמערער את הכל, כולל הביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו